הליך שנדון בבית המשפט העליון בארצות הברית בפני השופט סטיבן ברייר (Stephen Breyer), השופט קלרנס תומאס (Clarence Thomas), השופט סמואל אליטו (Samuel Alito) והשופט ניל גורסץ' (Neil Gorsuch).
הצדדים: המערערת: UNICOLORS, INC; המשיבה: H&M HENNES & MAURITZ, L. P.
העובדות: חברת Unicolors (המערערת), אשר הינה בעלת זכויות היוצרים במספר עיצובי בדים, הגישה תביעה נגד חברת H&M (המשיבה), בגין הפרת זכויות יוצרים רשומה.
בתגובה המשיבה טענה שתעודת הרישום של יוניקולורס אינה בתוקף מכיוון שיניקולורס כללה ביודעין, ובניגוד לחוק, יצירות רבות במסגרת רישום יחיד בבקשת הרישום שלה, דבר אשר הופך את רישום זכויות היוצרים שלה לחסר תוקף. בפרט, המערערת הגישה בקשה בודדת לרישום 31 יצירות נפרדות, למרות התקנה של משרד זכויות היוצרים אשר קובעת כי בקשה אחת יכולה לכסות מספר יצירות רק אם הן נכללו באותה יחידת פרסום ובפועל היצירות האמורות לא נכללו באותה יחידת פרסום.
H&M טענה כי מאחר שהדרישה הסטטוטורית הראשונה לביטול הרישום של זכות היוצרים של יוניקולורס (אי דיוק) התקיימה, בית המשפט המחוזי נדרש לעבור לדרישה השנייה ולשאול את רשם זכויות היוצרים האם היה מסרב לרשום את זכויות היוצרים של יוניקולורס אם הוא היה מודע לאי הדיוק.
בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של H&M וקבע שמאחר שכאשר יוניקולורס הגישה את בקשתה היא לא ידעה שהיא לא עומדת בדרישת "יחידת פרסום אחת", הרישום של זכויות היוצרים של יוניקולורס נשאר תקף מכוח הוראת safe harbor הקבועה בסעיף 411(b)(1)(A).
בערעור, בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים הפך את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט הפדרלי קבע כי יוניקולורס לא עמדה בדרישת "יחידת פרסום אחת". כמו כן, בית המשפט הפדרלי קבע שזה לא משנה האם יוניקולורס היתה מודעת לכך שלא עמדה בדרישת "יחידת פרסום אחת", מאחר שהוראת safe harbor מגנה רק על טעויות בתום לב לגבי עובדה ולא לגבי משפט (החוק). יוניקולורס ידעה את העובדות הרלוונטיות ולכן הידע שלה לגבי החוק אינו רלוונטי.
יוניקולורס הגישה ערעור על החלטת בית המשפט הפדרלי לבית המשפט העליון בארה"ב.
תוצאות ההליך: בית המשפט העליון ביטל את החלטת בית המשפט הפדרלי והחזיר את התיק להמשך הליכים.
נקודות מרכזיות שנדונו באותו הליך:
רישום של זכות יוצרים בארה"ב
בארצות הברית, רישום של זכות יוצרים הינו תנאי מקדים לזכאות לפיצוי סטטוטורי (פיצוי ללא הוכחת נזק) בתביעת הפרה של זכויות יוצרים. קרי, אילו התובע לא רשם את זכויות היוצרים הוא יאלץ להוכיח את הנזק בפועל שנגרם לו במסגרת תביעת הפרה.
על מנת לרשום את זכות היוצרים, יוצר היצירה נדרש להגיש לרשם זכויות היוצרים האמריקאי ( United States Copyright Office ) עותק של היצירה ובקשה לרישום. הבקשה צריכה לכלול מידע לגבי היצירה. חלק מן המידע הזה הינו עובדתי לחלוטין, וחלק ממנו משלב מסקנות משפטיות.
למאמר אודות רישום זכויות יוצרים בארה"ב ראו את ההפנייה הבאה.
אם הרשם קובע כי היצירה עומדת בדרישות הסטטוטוריות ויש להעניק לה הגנת זכויות יוצרים, הוא ינפיק לה תעודת רישום. המידע שרשום בתעודה זו משקף את המידע שבעל זכות היוצרים מסר במסגרת הבקשה.
הגנת Safe Harbor
המידע שנמסר במסגרת הבקשה צריך להיות נכון ומדויק. עם זאת, חוק זכות היוצרים האמריקאי קובע את הגנת safe harbor, לפיה תעודת רישום הינה תקפה אפילו אם היא כוללת מידע לא מדויק, כל עוד בעל זכות היוצרים לא היה מודע לכך שהמידע אינו מדויק.
בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים הסביר כי בעל זכות יוצרים לא יכול ליהנות מהגנת safe harbor ולמנוע את ביטולה של זכות היוצרים שלו אם חוסר הידע שלו נובע מאי ידיעה של החוק ולא מאי הבנה של העובדות.
בית המשפט העליון הסביר כי יוניקולורס נדרשת להסתכל על עורכי דין ועל שופטים כעל מומחים לגבי ההיקף הראוי של התווית "יחידת פרסום אחת". הטעות כאן הינה טעות לגבי החוק.
