ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9080/07 מיום 30.11.09 (כב' השופט יוסף שפירא), בו התקבלה בחלקה תביעת המערערת (והמשיבה שכנגד) נגד המשיבים (והמערערים שכנגד), בשל שימוש מפר שעשו ביצירותיה של המערערת.
המערערת והמשיבה שכנגד: מולי (מזל) כהן. המשיבים
המערערים שכנגד: מר יאיר מדינה וחברת הדפס אומנותי ירושלים בע"מ.
ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים: הנשיא השופט אשר גרוניס, השופטת עדנה ארבל, השופטת אסתר חיות. ביום 17.2.2013 ניתן פסק הדין.
העובדות: המערערת (מולי (מזל) כהן), ציירת במקצועה, תבעה את המשיבים – יאיר מדינה והחברה שבבעלותו המתמחה במסחר ביצירות אומנות בגין הפרת זכויות יוצרים בציורים שמכרה לאדם שלישי (סוויסה).
המערערת העבירה לסוויסה, תמונות שציירה ללא חתימת שמה. בשלב כלשהו חתם סוויסה על התמונות בשמו ופנה אל המשיב במטרה להביא לפרסום התמונות באתר האינטרנט שבבעלותו. כבר במפגש הראשון ביניהם, חשד המשיב בכנות דבריו של סוויסה. המשיב סרק ופרסם את התמונות שסוויסה העביר לידיו באתר האינטרנט שלו, כשלצד כל תמונה הופיעו שם האמן – סוויסה, והסכום המבוקש עבור התמונה. כמו כן, המשיב אף הנפיק לסוויסה כרטיסי ביקור עליהם התנוסס שמו של סוויסה לצד תמונה מעשה ידי צייר אחר, ופרסם את קורות חייו ופרטי ההתקשרות של סוויסה באתרו.
המערערת גילתה כי תמונותיה מוצגות באתר ללא אישורה, ופנתה למשיב בדרישה להסיר את התמונות מהאתר. המשיב נענה לבקשתה והסיר את התמונות כבר למחרת היום. לאחר מכן המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד סוויסה והמשיבים, בה תבעה פיצויים בגין הפרת זכויותיה בתמונות. נגד סוויסה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את עדות המערערת וקבע כי הזכויות בציורים שייכות לה. עוד קבע בית המשפט כי המשיב ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי סוויסה לא צייר את הציורים. עוד נקבע בפסק הדין כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני, וכי בחינת נסיבות העניין, וביניהן העובדה שלא הוכח שהמשיב הרוויח דבר מפרסום התמונות, מעלה כי יש לראות במעשי המשיב הפרה נמשכת. לכן, מצא בית המשפט כי יש לראות בפרסום באתר הפרה אחת, המזכה בפיצוי אחד על פרסום כל ארבעים התמונות. בשל כך, השית בית המשפט המחוזי על המשיבים פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 3(א) לפקודת זכות יוצרים, 1924, על סך 20,000 ש"ח.
תוצאות הערעור: דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. על המשיבים לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של המערערת בסך כולל של 5,000 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרה ישירה והפרה עקיפה של זכויות יוצרים
בדיני זכויות יוצרים יש להפריד בין שני סוגי הפרות – הפרה ישירה והפרה עקיפה. עילות המגבשות הפרה ישירה מנויות בסעיף 2(1) לחוק. עילות המגבשות הפרה עקיפה מנויות בסעיף 2(2) לחוק.
הפרה ישירה
ההבדל בין סוגי ההפרות מצוי באופי ההפרה; הפרה נחשבת להפרה ישירה כאשר המפר עשה מעשה ש"הזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים" שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים. דהיינו, הפרה ישירה מתרחשת כאשר מי שאינו בעל זכות היוצרים ביצירה עושה בה פעולה המסורה באופן בלעדי לבעל זכות היוצרים שלא בהסכמתו.
