בשונה משאר העבודות המוגנות בזכויות יוצרים, יצירה קולנועית היא יצירה משותפת משום שהתהליך האומנותי הכרוך בהפקתו של סרט כולל יוצרים רבים (בין היתר; במאים, תסריטאים, עורכים, צלמים, עורכים מוזיקליים, שחקנים, מעצבי תפאורה, מעצבי תלבושות, מאפרים וכו'). על פניו, כל אחד מהמשתתפים תורם את חלקו באופן שיכול לזכות אותו בזכויות יוצרים, ועל כן ההגנה הכוללת של היצירה הקולנועית כיצירה אחת מציבה בעיה עקרונית בכל הנוגע להגדרתם וסיווגם של היוצרים מתוך כל הגורמים האומנותיים התורמים להפקתו של הסרט. הגדרת בעלי הזכויות ביצירה הקולנועית היא הכרחית לניצול מעשי של הזכויות הכלכליות. כאשר ישנם בעלי זכויות רבים ביצירה אחת, הדבר יכול להרים קשיים על פרסומה של היצירה. במקרה כזה, יש צורך להשיג אישור מכל אחד מהיוצרים המעורבים וישנו סיכון גדול שאחד מהמשתתפים בהפקה יעכב את אישורו וימנע את פרסומו של הסרט.
על אף שמרבית מדינות העולם מכירות במונח "יצירה משותפת", הבעייתיות המתוארת לעיל מחייבת התייחסות מיוחדת להגנתה של יצירה קולנועית ככזאת. ישנם מספר מודלים לפיהם המסדירים את נושא הבעלות בהפקתה של יצירה קולנועית. ניתן לחלק באופן גס את המודלים הקיימים לשניים עיקריים:
1. מודל המשפט הקונטיננטלי: ההנחה המונחת בבסיסו של מודל זה היא שההגנה של היצירה הקולנועית מחייבת שהפרטים התורמים אומנותית לסרט הם היוצרים ועל כך הבעלים הראשוניים של זכויות היוצרים. אותם פרטים לעולם יהיו בני אדם (ולא חברת הפקה, לדוגמא). השוני בין המדינות שאימצו את המודל הזה הוא בהגדרתם של אותם יוצרים. החוק הצרפתי, למשל, מספק רשימה פתוחה של יוצרים שהם בין היתר יוצרי הפסקול (שהוכן לסרט הספציפי), כותבי התסריט והבמאי. אולם בגרמניה, מדובר בבמאי, בצלם ובעורך. בשתי המדינות, ישנה חזקה לפיה הזכויות הכלכליות של אותם יוצרים מועברות למפיק, אלא אם כן הוכח אחרת.
2. מודל המשפט המקובל: לפי מודל זה, היוצר והבעלים הראשוניים של הזכויות ביצירה הקולנועית הוא המפיק, בין אם מדובר באדם או בחברת הפקה. באוסטרליה וניו זילנד ישנה הוראה ספציפית בחוק זכויות היוצרים המקנה למפיק את כל הזכויות הכלכליות ביצירה הקולנועית. בבריטניה מדובר ביצירה משותפת של הבמאי והמפיק, אלא אם כן קיימים בין הבמאי למפיק יחסי עובד מעביד. במקרה כזה, זכויות הבמאי עוברות למפיק. בארצות הברית, היוצרים האינדיווידואלים יכולים להיות הבעלים הראשוניים של הזכויות הכלכליות, אך הן עוברות למפיק מכוח הוראת "יצירה שנוצרה לפי הזמנה" (Work Made For Hire) בחוק זכויות היוצרים האמריקאי. הוראה זאת מקימה חזקה לפיה הזכויות הכלכליות עוברות למזמין, אלא אם כן סוכם אחרת בין הצדדים.
קשה למקם את המצב המשפטי בישראל בתוך אחד המודלים. חוק זכויות יוצרים ישראלי החדש, כמו קודמו, אינו מגדיר במפורש מיהו היוצר של היצירה הקולנועית. בהעדר הגדרה לזהות היוצר ביצירה קולנועית, בית המשפט קבע כי היוצר הינו הבמאי. כב' השופטת שיצר בבש"א 004636/03 אקו"ם בע"מ נ' תל"י ואח' פסקה כי תכלית החוק מצביעה על הבמאי כיוצר היצירה הקולנועית:
"אם נחזור ונבחן את תפקיד הבמאי ותכלית החקיקה נמצא כי מכל היבט מעשי ומהותי לא ניתן להגיע למסקנה שבמאי של סרט הוא מחברו וזאת מכל בחינה אפשרית. אין אפשרות ליצור סרט ללא במאי וכמעט לא קיימים סרטים, אשר נוצרו ללא מישהו שביים אותם. לכן זכאי הבמאי להכרה בזכויותיו."
