תביעה שהגישה ד"ר דינה לובל כנגד חברת פאם קורנר בע"מ ומנהלה דרור אוברמן, התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט בנימין ארנון. ביום 17.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העבדות: תביעה לקבלת פיצוי כספי בסך מיליון ₪, צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות. התובעת טענה כי הנתבעים, הקימו אתר אינטרנט הידוע בשם mygrandchild.com תוך עשיית שימוש שלא כדין ברעיונות ובתוכניות אותן פיתחה התובעת בקשר להקמת אתר דומה. לטענת התובעת, בכך הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים שלה, גזלו את סודותיה המסחריים ועשו עושר ולא במשפט על חשבונה.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. מרבית טענותיה של התובעת בדבר העתקה של הנתבעים מתוצריה מתייחסות להעתקה של "רעיונות" מובהקים, אשר אינם מוגנים על פי דיני זכויות יוצרים. בנוסף, נפסק כי התובעת לא הוכיחה כי לנתבעים הייתה גישה או נגישות למסמכיה, לגביהם טענה כי הועתקו, וכן לא עלה בידיה להוכיח כי קיים דמיון מהותי בין מסמכיה אלו לבין אתר הנתבעים.
כמו כן, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד בסכום של 90,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכות יוצרים ביצירה לא תחול על רעיון
סעיף 5(1) בחוק זכויות יוצרים (החוק החדש) קובע כי זכות יוצרים ביצירה לא תחול על רעיון, אלא על דרך ביטויו.
בכל הנוגע לטענת התובעת כי הנתבעים העתיקו ממנה את מטרת האתר והרעיון שבהקמתו, ובכלל זאת – סיווג האוכלוסייה אליה פונה האתר (סבים ונכדיהם) וסוגי הפעילות הנעשית במסגרת האתר – נפסק כי מדובר ברעיון מובהק, אשר על פי ההלכה הפסוקה אינו זכאי להגנה על פי דיני זכויות יוצרים.
לפיכך, נפסק כי אפילו היה עולה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים העתיקו ממנה את הרעיון המקורי שלה בעניינים אלו, אין בכך ולא כלום. בהעדר זכות להגנה עפ"י דיני זכויות יוצרים ממילא שלא קיימת הפרה, וכפועל יוצא מכך – לא קיימת זכות לקבלת פיצוי בגין פגיעה בזכות יוצרים.
בהתייחס לאבחנה הנדרשת בין יישום של רעיון לבין הרעיון עצמו, נקבע בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב (3) 749, 759 (1988) כדלקמן:
"הקושי המתעורר לפעמים אינו בהלכה אלא ביישומה לעניין עובדות קונקרטיות השנויות במחלוקת; אימתי נאמר שהועתק רעיון, ואימתי נאמר שהועתק יישום של רעיון? לדעתי, אין לקבוע מראש מסמרות, מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו, אלא הכול תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר יישום של רעיון. בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או "רעיון" הם פיתוח של המצאה או "רעיון" קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל"רעיון" או ל"יישום" קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף¬ על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו; כשאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן, מידת המקוריות, הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים, משתנה אף היא ממקרה למקרה ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך".
בענייננו, נפסק כי הגם שקיים דמיון בין מטרתו של אתר הנתבעים לבין המטרה שייעדה הנתבעת לאתר שתכננה להקים – קיימים הבדלים רבים ומהותיים ביישום ובביטוי של הרעיון לביצועה של כל אחת ואחת מבין המטרות האלה.
הרעיון העומד בבסיס שני האתרים הינו דומה, אך קיימים הבדלים מהותיים בדרך הביצוע והיישום של רעיון זה. מכאן שגם אם היה עולה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים נטלו ממנה את הרעיון לאתר אזי נפסק כי הנתבעים הוסיפו תוספת מקורית ומהותית לרעיון זה פרי עמלם ובאופן כזה יצרו יצירה חדשה, כך שממילא, פעילותם הינה לגיטימית ואינה בגדר העתקה של התוצר שתוכנן ע"י התובעת.
