תביעה שהוגשה על ידי פייר גליו בע"מ ויוסף וולברומסקי כנגד אמנון ביבי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט אילן שילה. ביום 11.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
נפסק: התביעה נדחית. למרות שהתובעים הוכיחו העתקה של המוצר, לא הוכח מוניטין ועל כן התביעה נדחתה.
נפסק כי התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 20,000 ש"ח.
הערת DWO: המדובר בפסק דין הממשיך את המגמה בפסיקה לפיה מותר להעתיק מוצר שאינו רשום כפטנט או כמדגם ואין לו מוניטין (ראה למשל פסק דין דומה בעניין טלי דדון). החלטה הפוכה ניתן למצוא בעניין ת.א. (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נגד פסגות עד, שם נפסק פיצוי בעילה של עשיית עושר למרות שלא הוכח מוניטין.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
העתקה מותרת: הנתבע העתיק את המוצרים
נפסק כי התובעים הם שעיצבו את השמלות. נפסק כי הנתבע לא הצליח להוכיח טענתו כי רכש את הדגם כמוצר מוכן. נפסק כי הנתבע אכן העתיק את השמלות של התובעים.
גניבת עין ביחס למוצרי אופנה
סעיף 1(א) בחוק עוולות מסחריות קובע:
״לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.״
נפסק כי לשם הוכחת תביעה בעילה של גניבת עין, יידרש תובע להוכיח קיומם של שני יסודות: האחד, קיומו של מוניטין במוצר שהוא מוכר או בשירות שהוא מעניק. ככל שיוכח על ידי התובע קיומו של מוניטין, יידרש התובע להראות כי מתקיים חשש סביר להטעיה, כך שצרכן אשר ירכוש את המוצר או השירות עשוי לסבור בשגגה שמדובר במוצר או שירות שמקורו בתובע.
בענייננו, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח כי המוצר רכש לעצמו ״משמעות משנית״, המקשרת אותו עם התובע, כך שציבור הלקוחות מזהה את המוצר בתוצרתו ורואה בו את סחורתו של התובע.
התובע לא הביא ראיות ביחס להיקף פרסום המוצר ושיווקו אשר עשויות להעיד על מוניטין.
נפסק כי התובעים לא הוכיחו את קיומו של יסוד המוניטין.
משעה שלא הוכח קיומו של מוניטין, אין מקום לטענת התובעים בדבר חשש להטעיית הלקוחות.
על כן נפסק שהתובעים לא הוכיחו עילה בגניבת עין.
המשמעות של אי רישום מדגם על מוצר אופנה
בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי אין לזקוף לחובת התובעים את אי רישום מדגם לשמלות.
בית המשפט אזכר את הדברים שנפסקו בעניין אמינה:
״אכן, נראה כי הפניית מעצבי האופנה להגן על יצירותיהם ע״י רישום מדגמים אמנה הולמת את עבודתם. האופנה משתנה ומתחדשת לעתים תכופות, המדגם איננו נרשם ביום בו הוא מוגש לרשם המדגמים אלא, כן נראה מתעודות המדגמים המונחות בפני במשפטים אחרים, זמן רב מאד לאחר מכן. בין לבין משתנית האופנה כך שהזכייה ברישום המדגם משמעה הפסד בשוק. על כן הדעת אינה סובלת מתן חופש להפקרות, לגניבת רעיונותיו ויצירותיו של היוצר, רק בגלל חוסר הכדאיות והעדר האפשרות המעשית לרישום מדגם על מעשה ידיו האמורים לזכות בהכרה ובהוקרה במשך לזמן קצר בלבד".
עשיית עושר ולא במשפט ביחס להעתקת מוצרי אופנה
נפסק כי הנתבע התעשר על חשבונם וכי היקף המכירות שלהם ירד.
נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי ההתעשרות היתה "שלא על פי זכות בדין". בית המשפט בעניין זה אזכר את עניין פלסטווק, שם נקבע כי:
״נקודת המוצא חינה, כי העתקה או חיקוי, כשלעצמם, אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת, כאשר הם אינם מוגנים על פי דיני הקניין הרוחני… ואולם, חיקוי או העתקה יחשבו כעשיית עושר ולא במשפט כאשר מתקיים אותו ״יסוד נוסף״, כמבואר לעיל. ״יסוד נוסף״ זה יכול להתבסס על עוולה, או הפרת אמון, אך יכול גם לנבוע מתחרות בלתי-הוגנת, אשר הופכת את התעשרות הנתבע לכזו שאינה ״על פי זכות שבדין״.
נפסק כי החלת המבחנים שנקבעו בהלכת א.ש.י.ר, על נסיבות המקרה דנן, תלמד כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. כאמור, התובעים לא הוכיחו כי השמלה שייצרו הייתה חדשנית, מקורית או ייחודית. התובעים אף לא הביאו ראיות המלמדות על המאמצים והמשאבים שהושקעו בפיתוח השמלה. לא הוכח כי מדובר בהתנהלות שיטתית של הנתבע, כפי שביקשו התובעים לטעון, ואף לא הובאו ראיות שהנתבע עשה שימוש בסימן הרשום של התובעת. אף עיתוי החיקוי והיקפו אינם מלמדים על קיומו של ה״יסוד הנוסף״, שכן התובעים עצמם העידו כי השמלות נמכרו בהיקפים משמעותיים, כך שקרוב לוודאי שהתובעים השיבו לעצמם את ההשקעה בפיתוח המוצר (אשר היקפה כאמור כלל לא הוכח), ואף לא הוכח כי מכירת השמלות הופחתה או פסקה בשל התנהלות הנתבע".
בנסיבות האלה, נפסק כי התנהלותו של הנתבע אינה קימה עילה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.
