בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2556/04) – 13.9.2010

תחום: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים (הפצה) ותביעה שכנגד (לשון הרע).

נושאים: עילות התביעה, זכותה של התובעת בסרטים, אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות, חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים, זכות השעתוק, לעניין זכויות ההפצה, הגנת תום הלב, לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים ועוולות נוספות, מתן חשבונות.

עובדות:

התובעת טוענת להפרת זכויות ההפצה של סרטי אנימציה על ידי הנתבעת ומבקשת צו מניעה קבוע ופיצויים.

 

עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תיאור כוזב שהוא עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הפרת חובת זהירות נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים המתבקשים הם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות, האוסר עליהן לייצר ולהפיץ את הסרטים, הכרזה כי העותקים המפרים של הסרטים שייכים לתובעות, צו למתן חשבונות בדבר הרווחים שהופקו מייצור הסרטים ושיווקם ופיצוי כספי, עם או ללא הוכחת נזק, בסך 300,000 ₪.

נפסק:

התביעה התקבלה: לאור התשתית העובדתית ואי הרמת הנטל לעניין תום הלב על ידי הנתבעות, בית המשפט קבע כי הייתה הפרה וכי התביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, מן הטעמים המפורטים לעיל, וסכום הפיצוי המגיע לתובעת-שכנגד הוא 20,000 ₪.  הנתבעות בתביעה העיקרית, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, תשלמנה לתובעות הוצאות משפט בגין שלב זה של המשפט בסך כולל של 40,000 ₪, וכן סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת-שכנגד תשלם לתובעת-שכנגד הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪,  וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נקודות מרכזיות

זכותה של התובעת בסרטים

בית המשפט קבע כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים, כמי שהפיקה אותם. היא רשומה כבעלת זכויות היוצרים בסרטים בספריית הקונגרס בארה"ב, והרישום נעשה על ידי רשם זכויות היוצרים בארה"ב, שם נהוג לרשום את זכויות היוצרים (בניגוד לשאר ארצות העולם שאינן דורשות רישום של זכויות יוצרים).

זכות הבעלות של ברבנק בסרטים זכתה גם להכרה שיפוטית בפסק דין של בית המשפט המחוזי הפדרלי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי הזכויות הבלעדיות והמלאות בשלושה עשר סרטים, הכוללים את הסרטים נשוא התביעה, יהיו של ברבנק, ולא של INI.

אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות

בית המשפט מזכיר כי מרגע שזכויות היוצרים של ברבנק הוכרו בארה"ב, שמאז 1989 היא אחת המדינות החברות באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות – זכויות אלו מוכרות בכל אחת ממדינות האמנה, שגם ישראל חברה בה. בית המשפט גם מזכיר כי סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים קובע כי ישראל תעניק הגנה ליצירות המוגנות במדינות החברות באמנה שישראל הצטרפה אליהן, על פי צו שיפורסם ברשומות. צו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, מעניק הגנה בישראל ליצירות שפורסמו במדינות החברות באמנת ברן וליוצרים שהם אזרחי אותן מדינות.

חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים

סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924 קובע חזקה לפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה", בית המשפט קבע כי שמה של התובעת מופיע בסרטים עצמם כבעלת זכות היוצרים בהם וגם על גבי עטיפות התקליטורים, על כן חזקה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים.

זכות השעתוק

לבעל זכות היוצרים בסרט זכות בלעדית לשעתק את היצירה באמצעי דיגיטלי (כמו DVD), גם כאשר היצירה הייתה מקובעת מלכתחילה באמצעי מסורתי (למשל קלטת וידיאו); העתקת יצירה יכולה להתבצע גם בשינוי מדיה. מכאן שהפצת קלטות הוידיאו ותקליטורי ה-DVD בידי קלסיקלטת, וייצורם של התקליטורים על ידי סי.די.אי, מהווים הפרה של זכות יוצרים, שכן פעולות אלו נעשו ללא הסכמת בעל הזכויות (התובעת), ותוך פגיעה בזכות ההפצה הבלעדית של בעלת זכויות ההפצה (התובעת 2) בישראל.

לעניין זכויות ההפצה

בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת הנתבעות כי לאסנת יש רק זכות חוזית, ולא קניינית, ולכן היא איננה יכולה להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. ההלכה היא שבעל רישיון בלעדי זכאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, אם בעליה החוקי של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה(5) 529, 558). כך קובע כיום במפורש סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

הגנת תום הלב

סעיף 8 לחוק זכות יוצרים קובע:

"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".

