רקע: הליך שאיחד 7 תביעות נפרדות שהוגשו לבית משפט השלום בתל אביב. כל אחת מהתביעות הוגשה על ידי עיתון מעריב בצוותא עם כתב העיתון שיצר את הכתבות נושא התביעה. בהמשך אוחדו כל התביעות והועברו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. עם הקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז הועברה התובענה המאוחדת לבית משפט זה ונדונה בפני השופט בנימין ארנון, ביום 17.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
התובעת 1, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, יתר התובעים הם הכתבים ובהם: ליאור ברון, דרור גלוברמן, רונית מורגנשטרן, יעל גרוס, יהודה שרוניוגד וגד פרץ. כתב נוסף, מר שי אליאש, מחק את תביעתו.
הנתבעת 1, ביזנסנט מידע מכוון בע"מ, אשר הפעילה את אתר האינטרנט הכלכלי "דה-מרקר", הנמנה על קבוצת "הארץ". יתר הנתבעים שימשו בתפקידים שונים בדה-מרקר ו/או בקבוצת "הארץ" בתקופה הרלבנטית לתביעה: עמוס שוקן (דירקטור), גיא רולניק (מייסד ועורך ראשי), חיים אינזלברג (דירקטור), איתן אבריאל (מייסד ועורך), נתן ליפסון (עורך החדשות), יוני ספיר (מנכ"ל).
עובדות: אתר האינטרנט דה-מרקר ביצע לאורך שנים סקירות עיתונים יומיות, ובהן סקר, בין היתר, כתבות שהתפרסמו בעיתון מעריב. במסגרת סקירות אלו, הועתק חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות ומבלי שניתן קרדיט אישי לכתבים, להבדיל מהקרדיט שאכן ניתן לעיתון עצמו.
מעריב טענה כי המדובר בשימוש המהווה הפרה של זכויות היוצרים החומרית והמוסרית ב 453 כתבות אלה המזכה אותה ואת הכתבים בפיצוי בסך 15,736,666 ₪ (לפי החוק הישן).
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 6 התקבלה. התובענה כנגד הנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 – נדחה. נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6 ישלמו, ביחד ולחוד פיצויים סטטוטוריים כמפורט להלן:
לשלם לעיתון מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פיצויים בסך של 2,121,666.5 ₪;
לשלם לכתב ליאור ברון, פיצויים בסך של60,000 ₪;
לשלם לכתב דרור גלוברמן, פיצויים בסך של50,000 ₪;
לשלם לכתבת רונית מורגנשטרן, פיצויים בסך של 101,666.6 ₪;
לשלם לכתבת יעל גרוס, פיצויים בסך של 93,333.3 ₪;
לשלם לכתבת יהודה שרוני, פיצויים בסך של 585,000 ₪;
לשלם לכתב גד פרץ, פיצויים בסך של 318,333.3 ₪.
בנוסף נפסק כי התובעים (מעריב והכתבים) ישלמו לכל אחד מהנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 סך של 30,000 ₪ – בגין הוצאות משפטיות.
ובנוסף, נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעורים הבאים: סך כולל של 180,000 ₪ישולם ע"י הנתבעים 1, 3 ו- 6 למעריב הוצאת מודיעין בע"מ. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים 1, 3 ו- 6 לכל אחד ואחד מבין ששת הכתבים-התובעים, סך של 20,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
הפרת זכות יוצרים תוך העתקת חלק מהותי מהיצירה
סעיפים 11 ו-12 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (החוק החדש) קובעים כדלקמן:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;
…
12. העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית…".
באופן דומה נקבע גם בסעיף 1(2) בחוק זכויות יוצרים 1911 (החוק הישן) כי על המעשה המפר להיעשות ביצירה או ב"חלק ניכר הימנה".
בעניין הגדרת אותו חלק מהותי או חלק ניכר ביצירה, אשר עשיית שימוש בלתי מורשה בו מהווה הפרה של זכות היוצרים, נפסק בעניין ע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 10.10.2012) נמנו את התנאים הנדרשים על מנת להוכיח את הפרת זכות יוצרים, ובהם:
1. יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כאשר לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות.
2. ניתן להסיק העתקה כאשר לנתבע היתה גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין היצירות הוא במידה כזו אשר לא סביר להניח כי הוא יד המקרה.
3. יש חשיבות להצטברות נקודות דמיון. ככל שהן רבות יותר, גובר החשש כי מדובר בהעתקה.
4. השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק על מנת לקבוע כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ושל דרגה. תשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן.
בענייננו נפסק כי הנתבעים העתיקו את "לב הכתבות המקוריות" ועל כן נפסק כי במסגרת סקירות העיתונים שפורסמו ע"י דה-מרקר ביצע דה-מרקר פעולות של "העתקה" מכתבות מעריב, כמשמעותו של המונח "העתקה" בחוק החדש, דה-מרקר העתיקה חלקים ממשיים ומהותיים מכתבות מעריב נושא התביעה, וזאת הן בהיבט הכמותי והן בהיבט האיכותי.
שיהוי המצדיק את דחיית התביעה
לטענת הנתבעים לוקה התביעה בשיהוי, מניעות והסכמה שבשתיקה מצד התובעים למעשים המיוחסים לדה-מרקר בכתב התביעה. הנתבעים סבורים כי התובעים השתהו בטרם הלינו בפניהם על השימוש שעשה אתר דה-מרקר בכתבות מעריב.
