תביעת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי פרופ' יוסף יזרעאלי כנגד התיאטרון הקאמרי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 9.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: בשנת 2002 הועלתה בתיאטרון "הקאמרי" הפקה חדשה להצגה "עוץ לי גוץ לי". בתובענה טוען פרופ' יוסי יזרעאלי, מי ששימש כבמאי ההצגה המקורית, כי הוא בעל זכות בימוי גם בהפקה החדשה; וכי מכוח זכויות אלה הוא זכאי לתשלום תמלוגים מאת תיאטרון הקאמרי מתוך הכנסות ההפקה החדשה.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. לא ניתן צו להוצאות מאחר ומדובר בסוגיה עקרונית.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכות יוצרים ביצירה קולנועית
בכל הנוגע ליצירה קולנועית, כבר נקבע בפסיקה כי הגם שסרט הוא יצירה בפני עצמה – ניתן לכאורה להכיר במרכיבים שונים שלו, כדוגמת הבימוי, כ"יצירת משנה" המוגנת כשלעצמה:
"יצירה קולנועית היא אגד של יצירות שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת כשלעצמה, כגון: התסריט, הצילום, הבימוי, המוסיקה ופס הקול. עם זאת, יש הצדקה לראות יצירה קולנועית מקורית שלמה כ'יצירה דרמטית' העומדת בפני עצמה, כמשמעות המושג בסעיף 35 לחוק, באשר 'סידורה או צורת המשחק שלה או שילוב המאורעות שבה משווים ליצירה אופי מקורי' " [ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 588 (2000)].
ואמנם, הגישה שלפיה במאי קולנוע הוא בעל זכות יוצרים בסרט הקולנוע, אומצה בפסיקת הערכאות המחוזיות [ראו למשל: בש"א (ת"א) 4636/03 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' תל"י [פורסם בנבו] (1.6.2003)].
זכות יוצרים בעבודת בימוי
חוק זכות יוצרים מ-1911 פורש הגנתו על יצירה מקורית – ספרותית, דרמטית, מוסיקלית, ואמנותית (סעיף 1(1) לחוק). בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון כבר בשנת 1982, נקבעה ההלכה שלפיה מחזמר (בכללותו) יכול שיהווה יצירה דרמטית הראויה להגנה [ראו: 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2) 813 (1982); להלן: "עניין שורת המקהלה"]. באותו מקרה נטען כי מחזמר ישראלי בשם "חיידק במה" מפר זכות יוצרים במחזמר האמריקאי "שורת המקהלה" שמוגן כיצירה דרמטית. בית המשפט העליון התייחס בפסק דינו לעמדתה של הערכאה המחוזית בשאלה מהי היצירה המוגנת לפי החוק, כדלקמן:
"הרעיון, המונח ביסודה של יצירה דרמטית-ספרותית, איננו מוגן על-ידי דיני זכות היוצרים, והוא הדין לעניין העלילה (the plot), אולם השילוב של הרעיון והעלילה או רצף של רעיונות, המתחברים ומשתזרים זה בזה, יוצרים, לדעת בית המשפט המחוזי, דמות, שיש בה ייחוד, ואשר יש לה הגנה. כאשר הדמות היצירתית מתמלאת בתכנים נוספים של צורה, אפקטים בימתיים ובימוי, בהם מצוי המאבחן והמאפיין את היצירה, הרי משתרעת על כך ההגנה שבחוק." (שם, בעמ' 817).
עמדה זו נתקבלה על ידי בית המשפט העליון ואומצה על ידו. יתר על כן, בית המשפט העליון הוסיף וציטט בהרחבה מדברי הערכאה הדיונית – שהעניקה משקל רב למרכיב הבימתי של היצירה הדרמטית. במסגרת ציטוט זה, ולאחר שניתנה בגדרו התייחסות ליסודות היצירה כדוגמת הטקסט, הלחנים, תפאורה, תאורה, פעלולי במה וכיוצא באלה, קובעת הערכאה הדיונית כי "בכל אלה יחדיו, כשהם מעוצבים לשלמות אחת ע"י האדריכל-הבמאי, יש לראות את ההוויה התיאטרלית הדרמטית" (ההדגשה שלי-ע.ב.) (שם, בעמ' 816).
המלומד טוני גרינמן גורס כי אין מניעה עקרונית להכיר בדין הישראלי בזכות יוצרים בבימוי הצגות. בהקשר זה מבהיר גרינמן כי הצגה עשויה לכלול רכיבים שונים שיהיו מוגנים בזכויות יוצרים כשלעצמם – וזאת בנפרד מן ההגנה על המחזה כיצירה דרמטית. בין רכיבים אלה נכללים הבימוי, המוזיקה, התפאורה והתלבושות ויתכן שגם העיצוב הבימתי והתאורה (שם, בעמ' 169).
