תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית. הטלוויזיה החינוכית הישראלית הגישה הודעת צד שלישי כנגד חברת נתיב ונעם תקשורת והפקות טלוויזיה בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת נאוה בן אור. ביום 26.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.העובדות: תביעה לפי חוק זכות יוצרים, במסגרתה נדרשת הטלוויזיה החינוכית הישראלית לשלם לתובע, צלם עיתונות במקצועו, פיצויים בסכום המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק הן בשל הפרת זכות היוצרים שיש לו, על פי הנטען, בתמונה שצילם, ואשר פורסמה במסגרת תכנית טלוויזיה, ששודרה על ידי הנתבעת, והן בשל הפרת הזכות המוסרית, ובסך הכל 200,000 ₪. עוד התבקש במסגרת התביעה סעד של צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על הנתבעת לעשות בעתיד שימוש כלשהו בצילום נשוא התביעה בכל דרך, אלא אם יינתן לתובע קרדיט נאות על ידי ציון שמו בשקופית על גבי המסך בעת הקרנת הצילומים.
התביעה הוגשה, כאמור, נגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית, וזו שלחה הודעת צד ג' למפיקת התכנית, חברת נתיב נועם תקשורת והפקות טלוויזיה.
תוצאות ההליך: התביעה תקבלה, נפסק כי התנהלותה הנתבעת אינה נגועה בחוסר תום לב. על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים שלו, וסכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית.
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' מתקבלת, ועל החברה לשפות את הנתבעת בכל סכום שייפסק לטובת התובע.
הערת DWO: המדובר בפסק הדין הראשון בישראל אשר פירש את חוק זכויות היוצרים החדש המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק נפרד בגין הפרת הזכות החומרית ובגין הפרת הזכות המוסרית.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הבעלות בזכות היוצרים בצילום
בעת שצילם התובע את הצילום שררו יחסי עובד – מעביד בינו לבין העיתון "מעריב". חוק זכות יוצרים קובע בסעיף 34, כי המעביד הוא "הבעלים הראשון" ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו או במהלכה, אלא אם הוסכם ביניהם אחרת.
בפנינו הוכח בעדויות (למרות שאין בידי התובע הסכם בכתב בעניין זה) כי בין "מעריב" לבין התובע הוסכם אחרת, בין התובע לבין העיתון יש הסכמה ולפיה זכות היוצרים בכל הצילומים שצילם התובע נתונה לו, בעוד שלעיתון נתונה זכות שימוש עצמי בלבד.
בנוסף בידי התובע התשליל של הצילום, והוא הוצג לעיון בית המשפט בפתח ישיבת ההוכחות. מאחר שהצילום נעשה בעת שחוק זכות יוצרים 1911 (להלן: "החוק הקודם") היה בתוקף, הרי שמכוחה של הוראת המעבר שבסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים, חלה על זהות מחבר היצירה הוראת סעיף 21 לחוק הקודם, הקובעת כי "האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה".
על כן נפסק כי התובע הוא בעל זכות היוצרים בצילום.
הגנת תום לב – אי ידיעה ביחס להפרה
בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לפיה לא יכולה הייתה לדעת כי התכנית שהופקה עבורה כוללת הפרה של זכות יוצרים. סעיף 47 לחוק קובע מפורשות כי "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים".
נפסק כי המדובר בפעולה מבין הפעולות המפורטות בסעיף 11, שהנתבעת, כמשדרת, עשתה ביצירה. שאלת הידיעה עשויה להיות רלוונטית להפרה עקיפה, שאינה מענייננו (כאמור בסעיף 48 לחוק).
על כן נפסק כי הנתבעת הפרה זכות יוצרים.
הגנת "שימוש הוגן" בנסיבות של אי מתן קרדיט
שימוש הוגן ביצירה, כאמור בסעיף 19 לחוק, מותר למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי וכו'. סעיף 19(ב) קובע:
"לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
1. מטרת השימוש ואופיו;
2. אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
3. היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
4. השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
בע"א 3038/02 (פרשת זום תקשורת לעיל) נקבע, כי כדי שהמשתמש יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו ליתן אשראי מתאים לבעל היצירה, כלומר לאזכר את שמו ולציין את העובדה שהוא בעל הזכויות, וכדברי בית המשפט שם: "ערוץ טלויזיה, בין ממלכתי ובין מסחרי, אינו חופשי לעשות שימוש ביצירה כלשהי, ללא רשות בעל הזכויות, אך אם עשה שימוש כזה, אין הוא יכול להיחשב כמי שטיפל ביצירה טיפול הוגן, אם לא ציין מי בעל זכויות היוצרים ביצירה זו כלל".
אכן, ניתן למצוא בפסיקה אמירות לפיהן אין המדובר בקביעה מוחלטת, וייתכנו מצבים בהם על אף אי מתן הקרדיט לא תישלל הגנת השימוש ההוגן. כך, למשל, נפסק בעניין פרגוס (ת"א 8211/09), כי במקרה בו מרכז הכובד של השימוש המפר הוא חינוכי-לימודי, יהיה מקום ליתן משקל נמוך יותר להיבט של אי מתן קרדיט ליוצר.