נפסק כי טענה בדבר קיומו של שיהוי המצדיק את דחיית התביעה עשויה להתקבל במקרים נדירים בלבד.
בפרשת תלמוד תורה נפסק כי "לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע… איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה… טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותוהבלתי ראויה של התובע".
יתרה מזו: גם אם הוכח כי התקיימו התנאים המקדמיים, עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת לקבוע האם בנסיבות העניין יהא זה צודק לקבל את טענת השיהוי.
מניעות המצדיקה את דחיית התביעה
באשר לטענת המניעות, ההלכה הפסוקה הציבה חמישה תנאים מצטברים לתחולתה:
1. טעות של הטוען ביחס לזכותו המשפטית;
2. עידוד שנתן התובע לטוען להמשיך בפעולותיו;
3. פעולות הטוען התבססו על עידודו או מצגו של התובע והטוען שינה עקב כך את מצבו לרעה;
4. הטוען הוציא כספים או עשה מעשה על סמך טעותו;
5. התובע היה מודע לזכויותיו ולטעותו של הנתבע.
בהמשך חלה הגמשה מסוימת בהלכה זו, ובתי המשפט אינם עומדים עוד על מילוי מדוקדק של כל חמשת התנאים האלו.
בית המשפט פסק כי לאחר ששקל את טיעוני הצדדים בסוגיה זו הוא הגיע למסקנה כי אין לקבל את טענות הנתבעים בדבר קיומם של שיהוי, מניעות והסכמה שבשתיקה מצד התובעים המצדיקים את דחיית התביעה.
נפסק כי אומנם התובעים ידעו מזה זמן על כך שאתר דה-מרקר עשה שימוש בכתבות מעריב, אך אין בכך כדי לבסס טענת הנתבעים בדבר יצירת שיהוי בכל הנוגע למימוש זכויותיהם החוקיות של התובעים והגשת תביעתם ביחס לכתבות נושא התביעה דנן. מדובר, בפרק זמן קצר יחסית.
בעניין זה הזכיר בית המשפט שני פסקי דין סותרים שניתנו על ידי בית המשפט העליון, האחד בע"א 414/84 ברים נ' מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד לט (3) 109 (1985) שם נפסק כי שתיקה למרות ידיעה יכולה להתפרש כהסכמה:
"רישיון שנותן בעל זכות יוצרים אינו טעון צורה פורמאלית כלשהי ויכול שיינתן בדרך של התנהגות… אין להעלות על הדעת, שהמערערת לא ידעה על פרסום הרצאתה כמאמר בכתב העת של המוסד בו היא עובדת ושלא קראה אותו ואולי אף העירה הערותיה בשלבים שלפני פרסומו. לא הוכח שבמשך כשנתיים – תקופה ארוכה לכל הדעות – שחלפו מהפרסום בכתב העת עד לשימוש שעשו בו המשיבים נקטה המערערת צעדים כלשהם, שמטרתם להפגין מורת רוח והסתייגות מן הרשות שניתנה בכתב העת. המסקנה הבלתי נמנעת מהתנהגותה זו היא, מבחינה עובדתית ומשפטית כאחת, שהסכימה לרשות השימוש שניתנה בכתב העת".
והשני, בעניין ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח (4) 314, 343 (2004) שם נפסק כי שתיקה כשלעצמה אין בה כדי להוות עילה לקבלת טענה של מניעות או שיהוי:
"אין בעצם עבור הזמן ובשתיקת בעל סימן המסחר לבדם כדי למנוע אדם מלתבוע בגין הפרת סימן מסחר. מניעה כזו עשויה לקום רק אם יוכח כי בעל סימן המסחר עודד בהתנהגותואת המפר להתמיד בהפרה תוך שינוי מצבו לרעה".
ואולם בית המשפט העדיף את הפרשנות שניתנה במסגרת מקדונלד.
פרקטיקה נוהגת כטענת הגנה בפני הפרת זכויות יוצרים
הנתבעים טוענים כי על אף שהתובעים לא הביעו הסכמתם המפורשת לשימושים שעשה אתר דה-מרקר בכתבות מעריב, הוכח קיומו של נוהג לגבי האופן בו סקר דה-מרקר את כתבות מעריב וזאת – מאחר שמעריב נסקר, בידיעתו, על ידי כלי תקשורת שונים, כגון עיתון ואתר האינטרנט "גלובס", עיתון "טלגרף" ואתר האינטרנט "דה-מרקר" – ולא מחה על כך.
בית המשפט דחה את טענה זו. נפסק כי "הנוהג כשלעצמו אינו יכול ליצור חוזה "יש מאין" בין צדדים שאין ביניהם הסכם מלכתחילה".
בהעדר התקשרות חוזית בין הצדדים ובהעדר הוכחה בדבר קיומה של עסקה בין צדדים אלה לגבי שימוש בכתבות כדוגמת אלה נושא התביעה – לא ניתן לבסס קיומו של נוהג חוזי או נוהג עסקתי בין הצדדים לתובענה, ולפיכך נפסק כי דינה של טענה זו להידחות.
מנהג כטענת הגנה בפני הפרת זכויות יוצרים
טענת הנתבעים בדבר קיומה של פרקטיקה ששלטה בעיתונות הישראלית במועדים הרלבנטיים לתביעה אשר מחייבת, לטענתם, גם את מעריב הינה, למעשה, טענה בדבר קיומו של מנהג מחייב.