יש זכויות יוצרים במיקום מרכיבי האתר (מנשק)
טענתה השניה של התובעת היא כי הנתבעים העתיקו ממנה את המיקום של כל אחד מרכיבי האתר על המנשק הרלבנטי.
לצורך הכרעה האם יש לראות את המנשק של התובעת כ"יצירה" מזכיר בית המשפט מבחנים עיקריים שנקבעו לעניין זה ע"י ידי כב' הנשיא מ. שמגר בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח (4) 133, 172-173 (1994), ואלו הם:
"(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:
(א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.
(ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.
(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.
(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.
(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו".
בית המשפט פסק כי מתקיימים התנאים להגדרת סידור הרכיבים במנשק כיצירה וזאת בשל הטענות הבאות:
א. המנשק הינו מעשה ידי אדם ובעל חזות ממשית;
ב. סידור הרכיבים במנשק נעשה באמצעות עבודה של בעל מקצוע בתחום זה, ומכאן שהוא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי;
ג. סידור מקורי של הרכיבים במנשק נעשה תוך שימוש מינימאלי ביצירתיות שהינה פרי עמלו הרוחני של היוצר;
ד. סידור הרכיבים השונים במנשק הינו ביטוי ממשי, כך שאין מדובר ב"רעיון" גרידא.
לפיכך, נפסק כי המנשק של התובעת הינו בגדר "יצירה" וזכאי להגנה מפני העתקה על פי דיני זכויות יוצרים.
הוכחת טענת הפרת זכות יוצרים
באשר לתנאים אותם נדרש להוכיח התובע בגין הפרת זכויות יוצרים בדרך של העתקה (דוגמת תביעה זו), מדגיש המלומד גרינמן בספרו (בעמ' 642) כי:
"ניתן להוכיח העתקה על-ידי הוכחת שני הגורמים הבאים:
א. כי הייתה לנתבע גישה או נגישות ליצירתו של התובע.
ב. כי קיים דמיון מהותי בין יצירת הנתבע לבין יצירתו הקודמת של התובע".
נפסק כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של דמיון כלשהו בין מצגת (אשר לגביה נטענה טענת העתקה ע"י התובעת) לבין אתר הנתבעים.
התובעת ניסתה להוכיח קיומה של "גישה או נגישות" של הנתבעים ליצירתה של התובעת בכך שטענה כי מסרה את תוצריה למר שרגא כץ, ואילו מר כץ ציין בפניה את שמו של דרור אוברמן והמליץ בפניה לעבוד עמו על הפרויקט שלה. מכך הסיקה התובעת כי מר כץ, ככל הנראה, הוא שהעביר את תוצריה לנתבעים, והם ניצלו זאת על מנת להעתיק מתוצרים אלו. נפסק כי מר כץ לא העביר את מסמכיה של התובעת לאוברמן.
לאור האמור, נפסק כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל הראיה המוטל עליה לשם הוכחת התקיימותו של התנאי הראשון להוכחת העתקה, דהיינו – לשם הוכחת קיומה של גישה או נגישות של הנתבעים למסמכיה של התובעת.
בנוסף נפסק כי אין בראיות שהביאה התובעת כדי להוכיח קיומו של דמיון מהותי בין מסמכיה של התובעת בכלל, ובין המנשקים שלה כפי שהופיעו במסמכים אלו בפרט, לבין אתר האינטרנט של הנתבעים, המהווה תנאי הכרחי לצורך הוכחת טענתה של התובעת להעתקה העולה כדי הפרת זכויות יוצרים.
גזל סוד מסחרי
לטענת התובעת, הנתבעים נטלו ממנה מידע שהינו בגדר "סוד מסחרי" אגב ביצוע עוולה של גזל סוד מסחרי, כהגדרתה של עוולה זו בסעיף 6(ב) בחוק עוולות מסחריות.