בית המשפט העליון קבע כי סעיף 411(b) אינו מבדיל בין טעות לגבי החוק לבין טעות לגבי העובדות. אי ידיעה לגבי החוק או לגבי העובדות יכולות להצדיק אי דיוק ברישום זכות היוצרים.
בית המשפט העליון הסביר כי יש לכך כמה סיבות ברורות:
ראשית, בית המשפט העליון פועל לפי נוסח החוק. על פי סעיף 411(b)(1) לחוק זכויות היוצרים, רישום הזכות של יוניקולורס תקף גם אם תעודת הרישום מכילה מידע שאינו מדויק, אלא אם כן המידע השגוי נכלל בבקשה לרישום זכות היוצרים מתוך ידיעה שהוא אינו מדויק. גם על פי הפסיקה וגם על פי המילון, המושג "ידיעה" ("knowledge") פירושו עובדה או מצב של להיות מודע למשהו.
יוניקולורס טענה כי כאשר היא הגישה את הבקשה לרישום זכות היוצרים היא לא היתה מודעת לכך ש-31 העיצובים שהיא רשמה יחדיו אינם עומדים בדרישת "יחידת פרסום אחת". אם יוניקולורס לא היתה מודעת לדרישה המשפטית שהפכה את המידע שבבקשתה ללא מדויק, היא לא כללה מידע זה בבקשתה "בידיעה שהוא אינו מדויק". לשון החוק אינה מצביעה על כך שמסקנה פשוטה זו צריכה להיות שונה רק שמשום שהיתה טעות לגבי החוק בניגוד לטעות לגבי העובדות.
בית המשפט העליון הסביר כי מספר הוראות חוק דומות עוזרות לאשר כי המושג ידיעה כאן מתייחס גם לידיעת החוק וגם לידיעת העובדות. בקשה לרישום זכות יוצרים צריכה לכלול מידע שדורש גם ידיעה משפטית וגם ידיעה עובדתית. לפיכך, מידע לא מדויק ברישום יכול לנבוע מטעות לגבי החוק, באותה מידה (או יותר) כמו טעות לגבי העובדות. זה נכון במיוחד משום שהמבקשים הינם ציירים, מעצבים, משוררים ועוד, אשר אין להם ידע משפטי.
הוראות חוק אחרות בחוק היוצרים האמריקאי מצביעות על כך שהמילה "ידיעה" ("knowledge") פירושה מודעות ממשית וסובייקטיבית הן לגבי העובדות והן לגבי החוק. הוראות חוק אלה מצביעות על כך שאם הקונגרס היה מעוניין לכפות סטנדרט ידיעה אחר מלבד ידיעה ממשית, הוא היה אומר זאת במפורש.
שנית, בפסיקות שניתנו לפני שהקונגרס חוקק את סעיף 411(b), נקבע כי טעויות שנעשו בשוגג בתעודות רישום לא ביטלו את זכויות היוצרים ולכן לא מנעו הגשת תביעות הפרה. בהרבה מהפסיקות הללו מדובר על טעויות לגבי החוק.
שלישית, היסטוריית החקיקה מצביעה על כך שהקונגרס חוקק את סעיף 411(b) על מנת להקל (ולא כדי להקשות), על אנשים שאינם עורכי דין לרשום זכות יוצרים תקפה. מטרתו היתה לשפר את האכיפה על הקניין הרוחני בארצות הברית ומחוצה לה. הוא עשה זאת על ידי ביטול פרצות שעלולות למנוע אכיפה של זכויות יוצרים. כוונת הקונגרס היתה למנוע ממפרים את האפשרות לנצל לרעה את הפרצה הזו. אין כל היגיון בכך שסעיף 411(b) יותיר את רישומי זכויות היוצרים חשופים לביטול תקפם בהתבסס על אי הבנות בתום לב של המבקשים לגבי חוק זכות היוצרים.
H&M טענה כי פירוש זה של החוק תקל מדי על בעלי זכויות יוצרים לטעון לחוסר ידיעה, על מנת להימנע מההשלכות של בקשה שאינה מדויקת. בית המשפט העליון הסביר כי בתי המשפט לא צריכים לקבל באופן אוטומטי טענה של בעל זכויות יוצרים לפיה הוא לא היה מודע לדרישות המשפטיות של חוק זכות יוצרים. ניתן לזהות בתיקים אזרחיים כי טענה של "עצימת עיניים" עשוייה לתמוך בממצא של "ידע ממשי". ראיות נסיבתיות, כולל טעות משפטית משמעותית, המורכבות של הכלל הרלוונטי, ניסיונו של המבקש עם דיני זכויות היוצרים וכו', עשויים להוביל את בית המשפט למסקנה כי המבקש היה מודע, או עצם את עיניו לגבי המידע המשפטי הלא מדויק.
H&M טענה גם שפרשנות זו מנוגדת לעיקרון המשפטי לפיו התעלמות מהחוק אינו תירוץ. בית המשפט העליון הסביר שעיקרון זה חל בדרך כלל כאשר לנאשם יש את המצב הנפשי הדרוש ביחס ליסודות של פשע אך טוען שהוא לא היה מודע לקיומו של החוק האוסר על התנהגותו. זה לא חל בתיק אזרחי זה הנוגע להיקף הגנת safe harbor הנובע מאי ידיעת דרישות משפטיות.