המנהג הנטען כלל שני אלמנטים מרכזיים:
האחד – החובה לתת קרדיט לכלי התקשורת המסוקר. חובה זו איננה כוללת את החובה ליתן קרדיט לכתב שיצר את הכתבה המקורית.
השני – שימוש במלל של הכתבה הנסקרת, באופן חלקי או מלא, בהתאם לשיקול דעתו של מבצע הסקירה, ולמעשה ללא כל מגבלה.
נפסק כי יש ספק רב בנוגע לשאלת עצם תוקפו של המנהג כמקור משפטי מחייב. נפסק כי מבלי להכריע בסוגיה עקרונית זו, שוכנע בית המשפט כי במקרה דנן יש לדחות את טענת המנהג אף לגופא מהטעם שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומו של המנהג הנטען על ידם.
נפסק כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל על הטוען למנהג. על הטוען לקיומו של מנהג להוכיח שני יסודות מצטברים: האחד – קיומו של נוהג עובדתי ולפיו אנשים חוזרים בסדירות על התנהגות מסוימת; והשני – תחושה (תודעה) של חיוב ללכת בעקבות הנוהג הזה.
הנתבעים הודו, שהיו מסכימים להימנע מכל שימוש בכתבות, אם אכן מעריב היה פונה אליהם בדרישה להפסיק השימוש בכתבות אלה. נשאלת השאלה מדוע? אם אכן קיים מנהג אשר לפיו זכאים הנתבעים לעשות שימוש בכתבות מעריב במסגרת סקירת עיתונים, מדוע שיסכימו הנתבעים לוותר בקלות כה רבה על זכותם זו? בית המשפט פירש התנהגות זו כהודאה מצידם בכך שהמנהג הנטען כלל לא נוצר.
בנוסף נפסק כי הנתבעים לא הביאו בדל ראיה לכך שעיתונים אחרים בתחום, ראו עצמם כזכאים על פי דין, מכוח מנהג מחייב לפרסם סקירות עיתונים אלו.
בנוסף, נפסק כי במועד הרלבנטי לתביעה לא נוצר מנהג של סקירת עיתונים במדיה האינטרנטית.
הגנת הטיפול ההוגן לשם סקירה
הנתבעים העלו טענת הגנה נוספת לפיה השימוש שעשה דה-מרקר בכתבות הינו בגדר טיפול הוגן ביצירה לשם סקירה ולפיכך אין בו משום הפרת זכות יוצרים. טענה זו מבוססת על סעיף 2(1)(1) בחוק זכויות יוצרים, 1911 (החוק הישן) הקובע כדלקמן:
"2. הפרת זכות יוצרים
רואין זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות-היוצרים: בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות-יוצרים: כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה, או תמצית עתונאית; …".
הוראה דומה קיימת גם בסעיף 19(א) בחוק החדש, ולפיה "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: … סקירה …".
ההגנה בדבר "טיפול הוגן ביצירה לשם סקירה" כוללת שני תנאים מצטברים:
1. השימוש ביצירה נעשה למטרת סקירה;
2. השימוש ביצירה הינו הוגן.
סקירת עיתונים בחוק זכות יוצרים
יש לפרש את המונח "סקירה" כמאפשר תמצות של כתבות, בין אם בדרך של ציטוט ובין אם לאו, המהווה מעין קדימון ("פרומו") שנועד לגרות את הקורא לקרוא אותן.
הסקירה מעצם טיבה מהווה תיאור כולל של עניין, תמצותו, הבעתו בנוסח שונה וכיוצא בזה.
אומנם "סקירה" צריכה לכלול לכל הפחות "חלק ניכר" מן היצירה, שאם לא כן – אין כלל "הפרה" של זכויות היוצרים ביצירה המקורית. אולם בתנאי זה כדי לאפשר הרחבתו של המונח "סקירה" עד לכדי העתקה של 30% ומעלה מתוך המלל של הכתבה המקורית, וממילא שאין סקירה יכולה להגיע עד לכדי העתקה מלאה של הכתבה כולה.
על כן נפסק כי השימוש שעשה דה-מרקר בכתבות מעריב מסתכם בשיעור העתקה גבוה ביותר של המלל המופיע בכתבה המקורית ולכן אין להגדירו באופן סתמי וכוללני כהעתקה של "חלק ניכר" גרידא מתוך הכתבה המקורית. מעשה העתקה בלתי מורשה כזה חורג מהגדרת המונח "סקירה", כמשמעותו בסעיף 2(1)(1) בחוק הישן [או בסעיף 19(א) בחוק החדש].
שימוש הוגן
סעיף 19(ב) בחוק החדש מגדיר השיקולים אותם יש להביא בחשבון לצורך בחינת הוגנות השימוש ביצירה, באופן הבא:
"לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי השימוש שעשה אתר דה-מרקר בכתבות מעריב היה הוגן:
א. "מטרת השימוש ואופיו" – אומנם דה-מרקר לא גבה תשלום מהגולשים באתרו, אך יש לזכור כי אין מדובר בגוף פילנתרופי כי אם בגוף מסחרי לכל דבר ועניין. אתר אשר מרוויח מפרסום באופן האמור, עשוי להיחשב כבעל תכלית מסחרית. ככול שאכן מדובר בשימוש מסחרי, נחלש הטיעון בדבר השימוש ההוגן.
