תביעה שהוגשה על ידי מור כנגד לוי. התביעה נדונה בית משפט השלום בנתניה, בפני השופטת דפנה בלטמן קדראי. ביום 19.10.09 ניתן פסק הדין בתיק שעסק ב: זכויות יוצרים בצילום, תחולת חוק זכויות יוצרים החדש, זכות הבעלות בצילום, הזכות המוסרית בצילום.
עובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך של 60,000 ש"ח בגין הפרת זכות יוצרים, הפרת זכות מוסרית, פגיעה בשם הטוב, פגיעה במוניטין, גזל ועשיית עושר ולא במשפט. ההפרות והעוולות, עניינן פרסום תמונתה של הנתבעת 1, שצולמה על ידי התובעת, במקומון השייך לנתבעת 2.
נפסק: התביעה נדחתה, נפסק כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בבעלותה זכות יוצרים שהופרה וכי נפגעה זכותה המוסרית.
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לכל נתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הדין החל לעניין זכות היוצרים והזכות המוסרית
ביום 25.11.07 פורסם חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק החדש"). בסעיף 77 לחוק החדש נקבע כי תחילתו שישה חודשים מיום פרסומו. החוק אמנם חל גם על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, אך סעיף 78(ג) קובע כי על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו ההוראות לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם.
בסעיף 78(ה) לחוק החדש נקבע כי הוראות סעיפים 33 עד 36, אשר עניינם בעלות בזכות יוצרים, לא יחולו על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, וימשיכו לחול לגביה לעניין זה הוראות הדין הקודם. סעיף 78(ט)לחוק החדש אף קובע כי לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם.
היצירה בענייננו נוצרה בשנת 2003 וההפרות הנטענות התרחשו בנובמבר 2004, על כן הדין החל על התביעה לעניין קביעת הבעלות וההפרה הוא חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק") ופקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה").
הבעלות בזכות היוצרים
סעיף 5(1) לחוק קובע את הכלל כי "יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה…". אלא, שלגבי צילומים חלות הוראות מיוחדות לעניין הזכויות וכן לעניין הגדרת ה"מחבר". סעיף 21 לחוק קובע כי לעניין צילומים כך: "…והאיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה….". משמע, מחבר היצירה המצולמת אינו זה שלחץ על כפתור המצלמה, אלא מי שהיה בעל התשליל בעת הצילום. לפיכך, הכלל לגבי צילומים הוא שבעל הנגטיבה (התשליל) בעת הצילום הוא הבעל הראשון של זכות היוצרים בו.
אך, גם לכלל זה חריג, בהוראת סעיף 5(1)(א) לחוק, לפיו בשונה מהכלל האמור בסעיף 5(1) : "שאם היה זה פיתוח, צלום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את העתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים…".
החזקת התשליל אינה מחייבת את ההנחה כי הבעלות בו היא של התובעת ובעיקר אינה מוכיחה כי התובעת היתה הבעלים של התשליל בעת הצילום, כלשון סעיף 21 המגדיר את מחבר היצירה. אפשר כי התובעת קבלה את התשליל לחזקתה בכל שלב שמאז לצילום ועד להגשתו, אפשר כי הינה מחזיקה בו ברשיון בעל הזכויות. אין חזקה שבדין על פיה המחזיק בתשליל הוא בעליו ואף אין לומר כי חזקה שבעובדה כי כך, וראה לעניין זה הפסיקה על פיה קיים הבדל מהותי בין החזקת התשליל לבין הבעלות בו.
הזכות המוסרית
דחיית טענותיה של התובעת בדבר הבעלות בזכות הכלכלית, זכות היוצרים, אינה פוגמת בטענתה כי נפגעה זכותה המוסרית אשר נקבעה בסעיף 4א' לפקודה ונזכרת היום בסעיפים 45 ו-46 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. הזכות המוסרית ביצירה קיימת לצד זכות היוצרים אך אינה תלויה בה ואינה נובעת ממנה. הזכות המוסרית היא "זכות האבהות" ביצירה, על פיה נהנה היוצר מהזכות לייחוס היצירה ולשימורה. זכות זו עומדת ליוצר, כאמור, אף כאשר זכות היוצרים שייכת לאחר.
דרך יישום חובת הנצחת הזיקה שבין יוצר ליצירתו לא נקבעה בפקודה. סעיף 4א(1) לפקודה קובע כי "זכות האבהות" אינה מוחלטת והיא תלויה בהיקף ובמידה המקובלים, כך שישנם מקרים בהם השימוש ביצירה אף לא יחייב את ציון שם היוצר.
לפיכך, תובע הטוען להפרת זכותו המוסרית חייב להוכיח לא רק את היותו היוצר, אלא גם את הדרך המקובלת להנצחת זכות היוצר לגבי פרסום היצירה בנסיבות הרלבנטיות. על הצדדים להביא בפני בית המשפט ראיות על דרך ההנצחה שנהוגה לגבי סוג היצירה ולגבי נסיבות הפרסום, כאשר נטלי הראיה וההוכחה לעניין ההיקף והמידה המקובלים מוטלים על התובע.