נפסק כי נקודת המוצא של ההפקה החדשה היא ההפקה הישנה. יחד עם זאת, גם לא יכול להיות חולק על כך שפינקוביץ ביצע במסגרת ההפקה החדשה עבודת בימוי מקורית של המחזמר – שבכל מקרה אין בה משום העתקה או שחזור של עבודת הבימוי שביצע פרופ' יזרעאלי.
התובע טוען כי גם אם ניתן להכיר בעבודה שביצע פינקוביץ כבימוי חדש להצגה – פרופ' יזרעאלי עדיין זכאי אף הוא לזכות יוצרים בה כבמאי. כך, משום שהפך את עוץ לי גוץ לי ממחזה למחזמר, וקבע את חלוקת הטקסט לקטעים מושרים וקטעים מדוברים – הישגים שנשתמרו כאמור גם בהפקה החדשה.
בית המשפט פסק כי השאלות העומדות על הפרק הן: האם הפיכת המחזה למחזמר וחלוקת הטקסט מהוות עבודת בימוי, והאם ככאלה הן מקימות לפרופ' יזרעאלי זכות יוצרים בהצגה.
נפסק כי חופש היצירה והבימוי מחייב להגביל את זכות היוצרים בגין עבודת הבימוי כך שזכות זו תפקע עם רדת ההצגה מן הבמה, ולא תוסיף להשתרע על הפקות מאוחרות בבימוי חדש.
נפסק כי פרופ' יזרעאלי אינו בעל זכות יוצרים בעבודת הבימוי של ההפקה החדשה; כך הגם שביצע את חלוקת הטקסט, והגם שמדובר בעבודה שמגלמת את דרישת היצירתיות הקבועה בחוק.
בהקשר זה יש חשיבות ומשמעות להסכמות החוזיות שאליהן הגיעו הצדדים עובר לביצוע העבודה, ובכלל זה לחלוקת העבודה בהצגה. באותו מועד, ולא בדיעבד, מבצע התיאטרון שקלול של עלות ההפקה שבפניה הוא ניצב. משכך, כאשר אחד מבעלי התפקידים בהצגה סבור כי הוא זכאי לתשלום נוסף על זה שהוסכם, בגין תפקיד נוסף שנטל על עצמו – עליו לעשות כן מראש ולא בדיעבד. ייעתר התיאטרון לדרישת התשלום – מה טוב; לא ייעתר – באפשרותו של בעל התפקיד (הבמאי בענייננו) שלא לאפשר שימוש בעבודה הנוספת שביצע. ועוד ייתכן, כי ניתן יהיה להגיע להסכמות על הפחתת השכר הנוסף משכרו של בעל תפקיד אחר באותה הצגה שחלק מעבודתו בוצע במקומו על ידי האחר.
במקרה דנן, עבודתו של פרופ' יזרעאלי מלכתחילה הוגבלה על פי הסכם הבימוי לעבודת בימוי; ואילו סבר כי תפקידו בהצגה חורג מעבודת הבימוי באופן המקנה לו זכויות אחרות בה – היה עליו להתכבד ולהסדיר זכויות אלה בעת הרלוונטית. לא מן הנמנע כי בחר שלא לעשות כן, באשר באותה עת היה במאי צעיר המצוי בראשית דרכו המקצועית – והסתפק בעצם ההזדמנות שניתנה לו על ידי הקאמרי לביים הצגה על פי מחזה מאת גדול המחברים שלונסקי, ובהשתתפות כוכבי התיאטרון הישראלי.
על נפסק כי פרופ' יזרעאלי אינו בעל זכות יוצרים בהפקה החדשה – ועל כן יש לדחות את תביעתו לקבלת תמלוגים מהכנסותיה.
זכות מוסרית בגין עבודת בימוי
התובע ביקש לקבל קרדיט במסגרת פרסומי ההפקה החדשה בגין עבודת הבימוי המקורית שביצע – וכך גם הוסכם בין הצדדים עוד בחודש ספטמבר 2002, ושני הצדדים רואים הסכמה זאת כמחייבת.
נפסק כי אמנם במרוצת הזמן אירעו מספר השמטות של הקרדיט המוסכם מפרסומי הקאמרי – הדבר קרה בשוגג, פעמים ספורות בלבד, ותוקן על ידי התיאטרון. במצב דברים זה, אין טעם וצורך להידרש לעתירתו של התובע להורות כי יינתן לו קרדיט בהפקה החדשה.