ב. "אופי היצירה שבה נעשה השימוש" –עצם העובדה שדה-מרקר בחר להתאמץ ולסקור אותן באופן יומיומי, ואף להמשיך בכך גם לאחר קבלת מכתב ההתראה ממעריב, מלמדת, כשלעצמה, על החשיבות שדה-מרקר עצמו ייחס להמשך שוטף של סקירת כתבות מעריב והידיעות שנכללו בהן באתרו.
ג. "היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה" –היקף השימוש היה נרחב ביותר, הן כמותית והן איכותית.
ד. "השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה" – השוק הפוטנציאלי של כתבה עיתונאית אינו כולל רק גופים להם ניתן למוכרה. לערכה של כתבה עיתונאית מקורית יש השפעה גם על כמות הקוראים. קורא שקרא בדה מרקר עלול שלא לטרוח לשוב ולקרוא אותן פעם נוספת בעיתון מעריב.
ה. נדחתה הטענה כי השימוש שנעשה בכתבות מעריב הועיל למוניטין של מעריב ושל הכתבים-התובעים. נפסק כי כל קלטת של זמר המועתקת בשוק הפיראטי עשויה להוות אינדיקציה להערכה מקצועית ופופולאריות מהם נהנה אותו זמר. אין בכך כדי להצדיק את מעשה ההעתקה ולהפוך אותו להגון.
לסיכום, נפסק כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לשם הוכחת טענת ההגנה שהועלתה על ידם בדבר שימוש הוגן ביצירה למטרת סקירה – ולפיכך דינה של טענה זו להידחות.
הגנת השימוש ההוגן ומתן קרדיט
בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי אחד התנאים לכך שתעמוד למשתמש ביצירה "הגנת השימוש ההוגן", הינו שהמשתמש נתן לבעלי זכויות היוצרים קרדיט בהיקף ובמידה הראויים לבעלי זכויות היוצרים ביצירה.
מאחר והנתבעים הפרו גם את זכות היוצרים המוסרית של הכתבים בכך שלא נתנו להם קרדיט אישי על כתבותיהם, יש בכך משום חיזוק נוסף למסקנה לפיה השימוש שעשה אתר דה-מרקר בכתבות מעריב אינו יכול להיחשב לשימוש הוגן לצורכי סקירה.
מתן קרדיט לכתבים בגין השימוש
באשר לזכותו של יוצר לכך שיצירתו תקרא על שמו (להלן: "הזכות לייחוס"), קובע סעיף 4א(1) בפקודת זכות יוצרים קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".
מאידך, סעיף 46(1) בחוק החדש קובע כי ליוצר עומדת הזכות "ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".
בענייננו, נפסק כי יש לדון בשאלת הפרת זכויות היוצרים לפי ההוראה המצמצמת שבדין הישן.
זכות למתן קרדיט אינה ניתנת להעברה
הכתבים-התובעים אומנם המחו למעריב את זכויות היוצרים המלאות שלהם בכתבות שחוברו על ידם ואולם, נוכח העיקרון לפיו הזכות המוסרית הינה אישית ואינה ניתנה להעברה. הכתבים-התובעים, בהיותם היוצרים של הכתבות המקוריות נושא התביעה, הם גם בעלי הזכות המוסרית בכתבות אלה, כל אחד בכתבות אותן חיבר.
בהיותם בעלי זכות היוצרים המוסרית בכתבות עומדת לכל אחד מהכתבים-התובעים הזכות "ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".
היקף ומידה הנהוגים למתן קרדיט
על הנתבעים מוטל היה להוכיח שבתקופה הרלבנטית לתביעה לא היה נהוג ומקובל לתת קרדיט לכתבים יוצרי הכתבות ע"י כלי תקשורת שעשה שימוש בכתבות המקוריות במסגרת מדור סקירת עיתונים שפורסם על ידו.
אני סבור כי ניתוח הדברים המובא לעיל מוליך למסקנה כי הכלל אותו קובע סעיף 4א (1) בפקודת זכות יוצרים הינו שיש לתת קרדיט ליוצר היצירה, זולת במקרים חריגים בהם מתן הקרדיט יהיה בלתי סביר ובלתי מקובל.
יש לפרש את סעיף 4א (1) כמתייחס לשני שלבים:
בשלב ראשון יש לקבוע את עצם זכאותו של מחבר היצירה לכך ששמו ייקרא על יצירתו, דהיינו – את זכותו של יוצר יצירה לקבל קרדיט על יצירתו. בעניין זה קיימת חזקה מכח הדין לכך שיוצר היצירה אכן זכאי לכך, ואילו על נתבע המעוניין לסתור חזקה זו בטענה כי מתן קרדיט אישי ליוצר היצירה הינו בלתי סביר ובלתי מקובל – מוטל הנטל להוכיח טענתו זו.
בשלב שני יש לקבוע את ההיקף והמידה המקובלים לציון שמו של היוצר. בעניין זה, תובע הטוען כי שמו צוין באופן לא ראוי או שאינו תואם את המקובל, לפי העניין – עליו מוטל נטל ההוכחה להוכיח, בהתאם לחוק הרלבנטי החל, מהם ההיקף והמידה המקובלים בנסיבות העניין.
