תביעה שהוגשה על ידי חברת אמסטק בע"מ כנגד חברת אקסטרה תקשורת בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 18.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: התובעת הגישה תובענה זו בטענה כי הנתבעת, שבדומה לתובעת עוסקת בייבוא מוצרי תשתית לשוק התקשורת והסלולר, ביצעה כלפי התובעת שורה של עוולות בקשר עם ייבוא אנטנות סלולריות מסין, אשר גרמו נזקים כספיים כבדים לתובעת. בכתב התביעה מפורטות שתי פרשות; הפרשה הראשונה מייחסת לנתבעת עוולה של גרם הפרת חוזה בלעדיות בין התובעת לבין ספק סיני ועשיית עושר שלא כדין, עת התקשרה עם הספק הסיני לשם אספקת מוצר אנטנה סלולרית שלגביו נטען כי יש לתובעת חוזה יבוא בלעדי עם הספק הסיני. הפרשה השנייה מייחסת לנתבעת עוולה של הטעייה, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת וזיוף, עת ייבאה מסין אנטנות סלולריות ובהגיען ארצה הסירה מהן את המדבקות הנושאות את מספרן הקטלוגי האמיתי והדביקה עליהן מדבקות שעליהן מספר קטלוגי אחר, של אנטנות שאותן מייבאת התובעת. לאחר שהתובעת ויתרה על עילות התביעה הרלבנטיות לפרשה הראשונה, כהגדרתה לעיל, עניינו של פסק הדין הוא אך בפרשה השנייה.
האנטנה של הנתבעת הנושאת מק"ט CE-03-08/2.5V-E הינה אנטנה בעלת מפרט זהה למפרט האנטנה של התובעת הנושאת מק"ט QX-800-2500-3A, כאשר האנטנה של הנתבעת נבדקה על ידי סלקום, נמצאה מתאימה ואושרה לשימוש במתקניה. עוד עולה כי סלקום היא אשר הנחתה את הנתבעת להדביק על האנטנה של הנתבעת הנושאת מק"ט CE-03-08/2.5V-E, מדבקה עם מק"ט שאותו מסרה לנתבעת, הוא מק"ט QX-800-2500-3A, המשמש את אנטנות התובעת.
הסעדים שהתבקשו במסגרת התובענה הם פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין אובדן הזמנות שנגרמו לתובעת במסגרת הפרשה הראשונה; פיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ בגין גניבת עין והטעייה שנגרמו לתובעת במסגרת הפרשה השנייה; וכן פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, ובסה"כ פיצוי בסך 350,000 ₪. בנוסף, התבקש צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת להתקשר עם הספק הסיני וכן צו עשה שיורה לנתבעת להסיר את כל המדבקות המזויפות אשר התקינה על האנטנות ובהן מספרים קטלוגים השייכים לתובעת. עוד התבקש צו שיורה לנתבעת למסור פירוט של כל התקבולים אשר התקבלו כתוצאה ממכירה של מוצרים שיובאו מהספק הסיני בתקופת הבלעדיות.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 10,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
מטרת עוולת גניבת עין
עוולת גניבת עין מעוגנת כיום בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות או החוק), אשר זו לשונו:
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."
בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים; מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים. זאת, משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון.
יסודות עוולת גניסת עין
לעוולת גניבת העין שני יסודות שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע למעשה שייך לתובע. דרישה זו להוכחת שני היסודות גם יחד, היא שמאזנת בין האינטרס הקנייני של הסוחר ובין אינטרסים אחרים כגון חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית ולהימנע מיצירת מונופולים הפוגעים בשוק.
אשר ליסוד הראשון הנדרש, הוא המוניטין, הרי שעל מנת להוכיח קיומו של מוניטין נדרש התובע להראות, כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע.
הגנה על מוניטין של מוצר
הנתבעת טענה כי המוניטין, ככל שקיים, שייך ממילא ליצרן הסיני. טענה דומה נדונה בעניין אנג'ל, שם דן בית המשפט העליון בהבחנה בין מוניטין של יצרן לבין מוניטין של מוצר וקבע, כי ניתן להגן על מוניטין מהסוג האחרון בגדרה של עוולת גניבת עין, וכפי שסיכם את הדברים כב' השופט י' עמית (פסקה 21 לפסק-הדין) :
"לשם התגבשות עוולת גניבת עין אין הכרח שהצרכן יזהה את העוסק בשמו. די בכך שהצרכן מתכוון לרכוש מוצר מסוים (אותו הוא מקשר בתודעתו למקור "ערטילאי" כלשהו), אך עלול לרכוש מוצר ממקור שונה לאחר שהוטעה לחשוב שמדובר בתוצרת המקורית בה היה מעוניין."
עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש באותו עניין, כי בין אם המדובר במוניטין של היצרן ובין אם המדובר במוניטין של המוצר, הרי שעל הבעלות במוניטין להיות שייכת לתובע (ראו פסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית. לפסיקה נוספת שבה הכיר בית המשפט העליון בהגנה על מוניטין של מוצר מכוח עוולת גניבת עין ראו עניין General Mills, פסקאות 10-8 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין; עניין אורט, פסקה 21 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה).
עצם החיקוי או ההעתקה אינו מלמד על מוניטין
התובעת טענה עוד, כי עצם השימוש במק"ט התובעת מבסס, כשלעצמו, את יסוד המוניטין הנדרש. טענה זו אין לקבל משנפסק, כי: "עצם החיקוי או ההעתקה אינו מלמד על גניבת עין" (עניין מפעלי זכוכית, בעמ' 233). עם זאת, בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם, יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך.
אשר ליסוד הראשון, נפסק כי לא הובא ולו בדל ראיה באשר למוניטין שצברו האנטנות הנושאות את המק"ט האמור וממילא גם לא הוכח כי התובעת, לבדה, מייבאת את האנטנות הנושאות את המק"ט האמור, באופן המקנה לה את הבעלות במוניטין הנטען.
גניבת עין: יסוד הטעייה
אשר ליסוד השני הנדרש, הרי שהמבחן שקבעה הפסיקה להוכחתה של הטעיה הוא מבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר שהמצג של הנתבע יגרום לצרכן להתבלבל ולרכוש מוצר של הנתבע, בעוד שהוא סבור שהוא רוכש מוצר של התובע. לצורך הוכחת יסוד זה, לא נדרשת כוונת הטעייה ולא נדרש להראות קיומה של הטעיה בפועל.
בענייננו נפסק כי מאחר שמדובר בענייננו בהתקנת משדר לטובת כיסוי תוך מבני, כאשר האנטנה הינה רכיב אחד במערך הכולל, אין כל חשש שהציבור הרחב יוטעה, שכן אין המדובר כלל במוצר שהצרכן נחשף אליו, כי אם במוצר שבאמצעותו סלקום מספקת כיסוי סלולרי למנוייה.
ומאחר וסלקום היא אשר הנחתה את הנתבעת להדביק על האנטנות את מק"ט אנטנות התובעת. מכאן, שאין חשש להטעיית הציבור וגם אין חשש להטעייתה של סלקום.
הטעייה צרכנית
עילת ההטעיה מעוגנת בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) הקובע, כך:
"לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת – העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה".
על מהותה של ההטעיה עמדה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600, 608-609 (2000), כדלקמן:
"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; והשניה, הטעיה במחדל, קרי: אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם."
חובת איסור ההטעיה שבחוק הגנת הצרכן נועדה, כמובן, להגן על הצרכן ולהבטיח לצרכן כי יקבל מידע אמין על נכס או על שירות המוצעים לו, כדי שיוכל להחליט באורח שקול אם לבצע עסקה אם לאו.
כאמור, בענייננו המדובר באירוע שבמהלכו נדרש קבלן ההתקנות של סלקום להתקין מוקד שידור הכולל אנטנות אצל לקוחות סלקום, לבקשתה של סלקום. מהראיות עולה, כי סלקום היא אשר הנחתה את הנתבעת להדביק על האנטנות את מק"ט אנטנות התובעת. משאלו הם פני הדברים, ברור כי לא ניתן לומר כי הנתבעת הטעתה את סלקום, מה גם שהוראת סעיף 2(א) מגבילה עצמה, מלכתחילה, ליחסי "עוסק" ו"צרכן" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק; "עוסק" הוא "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן", ו"צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". בענייננו אנו, לעומת זאת, המדובר בשני עוסקים, ומכאן שאין כל תחולה לחוק הגנת הצרכן מלכתחילה.