נפסק כי התנהלות המשיב נופלת בגדרי הפרה ישירה: סעיף 2(1) לחוק קובע כי הפרה ישירה היא הפרה של זכות בלעדית הנתונה לבעל זכות היוצרים. סעיף 1 לחוק מגדיר מהן הזכויות הבלעדיות הנתונות לבעל זכות היוצרים. לפיכך, על מנת לבדוק אם אכן התנהלות המשיב נופלת בגדרי הפרה ישירה, יש לפנות לסעיף 1 לחוק:
1(2) לצרכי חוק זה, "זכות יוצרים" פירושו זכות יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש או להעתיקה ואם היצירה היא הרצאה – לקרוא בצבור את היצירה או חלק ניכר הימנה; אם זו יצירה שלא נתפרסמה – לפרסם את היצירה או כל חלק ניכר הימנה…
(3) לצרכי חוק זה, פרסום – ביחס ליצירה – פירושו הוצאת העתקות ממנה לצבור, ואין הוא כולל הצגת יצירה דרמטית או מוזיקלית בצבור, מסירת הרצאה בצבור, תערוכה צבורית של יצירה אמנותית או בנית עבודה אדריכלית אמנותית, ואולם הוצאת צילומים ופיתוחים של יצירות פיסול ויצירות אדריכלות אמנותיות לא יהא דינה, לצורך הוראה זו, כדין פרסום יצירות אלה.
כאמור, המשיב העביר תחת הסורק האלקטרוני ללא הסכמת המערערת וללא ידיעתה יצירות רבות פרי עמלה. דומה שפעולה זו נופלת תחת סעיף 1(2) לחוק. המשיב יצר עותקים דיגיטליים של היצירות ופרסם אותם באתרו לעין כל. בנסיבות אלו דומה שאין מנוס מהגדרת מעשי המשיבים כהפרה ישירה של זכויות המערערת ביצירותיה, הן בשל ההעתקות האסורות, הן בשל הפרסום שנעשה שלא כדין. לפיכך, אין הכרח להוסיף ולנתח את מצבו הנפשי של המשיב, שכן כאמור בהפרה ישירה אין ליחס ליסוד הנפשי של המפר משקל כלשהו.
הפרה עקיפה
לעומת הפרה זו, הפרה תיחשב לעקיפה כאשר המפר עשה מעשה מפר מסוג אחר, בעל אופי מסחרי, בעותק מפר של היצירה, כגון הצגת העותק בתערוכה בפני הציבור בדרך מסחרית או מכירתו. יודגש כי בניגוד להפרה הישירה שאיננה דורשת יסוד נפשי של המפר, תנאי לקיום הפרה עקיפה יהא שהמפר ידע או שהיה עליו לדעת, שישנו פסול ביצירה. דהיינו, שזכויות היוצרים ביצירה שייכות לאדם אחר, שלא נתן את הסכמתו לשימוש ביצירה.
יצוין כי סעיף 8 לחוק מעניק הגנה למי שלא ידע כי ביצירה משולבות זכויות יוצרים. אדם כזה, אשר הפר זכות יוצרים מתוך מחשבה שאין ביצירה זכויות יוצרים כלל, ולא רק שטעה בהערכת זהות בעל הזכויות, לא יידרש לפצות את בעל הזכויות. אולם, סעיף זה פורש בצמצום רב ונקבע כי על המפר התמים להוכיח הן את תום ליבו הסובייקטיבי, הן את תום ליבו האובייקטיבי, וכי הוא אינו יכול להסתפק בעצימת עיניים לנוכח הפרת הזכויות.