המלומד מ. דויטש מרכז ומתמצת את הנדרש בהתאם להוראות בסעיף 6(ב) בחוק עוולות מסחריות לשם הוכחת ביצועה של עוולה של גזל סוד מסחרי באופן הבא:
"מעשה ההפרה יכול שיהיה אחד או יותר מארבעה סוגים אלה:
(1) נטילה בלתי מורשית של המידע, באופן פסול;
(2) העברה פסולה של המידע לצד שלישי;
(3) ניצול המידע, דהיינו שימוש בו, במובן המקובל של המושג 'שימוש';
(4) קבלת המידע באופן בלתי מורשה" (ע' 681-682;).
נפסק כי לא עלה בידי התובעת להוכיח דבר קיומו של מעשה העתקה אשר בוצע על ידי הנתבעים.
אף בחזקה הקבועה בסעיף 10 בחוק עוולות מסחריות אין כדי לסייע בידי התובעת. חזקה זו קובעת כדלקמן:
"10. חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע, אם התקיימו שניים אלה:
(1) הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;
(2) המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי".
נפסק כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי המטרה והרעיון שבבסיס שני המיזמים דומים דמיון מהותי וזאת – נוכח ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. בנוסף לכך נפסק כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הסוד המסחרי הנטען על ידה אכן הגיע בפועל לידיעת הנתבעים, או שהייתה לנתבעים נגישות אליו.
לפיכך, נוכח אי הוכחת מעשה העוולה הנטען ואי התקיימות התנאים המצטברים הנדרשים לשם חלותה של החזקה הקבועה בסעיף 10 בחוק עוולות מסחריות – נפסק כי עילת התביעה של התובעת בגין גזל סוד מסחרי – דינה להידחות.
שמירה על המידע כסוד
סוד מסחרי מוגדר בסעיף 5 בחוק עוולות מסחריות כדלקמן:
"'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
לשם הוכחת עוולה של גזל סוד מסחרי על התובע להוכיח כי נקט באמצעים סבירים לשמירת סודיותו של הסוד הנטען. המלומד מ' דויטש, בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב – 2002) (להלן: "דויטש") מדגיש כי:
"שאלת נקיטתם של אמצעי הגנה הולמים היא בעלת חשיבות גם ברמה האובייקטיבית, לצורך הכרעה בקיום הדרישה לכך שהמידע לא יהיה ניתן לגישה בנקל, וכדין, על ידי צדדים שלישיים" (עמ' 511-512).
התובעת עצמה העידה כי נציג מטעמה הסתובב ומסר את מסמכיה הסודיים ל"כל מיני משקיעים". התובעת לא טענה, ולא הוכיחה, כי היא ו/או הנציג מטעמה נקטו באמצעי זהירות סבירים לצורך שמירה על מסמכיה הסודיים של התובעת בעת שמסרה אותם לידי משקיעים פוטנציאליים.
בכך שהתובעת לא ידעה לומר מיהם הגורמים אליהם פנתה ואותם ענינה במיזם שלה יש כדי ללמד כי היא לא נקטה באמצעים הסבירים הנדרשים לשם שמירת סודיותו של הסוד המסחרי הנטען על ידה ועל מנת למנוע את חשיפת מסמכיה הסודיים לגורמים שונים.
אוזלת ידה של התובעת בשמירת סודיותו של סודה המסחרי הנטען על ידה אף בולטת שבעתיים לנוכח העובדה שהתובעת מצאה לנכון להחתים את המועסקים על ידה על כתבי התחייבות מתאימים לשמירת סודיות, אך לא מצאה לנכון לעשות כן לגבי יזמים ומתווכים עסקיים שונים. לפיכך, נפסק כי הנתבעת לא קיימה התנאי הנדרש בסיפא של סעיף 5 בחוק עוולות מסחריות לגבי נקיטת אמצעים סבירים לשמירה על סודיותו של הסוד הנטען על-ידה, וכנגזרת מכך – נפסק כי מסמכי התובעת (המצגת והתוכנית עסקית) אינם מהווים "סוד מסחרי" כהגדרתו בסעיף זה.
