דילמת השימוש ההוגן של יבואן מקביל (דיון נוסף) דנא 8619/14 TOMMY HILFIGER LICENSING LLC נ' אלעד מנחם סויסה (פורסם בנבו, 2015)

נפסק כי הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם פסק בית המשפט העליון הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, ראויה היא כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). זאת ועוד, אף אם בפסק הדין נושא העתירה אכן נקבעה, במובן מסוים, הלכה חדשה בנוגע למגבלות שיש להטיל על שיווק של יבואן מקביל, בהתחשב ברצון לעודד תחרות בתנאים הוגנים, בכך בלבד אין כדי להצדיק דיון נוסף, שכן לא כל חידוש הלכתי די בו להצדיק סטיה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה. נדרשת, איפוא, קביעת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין.

נפסק כי הקביעות המצויות בפסק הדין צועדות במתוה הפרשני שנקבע בהלכה הפסוקה, מתיישבות עם ההלכות הקיימות ואינן מנוגדות להן. אכן, פסק הדין מפתח הלכות אלה, תוך הידרשות לנסיבות המקרה נושא העתירה, ובכך יש משום חידוש – אך כידוע, לא כל פיתוח של ההלכה מצדיק קיומו של דיון נוסף. בהקשר זה יש לתת משקל מסוים גם לכך שפסק הדין נושא העתירה ניתן פה אחד. במבט כולל, לפנינו איפוא ניסוח פיתוחי של עקרונות שביסודם הוטעמו בפסיקה קודמת.

קיומו של יבוא מקביל הוא אחת הדרכים לקידום תחרות, ועמה הוזלת מחירים לצרכן; אם כי גם מבחינת ההגבלים העסקיים ועידוד התחרות, יתכנו בשלבים מסוימים יתרונות בהגנה על מערכת היחסים האנכית בין היצרן למפיץ הרשמי או הבלעדי, שיהא בה לקדם תחרות בין יצרנים ומותגים שונים – interbrand competition – בשונה מתחרות בין מפיצים שונים של אותו המוצר – intrabrand competition. שיקולים יש כאמור לכאן ולכאן והפתרון הראוי הוא תלוי נסיבות המקרה הקונקרטי.

בתשובה לשאלות שהוצבו מעלה, מלת המפתח בעיניי היא הגינות, כלפי כולי עלמא, ולא בכדי משמש המונח שימוש הוגן בדיני הקניין הרוחני המודרניים.

מדובר איפוא בשאלה של תחרות בין שתי הגינויות נורמטיביות נדרשות – הגינות כלפי בעל סימן המסחר וזכויותיו הכלכליות שנקנו בעמל, אל מול הגינות כלפי הציבור כדי לעודד תחרות הוגנת ולהוזיל מחירים. לפנינו מעין מטוטלת הנעה על ציר שבין שתי נקודות קצה, והשאלה היא מקום התייצבותה בכל עת נתונה, והפיקוח השיפוטי – והרגולטיבי – על כך.

יש לראות את ענייננו בהקשר דנא במשקפים דינמיות, וברוח דברי הנשיאה נאור, בפסק הדין נשוא העתירה, כמהלך מתפתח שיהא צורך לעקוב אחריו ולעמוד על משמר איזונו. החשש בעיני בכגון דא הוא מפני "יצר לב האדם" ו"תפסת מרובה" – מזה, שמא הפתח שנפתח גדול מדי ויאפשר ליבואן מקביל לקצור פירות לא לו, ומזה שמא ינצל בעל סימן המסחר את זכויותיו יתר על המידה במובן המחירים ואינטרס הציבור. יתכן שהחשש הראשון היה לנגד עיני בית המשפט המחוזי, וכבודו במקומו, אך בית משפט זה העמיד איזון שונה שראה לנכון. לאיזון זה טעמים עקרוניים ראויים, ודינו שייבחן בכור המציאות; לאחר העיון, מכל מקום, ובהתחשב בכל האמור מעלה, כי הוא אינו מגיע לכלל חידוש או קושי המצדיקים דיון נוסף. חזקה על בתי המשפט שיידרשו לכך בהמשך, כי יתנו דעתם לאיזונים הקונקרטיים בכל מקרה.

כללם של דברים, תכלית דיני סימני המסחר בהם עסק פסק הדין נושא העתירה היא כפולה: מחד גיסא, הגנה על קניינו של בעל סימן המסחר בסימנו והמוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בסימן, ומאידך גיסא, מניעת הטעיה של הציבור עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

ביסוד גישתה של המדיניות כלפי היבוא המקביל עומדת הגברת התחרות. אין חולק כי האסדרה המשפטית של תחום סימני המסחר מעוררת שאלות רבות ומגוונות, במיוחד בשוק גלובלי שבו מודעות צרכנית גבוהה וצרכי תחרות; המקרה דנן חושף פן אחד בדיני סימני המסחר ומעלה את דילמת השימוש ההוגן של יבואן מקביל, בפרט בעידן האינטרנט. כאמור, בית המשפט לא סבר במכלול, כי המקרה דנן מצדיק קיומו של דיון נוסף. יש, איפוא להמתין ולראות כיצד יתפתחו המציאות ולצדה ההלכה, כאן ובעולם.