בית המשפט פסק כי אין לאפשר לנתבעת לחסות תחת הגנת השימוש ההוגן בנסיבות העניין.
הגנת "שימוש הוגן" ביחס להפרה של הזכות המוסרית
נפסק כי הגנת שימוש הוגן אינה חלה על הפרה של הזכות המוסרית (ראו ת"א 3560/09 לעיל).
הגנת שימוש אגבי
סעיף 22 קובע כי:
"שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה, ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי".
השאלה מהו שימוש אגבי נדונה בת"א (י-ם) 7036/09 רחמני נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 9.10.11). בית המשפט מצא, כי נטילה מכוונת של תמונות לצורך כתבה, שכל מטרתה להציגן כמתארות אירוע בעבר, אינה בבחינת שימוש אגבי. בנסיבות העניין שהובא לפניו מצא בית המשפט כי אין המדובר בשימוש אגבי שכן התכנית שבמסגרתה שולבו צילומים של התובע היה בה שילוב בין קריינות והצגת תמונה המציגה את האירוע אשר לגביו הושמעו דברי הקריינות. התמונה לא צולמה במקרה, אגב דיווח על כתבה בעיתון מעריב, אלא הייתה מוקד הכתבה שעשתה הנתבעת באותה פרשה.
בענייננו, נפסק כי אכן אין המדובר בצילום שעמד במוקד הכתבה, והכתבה כלל לא עסקה בו. אין בכתבה כל התייחסות לצילום זה או אחר. מנגד, המדובר בשילוב מכוון של צילום שהבעלות בזכות היוצרים בו היא בידי התובע, כרקע לתוכן הכתבה. בסדרת הצילומים המופיעים ברצף, כרקע לראיון, יש משום מתן עומק לכתבה, או "צבע", ובנסיבות אלה, גם אם המדובר במקרה גבולי, פסק בית המשפט כי כי השימוש מצוי מן העבר המפר של הגבול ולא מעברו הלגיטימי.
מתן צו מניעה בגין הפרה שאינה מתמשכת
בגדר הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה ביקש התובע צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת לעשות בעתיד שימוש כלשהו בצילום נשוא התביעה בכל דרך, אלא אם יינתן לתובע קרדיט נאות על ידי ציון שמו בשקופית על גבי המסך בעת הקרנת הצילומים, באופן שיורה עליו בית המשפט.
בית המשפט לא מצא הצדקה לסעד זה. תכליתו של צו מניעה קבוע בהקשר הנדון הינה למנוע הפרה מתמשכת ועתידית של זכות קניינית. בענייננו לא הונח יסוד לחשש מפני הפרה מסוג זה. המדובר באירוע אחד, שהתרחש במסגרת שידור תכנית אחת. גם אם נתבעה הנתבעת בעבר בגין מעשים דומים, אין בכך כדי להצדיק הוצאת צו מניעה קבוע, שאינו מתייחס להפרה מתמשכת ועתידית קונקרטית, וכל משמעותו היא מתן הוראה לנתבעת לנהוג כחוק.
פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
נפסק כי הצילום בו מדובר לא עמד במוקד הכתבה ושימש אך רקע לתוכנה. הכתבה כלל לא עסקה בו. הצילום הופיע אמנם מספר פעמים, אולם בכל פעם הוקרן למשך שניות בודדות, ולמעט פעם אחת בה תפס כשני שליש ממסך הרקע, הופיע על גבי חלק מצומצם של אותו מסך. התכנית הינה תכנית חינוכית שלא למטרות רווח והיא משוללת כל היבט מסחרי. לכך יש להוסיף, כי הוצע לתובע כי יינתן לו קרדיט בתכנית הבאה, אולם הוא עמד על תשלום פיצוי. התנצלות מאוחרת והבהרה למי הקרדיט – כהצעת הנתבעת והחברה, היה בה כדי לתקן את הפגיעה בתובע, ולו במידת מה, אלא שהתובע סרב לכך.
עוד יצוין, כי על פי עדותו של התובע, גבה בעבר 3,500 ₪ עבור השימוש בצילום.
סעיף 56 לחוק קובע, כי בקביעת שיעור הפיצויים רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, את היקף ההפרה ומשך בזמן בו בוצעה, את חומרתה, את הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, את הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט, את מאפייני פעילותו של הנתבע, את טיב היחסים בין הנתבע לבין התובע ואת תום ליבו של הנתבע.
בית המשפט פסק כי לנוכח המפורט לעיל, מאפייני ההפרה מצויים ברף הנמוך. בנסיבות אלה אין לומר כי התנהלותה של הנתבעת נגועה בחוסר תום לב.
על כן חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים שלו, וסכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית.