בענייננו, נפסק כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי מתן קרדיט אישי לכתבים (התובעים) במסגרת סקירות העיתונים שפרסם דה-מרקר היה בבחינת מעשה בלתי סביר ובלתי מקובל בנסיבות העניין.
הנתבעים היו חייבים ליתן קרדיט לכתבי מעריב בעת שדה-מרקר עשה שימוש בכתבותיהם. משלא עשו כן – הפרו הנתבעים את זכותם המוסרית של הכתבים-התובעים בכתבות שחוברו ונוצרו על ידם.
טענות ההגנה נזיקיות בקניין רוחני
בית המשפט העליון אימץ הגישה התומכת בהחלת החלק הכללי בפקודת הנזיקין על דיני הקניין הרוחני בהתחשב באופי הנזיקי של הפגיעה בזכות הקניין. כפועל יוצא מכך ניתן לקבוע כי התובעים כפופים לכללים ולנורמות המפורטות בפקודת הנזיקין, ובכללם גם לאלה הדנים בחובת הקטנת הנזק, אשם תורם, הסתכנות מרצון וטענות הגנה נוספות אשר הנתבעים העלו כנגד התובעים.
אשם תורם
סעיף 68(א) בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת-פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת-אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור".
לטענת הנתבעים, התובעים השתהו שלא לצורך עד שהלינו בפניהם על השימוש שעשה דה-מרקר בכתבותיהם. הנתבעים סבורים כי לו היו התובעים מלינים מוקדם יותר בעניין זה ודורשים מדה-מרקר להפסיק השימוש בכתבות, היה דה-מרקר מפסיק מיידית את פרסומן של הכתבות, וכנגזרת לכך – היה נמנע הנזק (כולו או מקצתו) שנגרם עקב פרסום הכתבות באתר דה-מרקר.
הטענה בדבר "יחוס אשם תורם" לגרימת הנזקים הנטענים על ידי התובעים רלבנטית למעשי התובעים או מחדליהם בשלבים שאירעו לפני או במהלך התרחשותה של העוולה הנטענת כנגד הנתבעים.
"הקטנת הנזק היא אירוע שלאחר התרחשות העוולה, ובכך היא שונה מסוגיית האשם התורם, שהיא אירוע המתרחש לפני העוולה או במהלכה" [ע' הרמן מבוא לדיני נזיקין (המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ), עמ' 396; להלן: "הרמן"].
נפסק כי שיעורי ה"אשם תורם" של התובעים מתחלקים באופן הבא:
א. אשמו התורם של מעריב מסתכם של בשיעור של 50% (חמישים אחוזים);
ב. אשמו התורם של כל אחד מבין הכתבים-התובעים מסתכם בשיעור של 66.666% (שישים ושישה אחוזים ושני שליש האחוז).
חובת הקטנת הנזק
טענות ההגנה של הנתבעים בעניין "אשם תורם" ובעניין הפרת חובת התובעים לפעול להקטנת הנזק מבוססות על עיקרון זהה: לשיטת הנתבעים, לו היו התובעים מזדרזים ופונים אליהם קודם לכן, היו הנתבעים נמנעים מהמשך השימוש שעשו בכתבות מעריב, ובאופן כזה היו נמנעים מרבית הפרסומים של סקירות העיתונים נושא התביעה, וכפועל יוצא מכך – היה נמנע רובו ככולו של הנזק הנטען.
נוכח קיומו של העיקרון המשפטי הקובע כי "הקטנת הנזק היא אירוע המתקיים לאחר התרחשות העוולה" – נפסק כי אין מנוס מלדחות טענת הנתבעים בדבר הפרת התובעים את חובתם לפעול להקטנת נזקיהם.
הסתכנות מרצון
סעיף 5(א) בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".
קיומה של הגנת "הסתכנות מרצון" מותנה בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים:
1. ידיעתו של התובע אודות מצב הדברים היוצר סיכון, לרבות הערכת מהות הסיכון;
2. חשיפת הניזוק לתוצאותיו המשפטיות של הנזק;
3. הסכמתו של הניזוק לחשוף את עצמו לסיכון של פגיעה ללא פיצוי.
הנתבעים העלו את הטענה בדבר הסתכנת מרצון באופן כוללני בלבד, מבלי שפרטו את שלושת התנאים המצטברים הנדרשים לשם ביסוסה, ומבלי שהוכיחו כי תנאים מצטברים אלו אכן התקיימו. נפסק כי עיקר יהבם השליכו התובעים על טענתם בדבר קיומו של "אשם תורם" תוך שזנחו טענתם בדבר קיומה של "הסתכנות מרצון" מצד התובעים.
הטענה כי התנהגותם של התובעים היא שהביאה לידי האשם הנטען
סעיף 65 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק".
סעיף זה קובע מבחן צדק המאפשר לבית המשפט לפטור את הנתבע מחובת תשלום פיצויים, או להקטין את סכום הפיצויים, אם אכן הוכח שהתנהגות התובע הייתה "אחד ממקורות הרעה" שהשפיעו על הנתבע עת גרם לנזק באשמו.
נפסק כי הנתבעים העלו את טענתם בדבר היות התנהגותם של התובעים הסיבה למעשים שבוצעו על ידם באופן כוללני בלבד, מבלי שפרטו את התנאים הנדרשים לצורך הפעלתו של "מבחן הצדק" הקבוע בסעיף 65 בפקודת הנזיקין, ומבלי שהוכיחו את התקיימותם של תנאים אלו בנסיבותיה של תביעה זו.
שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט שלא לפסוק לתובע כל פיצוי סטטוטורי על אף שהוכיח כי הופרו זכויות היוצרים ביצירתו
סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים קובע כדלקמן:
"3א. לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים".
בית המשפט אומנם רשאי לפסוק פיצויים בטווח האמור בגין כל הפרה של זכות יוצרים – אך אין הוא מחויב בכך.
שני שיקולים עיקריים אותם על בית המשפט להביא בחשבון כאשר הוא נדרש להכריע האם לפסוק פיצויים סטטוטוריים אם לאו:
האחד – שיקול ההרתעה, לגביו נקבע בפרשת האולפנים המאוחדים כי "מקיומו של השיקול ההרתעתי נגזר, שככל שההפרה בוטה יותר, כך מוצדק יותר לערוך שימוש בפיצוי הסטטוטורי" (שם, פסקה 12);
השני – הקושי בתיקים מסוימים להוכיח את הפיצוי בדרכים רגילות.
נפסק כי בנסיבותיה של תביעה זו מתקיימים התנאים אשר נקבעו בפרשת "האולפנים המאוחדים" כמצדיקים אי פסיקת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים.
לפיכך, נפסק כי בנסיבות של התובענה דנן מן הראוי לפסוק לטובת התובעים פיצויים סטטוטוריים בטווח שבין 10,000 ₪ ל- 20,000 ₪ בגין כל הפרה, כקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים.
תשתית ראייתית מינימאלית כתנאי לקבלת פיצויים סטטוטוריים
המלומד גרינמן מציין בספרו כי: "אם הוכחה הפרת זכות יוצרים ולא הביא התובע מינימום ראייתי לשם קביעת שיעור הנזק, ישפיע הדבר על קביעת גובה הפיצוי, אך לא יהיה בהיעדר ראיות כאמור כדי למנוע מהתובע את עצם הזכות לפיצוי" (גרינמן, עמוד 778; ההדגשה אינה במקור – ב.א.).
פרשנות התקבלה על ידי בית המשפט. הדרישה מן התובע למינימום ראייתי אינה תנאי סף לעצם קבלת פיצוי סטטוטורי כלשהו, אלא מטרתה לסייע לבית המשפט "להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומיהסכומים שבסעיף" (פסק דין שגיא, עמ' 265).
תובע שלא יוכיח מינימום ראייתי כלשהו לגבי הנזק שנגרם לו, יפגע אומנם בגובה הפיצוי שייפסק לזכותו, אך אין בכך כדי לשלול את עצם זכאותו לקבלת פיצוי סטטוטורי מינימאלי בסך של 10,000 ₪ בגין כל הפרה של זכות יוצרים שאותה יצליח להוכיח.
במידה ומוכח כי לא נגרם נזק אין זכאות לפיצוי
הנחת היסוד של המחוקק הינה כי תובע התובע קבלת פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות יוצרים שלו נגרם נזק כלשהו, אלא שבשל הקושי האובייקטיבי הניצב לפני התובע בכל הנוגע להוכחת ניזקו ובשל רצונו של המחוקק להרתיע מפרים פוטנציאליים– מצא המחוקק לנכון להקל על התובע ולקבוע מעין "מסלול" של תביעה לקבלת "פיצויים סטטוטוריים".
לפיכך, כל תובע זכאי לתבוע פיצויים סטטוטוריים תוך שהוא מתבסס על הנחת היסוד אותה אין הוא נדרש להוכיח, ולפיה נגרם לו נזק כלשהו בגין הפרת זכויות היוצרים שלו על ידי הנתבע. בהקשר זה, קובע פסק דין טל כי ככל שיעלה בידי הנתבע לשלול הנחת יסוד זו, ולהוכיח פוזיטיבית שלתובע לא נגרם כל נזק – תישלל זכאותו של התובע לקבלת פיצויים סטטוטוריים גם אם הופרו זכויות היוצרים של התובע.
נפסק כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי מעשי העתקה של הכתבות אשר בוצעו על ידם תוך כדי פגיעה בזכויות היוצרים של התובעים לא גרמו לנזקים כלשהם לתובעים.
משמעות של אי הצגת תשתית ראייתית ביחס לנזק
לא עלה בידי התובעים להציג תשתית ראייתית לכימות הנזק הממשי או ההפסד הממשי אשר נגרמו להם בשל השימוש שעשה דה-מרקר בכתבות. אי הצגת תשתית ראייתית מינימאלית לקיומו של נזק ממשי עלולה להשפיע על שיעור הפיצוי הסטטוטורי העולה על שיעור הפיצוי הסטטוטורי המינימלי שייפסק לטובת התובעים בגין כל הפרה אותה יצליחו להוכיח, אך אין בה כדי לשלול את עצם זכאותם של התובעים לקבלת פיצוי סטטוטורי מינימאלי בשיעור של 10,000 ₪ בגין כל הפרה של זכות יוצרים של התובעים.
מספר הזכויות המופרות
מהי "כל הפרה", אשר בעטיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי סטטוטורי עצמאי, בהתאם להוראת סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים. בפסק דין שגיא, המהווה פסק דין מנחה בסוגיה זו, נקבע, בין היתר, כי "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה" (שם, עמוד 269), כך שלא רק מספר האקטים המפרים הוא החשוב, אלא יש להתמקד במספר הזכויות שנפגעו.
