זכויות יוצרים בתמונה מוזמנת גדי גפן נ' יואל אמסטר

בית משפט השלום בתל אביב, השופט יונה אטדגי (ת"א 37046-08) – 5.9.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין הפרה של זכויות יוצרים ביצירה מוזמנת.

נושאים: התיישנות, המסגרת הנורמטיבית, בעלות על זכות יוצרים, סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן, המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה, המבחן החדש והחוק החדש, העתקה, הזכות המוסרית וההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית.

עובדות:

התובע, צלם במקצועו, צילם תמונות בהזמנת הנתבע. התובע טוען כי בספר ובמארז תקליטורים שהנתבע הפיק הוא עשה שימוש שלא כדין בחלק מתמונות אלה ושהפר את זכותו המוסרית של התובע בפרסום העסק באתרי וואללה וגלובס ומכאן התביעה. תביעות נוספות לפיצוי נמחקו מחמת התיישנות.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט קבע כי הזכויות בתצלומים נשוא התובענה שייכות לנתבע (המזמין) ולכן נדחתה תביעת הפיצויים לעניין הפרת הזכויות הכלכליות. בנוסף בית המשפט קבע כי הנתבע לא הוכיח כנדרש ש"ההיקף והמידה המקובלים" מחייבים את ייחוס שם היוצר גם בכתבת תדמית קצרה ותכליתית שנועדה לפרסום היצירה ושיווקה בלבד, ושלא נועדה לסקור את היצירה או את תוכנה , ועל כן נדחתה גם תביעתו השניה. בנסיבות אלה הנתבע הוא שזכאי לתשלום הוצאות מאת התובע בית המשפט קבע כי הסכום המגיע לנתבע מאת התובע על סך 5,000 ₪ (כולל מע"מ) וכי יש לקזז מהסכום המגיע לתובע (סך של 5,000 ₪) את ההוצאות שנפסקו לנתבע (סך של 5,000 ₪), באופן שאיש אינו חייב לאחר דבר.

נקודות מרכזיות

התיישנות

בית המשפט מזכיר כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958), ומכאן שעילת תביעה זו נולדה בשנת 1998 ועד להגשת התביעה בשנת 2008 חלפו שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות הנ"ל) והיא כבר התיישנה.

המסגרת הנורמטיבית

בית המשפט קבע כי כיוון שהתמונות נשוא התובענה צולמו בשנת 1992, הרי ששאלת הבעלות צריכה להיות מוכרעת בהתאם לדין שחל באותה עת, חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן:"החוק הישן"), וזאת בהתאם לאמור בסעיף 78(ה) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן:"החוק החדש").

בעלות על זכות יוצרים

החוק הישן קובע בסעיף 5(1) שלו כלל ושני חריגים, בית המשפט קובע כי הראשון שבהם חל בעניין זה, כדלקמן:

"5.  זכות בעלות על זכות יוצרים וכדו'

(1)  בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה: בתנאי –

(א)  שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים…"

בית המשפט מציין כי החוק החדש (בסעיף 35(ב) שלו) העניק את זכות הבעלות בצילומים למזמין, רק בצילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, אך אבחנה זו אינה קיימת בחוק הישן.

סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן

כיוון שהנתבע צילם את הצילומים משנת 1992 בהזמנת הנתבע, בית המשפט קבע שעקרונית, הנתבע (המזמין) צריך להיקבע כבעלים של זכויות היוצרים בתמונות הללו.

יחד עם זאת, החוק הישן, מנה בסעיף 5(2)(א) הנ"ל שני תנאים להענקת זכות הבעלות על אותם צילומים למזמין:

1. ההזמנה כללה את הזמנת הנגטיב ("הקלישאה או ההעתקה המקורית").

2. ניתנה תמורה לצלם.

המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה

בית המשפט מרחיב ומציע מבחן נוסף. בקובעו כי אפילו כאשר תנאי סעיף 5(2)(א) לחוק הישן התקיימו, נכון וצודק הוא להבחין בהקשר להזמנת צילומים שאינם של אירוע משפחתי או פרטי (שם השיקולים עשויים להיות שונים) בין שני מצבים: הראשון, שבו כל חלקו של המזמין הוא בהזמנת הצילומים ובתשלום עבורם, כאשר מימון הצילומים נעשה על ידי הצלם עצמו וכאשר הצילומים נעשים בכלים של הצלם, והשני, שבו המזמין גם מממן את כל הכרוך בביצוע הצילומים וכאשר הצילומים נעשים באמצעות כלים של המזמין, ואילו כל חלקו של הצלם הוא בצילומים עצמם. במצב הראשון הדעת תיטה יותר למסקנה, שהבעלות על הצילומים היא של הצלם, ואילו במצב השני הדעת תיטה יותר למסקנה שהבעלות היא של המזמין.

המבחן החדש והחוק החדש

סעיף 35(א) לחוק החדש קובע:

"יצירה מוזמנת

(א) ביצירה שנוצרה לפני הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

בית המשפט קבע כי יש בכוחה של הסכמה אחרת, גם אם היא משתמעת, לסטות מהכלל המעניק את זכות הבעלות ביצירה מוזמנת ליוצר ולהעניקה למזמין.

בית המשפט קבע כי נכון ליישם את האבחנה בין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי היוצר והנעשית באמצעות כליו ובין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי המזמין ובאמצעות כליו (המבחן החדש) גם על פרשנותו של סעיף 35(א) לחוק החדש הנ"ל, כאשר במצב השני תיטה הדעה ל"הסכמה משתמעת" שהבעלות על היצירה היא של המזמין ולא של היוצר (ושוב, אבחנה זו ודאי שאינה תקפה להזמנת צילומים של אירוע משפחתי או פרטי, ראו סעיף 35(ב) לחוק החדש).

העתקה

בעל זכות היוצרים של היצירה, זכאי לעשות ביצירה מגוון רחב של פעולות, ובכללן: העתקה, פרסום ועוד, כאמור בסעיף 11 לחוק החל. כדי להסיר ספק קובע סעיף 12 לאותו חוק, שהעתקה היא גם אחסון היצירה באמצעי אלקטרוני או טכנולוגי אחר ועשיית עותקים תלת מימדיים ודו מימדיים שלה.

הזכות המוסרית

מאחר והצילומים נעשו לפני חקיקתו של החוק החדש, ההוראה הרלבנטית לענייננו קבועה בסעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924, ולפיו: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".

זכותו זו של היוצר, הנכללת בין יתר "הזכויות המוסריות" שלו המפורטות בסעיף 4א' הנ"ל, אינה מותנית בבעלותו על זכות היוצרים באותה יצירה והיא מכונה "זכות הייחוס" יצוין, כי זכות הייחוס קבועה כיום בסעיף 46(1) לחוק החדש, וגם על פיו, פרסום שמו של היוצר צריך להיעשות "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".

ההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית

שאלה היא, מהו "ההיקף והמידה המקובלים" לפרסום שם היוצר בכתבת תדמית, שאינה סקירה או כתבה על היצירה, אלא אמצעי פרסום ושיווק בלבד, וחובת ההוכחה בהקשר זה מוטלת על התובע (השוו: ת.א. (מחוזי ת.א.) 1299/04 קוק נ' סיין אין האוס בע"מ [פורסם בנבו] (2008)).