כמו כן, מצאה כי בבסיס הגדרתה של היצירה האומנותית, הבמאי הוא יוצרה:
"שמות במאים כמו פליני, ברגמן, היצ'קוק ודומיהם כבר נכנסו לפנתאון הרוח העולמי, לא פחות משמות סופרים וציירים מפורסמים. אבחנות טריטוריאליות אינן יכולות לשנות את מהות הגדרתה של היצירה האומנותית, שהיא חובקת עולם ואין לה גבולות, מעצם טבעה. לכן אין גם מקום לאבחנות בכל הנוגע לקביעת מעמדו של מי שיצר את היצירה. במקרה שהיצירה היא סרט, יש לראות איפה את הבמאי כיוצרה."
בפס"ד מאוחר יותר, קבעה כב' השופטת ברון בת"א(תל-אביב יפו) 1419/01 תל"י ואח' נ' שידורי קשת בע"מ ואח' כי:
"תכלית חוק זכויות יוצרים… אין בה כדי להוציא את הבמאים, אשר משקיעים מאמץ ויצירתיות בבימוי יצירותיהם, מתחולת החוק."
כפי שהוזכר לעיל, הפסיקות הנ"ל ניתנו מתוקף חוק זכויות יוצרים הישן. בחוק הישן, כמו בחוק הנוכחי, לא ניתנה הוראה ספציפית בנוגע לזהות היוצר ביצירה קולנועית. הפסיקות הנ"ל מפרשות את החוק בצורה תכליתית, וקובעות כי בהיעדר הוראה מפורשת בדבר זהות היוצר של יצירה קולנועית- יש לראות את הבמאי/ת כיוצרה.
יש לציין כי בחוק החדש נוספה הוראה המסדירה את זהות היוצרים ביצירה שנוצרה לפי הזמנה. הוראה זאת מתייחסת למצב לפיו אדם או גוף מזמין את יצירתה של יצירה מבלי להעסיק את היוצר ("פרילאנס"). ביצירה כזאת, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע.מדובר למעשה בשיטה הפוכה מזאת הנהוגה בארה"ב, שם "יצירה שנוצרה לפי הזמנה" (Work Made For Hire) מזכה את המזמין בזכויות הכלכליות ביצירה. הדבר יכול להוות תקדים בכל הנוגע לזהות היוצרים ביצירה קולנועית ולקרב את ישראל למודל המשפט הקונטיננטלי. במידה ובית המשפט יכיר בכל התורמים האומנותיים ביצירה הקולנועית כיוצרים לפי הוראת "יצירה שנוצרה לפי הזמנה", תידרש המחאה של הזכויות הכלכליות מכל אחד ואחד מהיוצרים למזמין היצירה (במקרה של היצירה הקולנועית, המפיק או כל גוף אחר).
זכויות מוסריות
הגדרת זהות היוצר ביצירה קולנועית היא רלוונטית במיוחד בכל הנוגע לזכויות המוסריות. ברוב המדינות בעולם, היוצר זכאי להגנה נוספת על יצירתו בדמות הזכויות המוסריות, וזאת בנפרד מהזכויות הכלכליות. שתי הזכויות העיקריות הניתנות ליוצרים הן הזכות לשלמות היצירה (הזכות למנוע שינויים ביצירה שיש בהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר) וזכות הייחוס (זכות היוצר ששמו ייקרא על יצירתו). מקורן של הזכויות המוסריות הוא בחיבור הרגשי שבין היוצר ליצירה שנובע מהעובדה לפיה תהליך היצירה כולל את האישיותו וזהותו של היוצר. הזכויות המוסריות הינן אישיות ואינן ניתנות להעברה, והן יעמדו ליוצר גם כאשר העביר את זכויותיו הכלכליות.
צרפת וגרמניה ידועות בהגנה נרחבת לזכויות מוסריות. ביצירה קולנועית, כל הפרטים הלוקחים חלק בתהליך היצירתי המוגדרים כיוצרים יהיו זכאים להגנה של זכויות אלה. בבריטניה, הבמאי והמפיק הוכרו כיוצרים ועל כן הם בלבד יהיו זכאים להגנת הזכויות המוסריות. אם זאת, יש לציין כי בבריטניה ניתן לוותר על הזכויות המוסריות מראש. בארה"ב, היוצרים של יצירה קולנועית אינם זכאים להגנת הזכויות המוסריות כלל.
בישראל, אם הבמאי יוכר כיוצר של היצירה הקולנועית, יעמדו לו הזכויות המוסריות ביצירתו גם אם זה העביר את זכויותיו הכלכליות. אם כל התורמים האומנותיים יוכרו כיוצרים שהעבירו את זכויותיהם הכלכליות למזמין לפי הוראת "יצירה שנוצרה לפי הזמנה", לכל אחד ואחד מהם יעמדו הזכויות המוסריות בחלקם.
