ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.7.2013 בת"א 2260/08 ובת"א 1133-09-10. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני ההרכב: השופט ניל הנדל, השופט נעם סולברג והשופטת ענת ברון. פסק הדין בערעור ניתן ביום 6.10.2015.העובדות: חברת טויטופלסט פיתחה שני מוצרים בתחום מיזוג האוויר: האחד, "מחלק זרימת אוויר" (להלן: מרכזייה). פיתוח זה נרשם על ידי המשיבה כפטנט שמספרו 131198. המוצר השני, "מפיץ זרם אוויר מודולרי" (להלן: מפצל). המפצל נרשם אף הוא לזכות המשיבה כפטנט שמספרו 137728.
לאחר שמצאה כי המערערת 1, תביג-ישראל גרובר בע"מ, מייצרת ומשווקת מוצרים דומים, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא את התביעות מושא ערעור זה. המשיבה טענה כי תביג "העתיקה" את המוצרים שפיתחה, וכי פעילות זו מפרה את הפטנטים שנרשמו לזכות המשיבה ואף מהווה גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט.
פסק הדין של בית המשפט קמא: בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה, וקבע כי המערערים הפרו את הפטנטים שנרשמו לזכותה כדין. לסיכום פסק הדין>>ראו מאמר זה.
בית המשפט המחוזי העניק, אפוא, צו מניעה שאסר על המערערים את המשך הייצור והשיווק של המוצרים שבהם שולבו הרכיבים המפרים. אשר לסוגיית הפיצויים, נקבע כי לא הוכחה עוולת גניבת העין, וכי בהעדר אפשרות לאמוד את הרווחים שצמחו לתביג בעקבות שילוב הרכיבים המפרים, אין להורות על השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אף בפסיקת פיצויים על פי סעיף 183 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, מצא בית המשפט קמא קושי לא מבוטל, הואיל ולא הוכחו בפניו קיום מוניטין למוצרי המשיבה, או היקף המכירות של מוצרים אלה לפני ואחרי ההפרה. זאת ועוד, לדידו, גם את רווחי תביג לא ניתן לאמוד הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות שלה. בנסיבות אלה, הקריטריונים הקבועים בסעיף 183(ב) לפסיקת הפיצוי אינם ישימים. משכך, פנה בית המשפט קמא לדרך אחרת וקבע כי אף שסעד זה אינו מופיע במפורש בחוק, בסמכותו לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת פטנטים. בית המשפט נעזר בהסדרים סטטוטוריים מענפים אחרים של דיני הקניין הרוחני – חוק זכויות יוצרים, וחוק עוולות מסחריות – והעמיד את שיעור הפיצוי בגין כל מוצר מפר על 100,000 ₪.
לפסק הדין בבית המשפט המחוזי ראו מאמר זה.
תוצאות הערעור: הערעור התקבל. נפסק כי יש להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית לשם חישוב מחודש של הפיצויים, כך שישקף ככל האפשר את הנזק הממשי שנגרם, אם נגרם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו.
בית המשפט העליון הוסיף כי ראוי כי בית המשפט המחוזי ישקול מחדש, לאחר שמיעת הצדדים בנקודה זו, אם יש מקום להורות על מתן חשבונות.
הערת DWO: גישת כבוד השופטת ענת ברון לפיה לא ניתן לעשות שימוש בכלי של פיצוי ללא הוכחת נזק מקום שאין הוראה מפורשת לכך בחוק הרלוונטי, הינה גישה ראויה ועקבית אשר באה לידי ביטוי גם בפסקי דין קודמים שניתנו על ידה בבית המשפט המחוזי וראו למשל פסק דין בעניין אדידס נ' בטש שם נקבעו דברים דומים ביחס לתחום סימני המסחר.
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:
אין הגבלה על בית המשפט ביחס לשיקולים לחישוב הפיצוי
נפסק כי לא נפל פגם בקביעתו העקרונית של בית המשפט קמא באשר לאפשרות לפסוק לזכות המשיבה פיצויים בהתאם לשיקולים שאינם מנויים בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים.
אומדן לנזק שנגרם מהפרת פטנט
בשל הקושי האינהרנטי הכרוך בכימות הנזק שנגרם כתוצאה מפגיעה בזכויות הקשורות בקניין רוחני, לרבות הפרת פטנטים, נפסק כי –
"פסיקת פיצויים על דרך של אומדן – או 'אומדן גלובאלי' – בתביעה בגין הפרת פטנט, במקרים הראויים לכך, עולה בקנה אחד עם לשון החוק וגם עם תכליתו […] משנמצא כי הנתבע אחראי להפרת הפטנט, והוכח כי נגרם נזק – ואף באותם מקרים שבהם לא הוכח שיעור הנזק או לא ניתן להגיע למימצאים ברורים וחד משמעיים – יפסוק בית המשפט פיצוי הולם, ואם אין בידיו להגיע לחישוב אריתמטי, ייזקק לדרך של אומדן" (ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 505 (2005), מפי השופט י' טירקל).