בית המשפט קבע כי המקרה היחיד בו ניתן פטור מתשלום פיצויים – לא מפני הפרה ומתן צו מניעה – בשל הפרת זכות יוצרים, הוא כאשר הנתבע לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה (דבר שהוא בלתי אפשרי כשמדובר בסרט קולנוע או אנימציה). בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר (ראה: א. בלום, זכויות יוצרים (תשט"ז), בעמ' 189). כך נפסק בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, בעמ' 892.

בית המשפט מוסיף ומדגיש כי סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. בית המשפט קבע כי הנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בסרטים: הם רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות (במקרה הטוב). על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה (בת.א. (ת"א) 1476/96 Microsoft Corp. נ' אפלקר, לא פורסם, [פורסם בנבו] פסקאות 43-44 (11.9.05).

לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט קובע כי באותם מקרים נדירים בהם תתקבל טענת תום הלב בעניין הפרת זכות יוצרים, הרי שהנתבע חייב להוכיח את תום ליבו הן על פי מבחן סובייקטיבי, והן על פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222). כפי שנאמר בספרו של ט. גרינמן הנ"ל, בעמ' 502:

"החוק עצמו איננו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה… אף לגבי יצירה שאין עליה שם כלשהו, יש להניח שמישהו חיבר אותה ולאותו מחבר זכות יוצרים בה. על כן נראה, שטענה כזו עשויה להתקבל רק בנסיבות שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל".

כך גם פסקה כב' השופטת ד. דורנר, לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, בת.א. (י-ם) קימרון נ' שנקס ואח', פ"מ תשנ"ג(3) 10, בעמ' 27-28:

"מכאן מתבקש: (1)  הוכחת טענת תום הלב, שהיא טענת הגנה, מוטלת על המפרסם; (2) מצב נפשי סובייקטיבי של תום-לב אינו מספק, אלא על המפרסם להוכיח גם על-פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה 'לחשוד'  בקיומה של זכות יוצרים".

ובעמ' 28 נאמר: "אין צריך לומר, כי אי-מתן דעת אינו מתיישב עם הגנת תום הלב האובייקטיבי…". כך גם נפסק בת.א. (ת"א) 1479/94 פוליגרם ואח' נ' דרורי ואח' (לא פורסם), [פורסם בנבו] לעניין טענת תום הלב כהגנה מפני הפרת זכות יוצרים, כי:

"עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת ubp ולהסכם עם mosicautor, שהיא הציגה בפניו".

באופן דומה נפסק בת.א (נצ') 622/97 EMI RECORD UK נ' סי.די.אי (קומקפט דיסק אינטרנשיונל) בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו] כב' השופטת ד"ר נ' דנון (21.07.97), בעניינה של הנתבעת 2 (פסקה 14), כי יש לדחות את טענתה כי היא פועלת כבית דפוס, ואין לה כל אחריות להפרת זכות יוצרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להלכה לפיה "די בעצימת עיניים כדי שלא לדעת על ההפרה כדי לקיים את האחריות הנ"ל".

לאור העובדה כי הנתבעות עסקו בתחום בהיקף גדול קבע בית המשפט  כי הנתבעות "עצמו את עיניהן" בכל שלא ביקשו לראות את רשיון השימוש ולכן לא יזכו להגנת תום הלב.

הזכות המוסרית

בית המשפט קבע כי היעדר רישום שמה של התובעת כבעלת זכות היוצרים ביצירה מהווה גם הפרה של זכותה "המוסרית", (סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים) גם אם הנתבעות עצמן לא היו אלו שהסירו את שמה של התובעת מהסרטים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית, שהוראות פעולת הנזיקין חלות עליה. זכות זו נתונה ל"מחבר" היצירה, ובמקרה דנא הכוונה לתובעת כמפיקת הסרטים המקוריים. זכות זו עומדת למחבר גם אם העביר את זכות היוצרים לאדם אחר (סעיף 4א.(4) לפקודה). לכן, הנתבעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו מיהו הבעלים של זכות היוצרים בסרטים.

עוולות נוספות

בית המשפט קבע כי רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן  לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על פיה (סעיף 31(א1) לחוק). עוד קבע בית המשפט כי לנוכח עילות תביעה אלו שהוכחו, אין צורך לפנות לעילות כלליות כמו עוולת הרשלנות או עשיית עושר ולא במשפט.

 

מתו חשבונות

"לאחר שהתובעות תקבלנה את דו"ח החשבונות של הנתבעות, הן תודענה אם ברצונן לתבוע פיצוי בגין נזקיהן ולהוכיח נזקים אלו, או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הקבוע בחוק, או שהן מעונינות לילך בדרך המורכבת יותר ולחייב את הנתבעות לשלם את הרווחים שהפיקו מהפרת הזכויות, בניכוי ההוצאות (התובעות אינן זכאיות לשני הסעדים גם יחד)."

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?