בת.א. (י-ם) 3560-09 ראובני נ' מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 6.1.2011) (להלן: "פסק דין ראובני") נפסק כי יש לראות בהפרות של זכויות יוצרים שנעשו לגבי מספר יצירות שונות, הנעשות במסגרת אירוע יחיד (או יצירה אחת), כמסכת אחת של הפרות, ולפיכך יש להתייחס אליה כאל הפרה אחת. מסקנתו הייתה כי:
"לא יהיה זה נכון לקבוע כי הפרה של זכויות יוצרים ביצירות שונות, היא שוות ערך מבחינת מספר ההפרות להפרת הזכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו עלולה כמובן להביא לתוצאות שאינן סבירות, שלפיהן פרסום מפר אחד, בו נעשה שימוש בעשרות או במאות יצירות שזכויות היצרים בהן הופרו, ייחשב כשווה ערך, לעניין כמות ההפרות, לפרסום המפר זכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו מעודדת למעשה את ריבוי ההפרות ולפיכך מנוגדת לתכלית הסעיף, שכן היא מתמרצת את המפר – משעה שהפר את הזכויות ביצירה אחת – להפר את הזכויות בעוד ועוד יצירות, כל עוד הדבר נעשה במסגרת אותו פרסום מפר" (שם, פסקה 9 בפסק הדין).
נפסק כי את פסיקתו של כב' השופט זילברטל בפסק דין ראובני ניתן להחיל לא רק לגבי מנגנון הפיצוי הקבוע בסעיף 56 בחוק החדש, אלא גם לגבי זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים.
על כן נפסק כי כל אחת ואחת מבין 453 כתבות מעריב נושאי התביעה מהווה יצירה מקורית, נפרדת ועצמאית, אשר בעליה זכאים להגנה המוקנית לבעלי זכויות היוצרים בה.
זכאות לקבלת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות מוסרית בכתבות
באשר לשאלת גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית, קובע סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים כי:
"(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה'לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".
על פי סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים, זכאי בעל זכות מוסרית ביצירה אשר זכותו הופרה לקבל פיצויים בסכום שיקבע בית המשפט, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, אף אם לא הוכח על ידו כי סבל נזק ממון.
נפסק כי בתובענה דנן בית המשפט מוסמך לפסוק לזכות הנתבעים פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכותם המוסרית, בסכום שייקבע על פי שיקול דעתו, מכוח סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים.
נפסק כי מאחר שדה-מרקר העתיק חלקים נרחבים מכתבותיהם של הכתבים-התובעים מחברי הכתבות מבלי שניתן להם קרדיט אישי על הכתבות אותם יצרו, הרי שבכך גרם להם דה-מרקר לנזק לא ממוני. נזק זה מצא ביטויו בפגיעה בשם ובמוניטין המקצועי של הכתבים-התובעים (נוכח אי קבלת קרדיט ואי קבלת הכרה מקצועית בפני קהל הקוראים של דה-מרקר על כתבותיהם), פגיעה בכבוד ועוגמת נפש.
בית המשפט העריך נזק זה שנגרם לכתבים-התובעים בגין הפגיעה בזכותם המוסרית בכתבות כזהה בגובהו לנזק שנגרם למעריב בגין הפגיעה בזכותו החומרית בכל אחת מבין הכתבות נושא התובענה.
כל כן נפסק כי, סכום הפיצויים עבור הפרת זכות היוצרים המוסרית של הכתבים-התובעים בכתבות יהא זהה לסכום עבור הפרת זכות היוצרים החומרית באותה כתבה.
על כן נפסק לכל אחד ואחד מבין הכתבים-התובעים פיצוי סטטוטורי בסך של 10,000 ₪ בגין כל הפרה של זכות היוצרים המוסרית שלו בכל אחת מבין הכתבות שחוברו על ידו.
גובה הפיצוי אותו יש לפסוק בגין כל הפרה של זכות יוצרים
לאחר ששקל בית המשפט את מכלול השיקולים הרלבנטיים, ובייחוד את עובדת ויתורם של התובעים על האפשרות לבסס תשתית ראייתית לנזקיהם הממשיים, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין, מן הדין לפסוק לתובעים פיצוי סטטוטורי בסך של 10,000 ₪ בגין כל הפרה של זכות יוצרים. סכום פיצוי זה יש לכפול במספר הסקירות אשר בגדרן הפר דה-מרקר את זכויות היוצרים החומריות של מעריב.