ואולם נפסק כי על בית המשפט לבסס את האומדנה על מכלול הנתונים המצביעים על היקף הפגיעה, לרבות –
"היקף ההפרה (מצומצם או רחב); תקופת ההפרה (משך התקופה, מתי החלה ואם נמשכה גם אחרי שנקבע כי הייתה הפרה); סוג המוצר המוגן (אם נמכר כיחידה נפרדת ועצמאית או עם מוצרים נלווים); מידת ההצלחה המסחרית שזכו לה המוצרים המפרים; מידת ההצלחה שבה היו זוכים המוצרים המוגנים אלמלא ההפרה; מידת החיקוי של המוצרים המפרים; מידת ההשפעה של המוצרים המפרים על השוק ועל מחירם של המוצרים המוגנים […] עוגמת הנפש והצער שנגרמו לבעל הזכויות בפטנט" (עניין רובינשטיין, בעמ' 505-506).
בית המשפט העליון הוסיף כי האפשרות לפסוק פיצויים על פי אומדנה מרחיבה מאד את שיקול הדעת של בית המשפט, ומקלה על פסיקת פיצויים במצבים של אי בהירות ראייתית מסוימת. בה בעת, אין בה כדי לטשטש את תכליתו הנזיקית של הסדר הפיצויים הקבוע בחוק הפטנטים – העמדת הנפגע במקום בו היה אלמלא התרחשה ההפרה, ותו לא.
שיקולי ענישה בקביעת שיעור הפיצויים
נפסק כי רק לעיתים רחוקות ניתן יהיה להתחשב בשיקולי ענישה בקביעת שיעור הפיצויים (שם, בעמ' 502; ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, פסקאות 24 ו-47 (6.1.2011)).
אומדן ללא התייחסות לנסיבות הקונקרטיות
נפסק בית המשפט קמא שגה באופן שבו ערך את האומדנה. ראשית, קריאת פסק הדין מלמדת כי בית המשפט בהנמקתו לא התייחס ישירות לנסיבות הקונקרטיות של ההפרות שלפנינו, ונמנע מיישום הקריטריונים שהותוו בפרשת רובינשטיין, אף שיש בהם כדי לסייע בגיבוש אומדנה עניינית.
בעניין טומשובר נפסק כי: "מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאוויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים" (עמ' 5).
נפסק כי אכן, בית המשפט קמא הצביע על הקשיים בכימות רווחי המערערים או נזקי המשיבה, ואולם אין בקשיים אלה כדי להתיר קביעה שרירותית של פיצויים. אדרבה, בהעדר נתונים מדויקים, על בית המשפט להיעזר באינדיקטורים המספקים אמות מידה חלופיות, גם אם חלקיות, להערכת נזקי הנפגע. כך, למשל, הימנעותו של בית המשפט קמא מבירור היקף המכירות של מוצרי המערערים מעוררת תהיות. אמנם, אין במידע זה כדי לספק נתונים מדויקים באשר לנזקי המשיבה, הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות הכללי, אך הוא בוודאי עשוי לשמש כאינדיקציה לתקרת הנזק – וממילא, להשפיע על שיעור הפיצוי.
פיצוי ללא הוכחת נזק בעילה של הפרת פטנט
בית המשפט קמא הסתמך על חקיקה המטילה פיצוי ללא הוכחת נזק – אלא שמדובר בחקיקה שונה מזו שעומדת בבסיס חיוב הפיצוי בענייננו. דהיינו, בנמקו את שיעור הפיצויים נעזר בית המשפט המחוזי בהיקש להסדרי חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים, המעמידים את תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק על 100,000 ₪. דא עקא, שני קשיים בעמדה זו. ראשית, במישור הפורמאלי. חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים אכן קובעים פיצוי ללא הוכחת נזק, אך באותה מידה חוק הפטנטים אינו מטיל פיצוי דומה. נדמה כי כאשר עסקינן בכלי מיוחד של הטלת פיצוי ללא הוכחת נזק, שהוא בגדר יוצא מן הכלל, העדר הוראה מפורשת של המחוקק מקים משוכה גבוהה ומכובדת. שנית, מבחינה תכליתית, התכלית הנזיקית העומדת, כאמור, בבסיס הסדרי הפיצוי בדיני הפטנטים, שונה מן התכליות העומדות בבסיס ההסדרים אליהם הפנה בית המשפט קמא, אשר מעניקות משקל מרכזי להיבט ההרתעה (ראו, בהתאמה, ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 903 (2004); ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 265 (1992)). משכך, הרלוונטיות של היקש זה מוטלת בספק רב, ואינה משכנעת אף כשלעצמה. ההישענות על הסדרים חקיקתיים רחוקים מבליטה את אשר חסר בתיק זה, והוא העדר קביעת אומדנה על סמך בחינת נתוני התיק.
בנסיבות אלה, נפסק כי יש להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית לשם חישוב מחודש של הפיצויים, כך שישקף ככל האפשר את הנזק הממשי שנגרם, אם נגרם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו.
בית המשפט העליון הוסיף כי כדי לקדם את יכולתו של בית המשפט לקבוע אומדנה באמצעות כלי עזר, ובהתאם לאמור לעיל, ראוי כי ישקול מחדש, לאחר שמיעת הצדדים בנקודה זו, אם יש מקום להורות על מתן חשבונות. בהליך קמא, בית משפט דחה אפשרות זו לנוכח דרך החישוב שבה בחר. עתה, נכון יהיה כי בית המשפט המחוזי ייתן את דעתו מחדש על העניין, גם לאור דבריו בפסק הדין המקורי שם ציין כי החשבונות עשויים לשפוך אור על "היקף המכירות של תביג את מוצרים אלו", אף אם לא יהיה בהם כדי להבהיר את ההיקף הכספי של ההנאה מהשימוש ברכיבים המפרים.