נפסק כי למעלה מן הדרוש, כיוון שניתן לטעון שההפרה שהביאה את המערערת לפתוח בהליך נגד המשיבים ואשר עמדה במוקד הדיון בבית המשפט המחוזי, היא ההפרה העקיפה, בשלב זה ראוי לעמוד על האפשרות שמעשי המשיב באים גם בגדר עילה זו. בפסק דינו של בית המשפט קמא לא צוין סעיף החוק עליו ביסס בית המשפט את ההפרה העקיפה. לפיכך יש לפנות אל הסעיף הרלוונטי – הוא סעיף 2(2) לחוק – על מנת לבחון אם אכן התנהגות המשיב תואמת את האמור בחוק לפיו:
כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופר על ידי אדם אם – (א) הוא מוכר או משכיר או מעמיד או מציע לשכירות בדרך מסחרית; או (ב) הוא מפיץ לצורכי מסחר או במידה שיש בה כדי להזיק לבעל זכות היוצרים; או (ג) מציג בתערוכה לפני הציבור בדרך מסחרית; או (ד) מביא מחו"ל למכירה או לשכירות בכל חלק של מושבות הוד מלכותו שחל עליו חוק זה, כל יצירה שלפי ידיעתו היא מפירה זכות יוצרים או הייתה מפירה זכות יוצרים אילו נעשתה בגבולות אותו החלק של מושבות הוד מלכותו שבו נערכה או הושכרה או הועמדה או הוצעה למכירה או לשכירות, או שבו הופצה או שלתוכו הובאה מחו"ל.
כזכור, בחלופה זו של עילת ההפרה העקיפה, הדגש מושם על השימוש בעל האופי המסחרי שעושה המפר בעותק מפר. בענייננו, המדובר בשימוש שעשה המשיב בעותקים הדיגיטליים המפרים של התמונות. דומה שהצגת יצירות באינטרנט באתר בעל אופי מסחרי העוסק במתן שירותים שונים בתחום האמנות, תוך ציון שם היוצר, מחיר היצירה ופרטי ההתקשרות עם האמן, כפי שעשה המשיב, צריכה להיחשב כמעשה של העמדת היצירה בדרך מסחרית (סעיף קטן א). גם אם פעולות אלו אינן נכנסות בגדרי הסעיף, הרי שלחילופין, הן נתפסות כהפצת יצירה לצרכי מסחר או במידה שיש בה כדי להזיק לבעל זכות היוצרים (סעיף קטן ב). משכך, ניתן להשתכנע כפי שסבר גם בית המשפט המחוזי, כי התקיימו בענייננו היסודות העובדתיים של ההפרה העקיפה.
בהפרה עקיפה יש להוכיח כי מבצע ההפרה התכוון להפר את זכויות היוצרים או שהיה עליו להיות מודע לכך שהוא מפר זכויות יוצרים. משהגענו למסקנה שהיסודות העובדתיים להפרה עקיפה מתקיימים, יש לבחון את היסוד הנפשי של המשיב.
בית המשפט קיבל את קביעת בית המשפט המחוזי כי "יש די בחומר הראיות בכדי להניח כי יאיר ידע, ואם לא כן אז הרי שצריך היה לדעת, כי סוויסה התקשר עמו לגבי סחורה שלא הוא ציירה". לפיכך, נמצא כי לצד ההפרה הישירה שביצע המשיב, מתקיימים במעשיו גם יסודות ההפרה העקיפה לרבות היסוד הנפשי הנדרש.
ועל כן מעשי המשיב עולים כדי הפרת זכויות יוצרים.
מספר ההפרות
לצורך הכרעה בשאלת כימות מספר ההפרות, הועלו בפסיקת בית המשפט מספר מבחנים אפשריים. נקבע כי ניתן לראות סדרת הפרות כהפרה אחת, או כמספר הפרות נפרדות, לצורך מתן פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בין היתר, יישמה הפסיקה את "מבחן הזכות שנפגעה", "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" ועוד. כמו כן, נקבע כי ההבחנה בין אקט מפר – המהווה מרכיב בודד במסגרת הפרה המכילה מספר אקטים מפרים ולא נתפס כשלעצמו כהפרה נבדלת, לבין הפרה עצמאית של זכות יוצרים – המהווה הפרה שלמה ונפרדת של זכות יוצרים שאיננה מצטרפת להפרות אחרות, היא בראש ובראשונה שאלה שעל הערכאה הדיונית להכריע בה, שכן זוהי קביעה עובדתית במהותה.