תחשיב סכומי הפיצויים להם זכאים התובעים
נפסק כי את סכום הפיצויים הסטטוטוריים אשר מעריב היה זכאי לקבלו בגין הפרת זכויות היוצרים החומריות בכתבותיו לולא אשמו התורם יש לחשב באופן הבא:
כתבות ליאור ברון: 180,000 ₪ (16 * 10,000 ₪ + 4 * 5,000 ₪) (יצוין כי סך של 5,000 ₪ נדרש כאן ולהלן כפיצוי סטטוטורי עבור כתב אחד בגין כתבה שנכתבה יחד עם כתב אחד נוסף);
כתבות דרור גלוברמן: 150,000 ₪ (15 * 10,000 ₪);
כתבות רונית מורגנשרטן: 305,000 ₪ (28 * 10,000 ₪ + 5 * 5,000 ₪);
כתבות יעל גרוס: 280,000 ₪ (26 * 10,000 ₪ + 4 * 5,000 ₪);
כתבות שרוני: 1,755,000 ₪ (173 * 10,000 ₪ + 5 * 5,000 ₪);
כתבות גד פרץ: 955,000 ₪ (93 * 10,000 ₪ + 5 * 5,000 ₪);
כתבות שי אליאש: 618,333 ₪ (45 * 10,000 ₪ + 1 * 3,333 + 33 * 5,000 ₪) (יצוין כי סך של 3,333 ₪ נדרש כאן ולהלן כפיצוי סטטוטורי עבור כתב אחד בגין כתבה שנכתבה ביחד עם שני כתבים נוספים);
הסך הכולל מסתכם אפוא בסך של 4,243,333 ₪. מסכום זה יש להפחית 50% בגין "אשמו התורם" של מעריב, כך שהסך המתקבל הינו – 2,121,666.5 ₪.
סכום הפיצויים הסטטוטוריים להם זכאים הכתבים-התובעים בגין הפרת זכויות היוצרים המוסריות שלהם בכתבותיהם הינו כדלקמן:
מר ליאור ברון: 180,000 ₪ (16 * 10,000 ₪ + 4 * 5,000 ₪). לאחר הפחתת שני שלישים בגין "אשם תורם" – סך של60,000 ₪;
מר דרור גלוברמן: 150,000 ₪ (15 * 10,000 ₪). לאחר הפחתת שני שלישים בגין "אשם תורם" – סך של 50,000 ₪.
הגב' רונית מורגנשרטן: 305,000 ₪ (28 * 10,000 ₪ + 5 * 5,000 ₪). לאחר הפחתת שני שלישים בגין "אשם תורם" – סך של 101,666.6 ₪;
הגב' יעל גרוס: 280,000 ₪ (26 * 10,000 ₪ + 4 * 5,000 ₪). לאחר הפחתת שני שלישים בגין "אשם תורם" – סך של93,333.3 ₪;
מר יהודה שרוני: 1,755,000 ₪ (173 * 10,000 ₪ + 5 * 5,000 ₪). לאחר הפחתת שני שלישים בגין "אשם תורם" – סך של 585,000 ₪;
מר גד פרץ: 955,000 ₪ (93 * 10,000 ₪ + 5 * 5,000 ₪). לאחר הפחתת שני שלישים בגין "אשם תורם" – סך של 318,333.3 ₪.
יצוין כי מר שי אליאש אינו זכאי לפיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכויות היוצרים המוסריות בכתבותיו עקב מחיקתו, לבקשתו, כתובע בתביעה.
אחריות אישית בגין הפרת זכות היוצרים
סעיף 54(א) בחוק החברות, תשנ"ט – 1999 קובע כדלקמן:
"אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
לעניין הטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגן של חברה, הורה בית המשפט העליון כדלקמן:
"אנו נדרשנו לשאלת אחריותו בנזיקין של המערער והבהרנו לעיל, כי עובדת היותו אורגן של חברה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. אם מעשיו ומחדליו עולים כדי עוולה אזרחית, תוטל עליו אחריות אישית בנזיקין. מאידך גיסא, לא תוטל על פלוני אחריות אישית בשל כך בלבד שבתוקף תפקידו בחברה הוא משמש כמנהלה וכאורגן שלה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהי במעשים"[כב' השופט (כתוארו אז) שמגר בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מנ' אורן פ"ד לה(4) 253, 258 (17.8.81)].
על התובעים להוכיח כי יסודות העוולה (דהיינו – הפרת זכויות היוצרים שלהם בכתבות) מתקיימים בכל אחד מהנתבעים.
הנתבע 2 מר עמוס שוקן – איננו ממלא תפקיד כלשהו באתר דה מרקר. עדותו של מר שוקן לא. לפיכך, נפסק כי אין להטיל אחריות אישית על מר שוקן בגין תביעה זו.
הנתבע 3 מר גיא רולניק והנתבע 6 מר איתן אבריאל– רולניק ואבריאל הינם ממייסדי דה-מרקר ומשמשים כעורכיו מיום הקמתו. אין מחלוקת כי רולניק ואבריאל הם שהחליטו על ביצוע סקירות העיתונים בדה-מרקר והם שאחראים למתכונת בה בוצעו סקירות אלו. לפיכך, נפסק כי רולניק ואבריאל אחראים באופן אישי להפרת זכויות היוצרים של התובעים בכתבות, ולפיכך הם חבים בתשלום הפיצויים שנפסקו לטובת התובעים בפסק דין זה, ביחד ולחוד עם דה-מרקר, בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעים בכתבות.
הנתבע 4, מר חיים אינזלברג –לא הוכח כי היה שותף לקבלת ההחלטה לעשות שימוש בלתי מורשה בכתבות. אין להטיל על הנתבע 4 אחריות אישית בגין תביעה זו.
הנתבע 7, מר נתן ליפסון –לא עלה בידי התובעים להוכיח אילו מבין הסקירות נושא התביעה נכתבו במישרין ע"י ליפסון בעצמו.
הנתבע 9, מר יוני ספיר –לא הוכח כי מר ספיר היה שותף בקבלת ההחלטה לעשות שימוש בלתי מורשה בכתבות. משכך, אין להטיל עליו אחריות אישית בגין תביעה זו.
