תובענה שעילתה הפרת זכויות יוצרים אשר נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 3.3.2018 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים:
- התובעת: המרכז לטכנולוגיה חינוכית (חל"צ)
- הנתבע: עבד אל מג'יד מחאג'נה
העובדות: תובענה שהוגשה על ידי התובעת, המרכז לטכנולוגיה חינוכית- מט"ח, נגד הנתבע, מר עבד אל מג'יד מחאג'נה שעילתה הפרת זכויות יוצרים. על פי הנטען בכתב התביעה, במחסן הנתבע נתפסו 653 אביזרי לימוד מזויפים – ערכות ללימוד שברים וערכות ללימוד גאומטריה המפרים את זכויות התובעת באביזרים מקוריים אלו הנלווים לסדרת ספרי "שבילים" המוצאת לאור על ידי התובעת.
עיקר טענתו של הנתבע בכתב ההגנה היא כי הוא אינו הבעלים או המחזיק של המחסן בו נתפסו האביזרים המזויפים.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בנוסף, נפסק כי התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.
בית המשפט קבע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבע הוא זה האחראי לאביזרים המזויפים.
נקודות מרכזיות שנדונו במהלך ההליך:
האם הנתבע הוא הבעלים של המחסן? – היעדר יריבות
לטענת התובעת, הנתבע נהג מנהג בעלים במחסן, כעולה מאופן התנהגותו בזמן החיפוש במתחם ובמחסן ומכאן נגזרת בהכרח המסקנה כי הוא בעלי המחסן והאביזרים המזויפים שנתפסו בו.
נפסק כי אם אמנם תצליח התובעת להוכיח כי הנתבע הוא בעליו של המחסן, הרי שלכל הפחות נוצרת חזקה, הניתנת לסתירה, כי האביזרים המזויפים שנמצאו במחסן – שייכים לנתבע. במצב דברים שכזה, ניתן יהיה לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל הראשוני לצורך הוכחת בעלותו של הנתבע באביזרים המזויפים, וכי בכך עובר הנטל לכתפי הנתבע לסתור את בעלותו זו. אלא שתחילה יש אמנם לקבוע אם אמנם הרימה התובעת את הנטל להוכיח את בעלות הנתבע במחסן ובהתאם לכך – בתכולתו.
בית המשפט מזכיר כי מושכלות יסוד הן, כי בהליך אזרחי מוטלת, דרך כלל, חובת ההוכחה על התובע, בהתאם לכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה". נפסק כי בתביעה דנן נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובעת. נטל זה כולל, כמובן מאליו, גם את הנטל להוכיח כי התביעה הוגשה כנגד הנתבע הנכון, קרי – נגד מי שהוא הבעלים של האביזרים המזויפים.
בית המשפט מוסיף ומדגיש כי ככל שהיתה התובעת מציגה ראיה לבעלות שכזו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי – קרי: במאזן ההסתברויות – היה על הנתבע להרים את הנטל מצידו לצורך שינוי מאזן ההסתברויות המונח בפניו של בית המשפט, על מנת לשמוט את הבסיס מתחת לראיות שהובאו לחובתו.
להוכחת תביעתה העידה התובעת שני עדים מטעמה, הראשון, מר יגאל ווין, נציג חברת החקירות, אשר נכח בעת ביצוע החיפוש והתפיסה. העד השני, מר מתי גרג'י , מנהל ההוצאה לאור של התובעת, אשר עדותו נגעה בעיקר להוכחת היות האביזרים שנתפסו – מזויפים. אשר העידו כי מי שפתח את המחסן, לבקשת המשטרה, היה הנתבע, שהביא את המפתח ונכח במהלך כל החיפוש.
נפסק כי זו למעשה העדות היחידה שהוצגה על ידי התובעת, בנוגע למחלוקת בעניין הבעלות במחסן.
בית המשפט דחה עדות זו ופסק (לאחר שבחן את עדויות התובעת) כי אין די בעדות זו כדי לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבע הוא זה האחראי לאביזרים המזויפים.
בית המשפט מזכיר כי יחידת הקניין הרוחני של המשטרה פעלה בעניין זה על פי תלונה של התובעת ולא הוצגה כל ראיה לכך שהתובעת פנתה למשטרה לצורך קבלת העתקים של צו החיפוש והאישור בדבר תפיסה לצרכי ההליך האזרחי נגד הנתבע וכי בקשתה זו נדחתה על ידי המשטרה. בנוסף נפסק כי לא קיימת מניעה מלזמן את נציג המשטרה לעדות בהליך האזרחי לצורך ביסוס הטענה של התובעת כי הנתבע הוא הגורם האחראי למחסן ותכולתו. אלא שהתובעת לא זימנה לעדות איש מן המשטרה. משלא התכבדה התובעת ולא הביאה עדים רלוונטיים להוכחת תביעתה – פועל מחדלה זה לחובתה. ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980):"…כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
בנוסף נפסק כי גם נסח הטאבו אינו מעיד על בעלותו של הנתבע במחסן, וטיעון בדבר העדר פרצלציה של המקרקעין בו מצוי המתחם מחייב דווקא משנה זהירות מצד התובעת.
על כן נפסק כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל על שכמה, גם לא ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כדי לשכנע כי הנתבע הוא בעליו של המחסן או המחזיק בו ולפיכך, כי האביזרים המזויפים שנתפסו במחסן שייכים לו.
בית המשפט מדגיש בסופו של פסק הדין "כי בשים לב לעדותו של הנתבע, באשר לזהות בעליו של המחסן בו נתפסו האביזרים המזויפים, כי אין בתוצאת פסק דין זה כדי לשלול מן התובעת את הזכות להגיש תביעה, ככל שתבחר לעשות כן, כלפי הנתבע הנכון".