נפסק כי החלטת בית המשפט המחוזי לראות במעשי המשיב כמסכת אחת של מעשים בבחינת הפרה אחת לעניין הפיצוי היא סבירה בהתחשב בנסיבות העניין ועומדת ביחס הגיוני עם מכלול הקריטריונים הבאים בחשבון לגבי אופן חישוב הפיצויים – כפי שהובהר בפסיקת בית המשפט ובחוק החדש.
גובה הפיצויים ללא הוכחת נזק
באשר לקביעת גובה הפיצויים ללא הוכחת נזק לפי החוק הישן, קובע סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים כי:
"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ש"ח."
משמע, עניין לנו בסמכות שברשות הנתונה בידי בית המשפט להעניק סעד כספי המצוי בטווח מוגדר של סכומים. בפסיקת בית משפט זה נדונו הקריטריונים אותם נדרש הוא לשקול בבואו להטיל פיצויים ללא הוכחת נזק על מפר זכות יוצרים. כך, למשל, קבע הנשיא מ' שמגר בעניין שגיא:
"שיקולים שונים עשויים להילקח בחשבון בקביעת הפיצוי לאורן של מגמות היסוד הנ"ל: עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר וכיוצא בזה … בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה ¬הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. במקרים בהם שימוש התובע בזכותו נעשה כרגיל בדרך של מתן רישיונות לאחרים, מצדיק השיקול הפיצויי ניסיון להתחקות אחר גובהם של התמלוגים הסבירים אותם היה מקבל התובע לולא הופרה זכותו, היינו, לו הנתבע היה משלם תמלוגים כסדרם … מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון." (עמ' 257).
הן החוק, הן פסיקת בית המשפט, מבקשים להעניק לבית המשפט הדן בהפרות זכויות יוצרים, מרחב הכרעה, אשר במסגרתו עליו לשקול פרמטרים שונים ומגוונים בבואו לסווג את ההפרות ולהשית פיצויים בגינן. עוד עולה כי על הפיצויים אותם מטיל בית המשפט על מי שמפר את זכות היוצרים לעמוד בקשר כלשהו עם אומדן הנזק המשוער של התובע ולא להוות סעיף דרכו מתעשר התובע שלא כדין על חשבון המפר. עניין זה אף מצא ביטויו בסעיף 56 לחוק החדש בו הורחבה סמכות בית המשפט הדן בפיצויים ללא הוכחת נזק כך שניתן בידיו להשית פיצויים עד לסכום של 100,000 ש"ח, על פי שיקול דעת בית המשפט ובהתחשב במספר שיקולים המוזכרים בסעיף.
נפסק כי אין צורך לבדוק לעומק את הקשר בין הפיצוי שנפסק בערכאה הדיונית לבין הנזק הממשי שהוסב למערערת, שכן הפיצוי שניתן הוא פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק ועליו לקיים רק קשר כללי לאמדן הנזק המשוער. על כן נפסק כי אין מקום להתערב בסוגיית היקף הפיצוי בהתבסס על נזקי המערערת אשר לא הוכחו לא בערכאה הדיונית ולא לפנינו.
נפסק כי סכום הפיצוי שהושת על המשיב איננו גבוה באופן קיצוני, אך גם איננו זעום. בהסתכלות כוללת, תוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא ראויה ומאזנת בין השיקולים הרלוונטיים; לא הוכח שהמשיב הרוויח בפועל ממעשיו; העובדה שהוא הסיר מיד את התמונות מהאתר בעקבות בקשת המערערת צריכה להיזקף לזכותו בבחינת גובה הפיצויים. לפיכך, סבר בית המשפט כי הפיצוי שהושת על המשיבים הולם, ומביא לתוצאה ראויה וצודקת העולה בקנה אחד עם תכלית החוק ומגמת הפסיקה. הפיצויים צריכם לעמוד ביחס כלשהו לאומדן הנזק המשוער של המערערת ולא להביא להתעשרות שלא כדין על חשבון המשיבים.
