הליך שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת נועה גרוסמן. ביום 13.06.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: יוסי גיספן; הנתבע: התיאטרון הקאמרי של תל אביב.
התובע הינו אמן יוצר, משורר, איש תקשורת, חבר אקו"ם ולשעבר אף חבר דירקטוריון באקו"ם. התובע חיבר יצירות רבות ומוכרות לאמנים המובילים בישראל. יצירותיו הן נכס צאן ברזל ומוכרות היטב בכל בית בישראל.
הנתבע הינו תיאטרון מוביל במדינת ישראל ועל בימותינו עולות יצירות אשר מושכות קהל רב.
גורם שלישי מהותי בהליך זה, אשר לא נמנה על בעלי הדין הינו אקו"ם. אקו"ם היא בעלת הזכויות ביצירות אמנים שונים.
העובדות: התובע העביר לאקו"ם את זכות התביעה בגין יצירותיו. במסמך שכותרתו "תוספת לכתב העברה" הועברו זכויות היוצרים בכל יצירותיו כולל יצירות עתידיות לאקו"ם.
הנתבע העלה מחזמר ישראלי מקורי בשם "זה אני" המבוסס על שיריו של הזמר אייל גולן. המחזמר נכתב במיוחד עבור הנתבע והוצג על בימותיו.
התובע טען כי חמישה מבין השירים שנכללו במחזמר הינם יצירותיו: "זה אני", "מיליון דולר", "מי שמאמין לא מפחד", "הלילה שלך" ו-"שוב לאהוב".
התובע טען כי בכך הפר הנתבע את זכויות היוצרים שלו בשירים דנן אשר צורפו למחזמר ללא אישורו וללא ידיעתו. כמו כן, הוא טען כי השם שהוענק למחזמר "זה אני" מבוסס על יצירתו ומהווה הפרה בהיותו שימוש מסחרי מובהק בשם היצירה. הוא טען כי שם המחזמר פורסם בכל מקום, ללא מתן תמורה הולמת לתובע בגין השימוש בשם השיר שיצר.
הנתבע אישר כי אכן הועלה המחזמר ונכללו בו יצירות התובע. אך לטענתו נכללו בו ארבעה שירים בלבד: "זה אני", "מי שמאמין לא מפחד", "הלילה שלך" ו-"שוב לאהוב". השיר "מיליון דולר לא נכלל במחזמר.
עם זאת, הנתבע טען כי אין להשית עליו אחריות ישירה כלפי התובע. הנתבע טען כי בשנת 2017 הוא הסדיר מראש רישיון מאקו"ם לביצוע פומבי של יצירות במסגרת המחזמר. לפי רישיון זה ניתן לנתבע רישיון גורף, המכונה "רישיון שמיכה", המתיר לו לבצע בפומבי יצריות השייכות לרפרטואר אקו"ם, לרבות במסגרת מחזמר.
לצורך ביצוע יצירות המופע לא חתם הנתבע ישירות על אף הסכם נוסף עם יוצר אחר. במחזמר נכללו 32 שירים שכל זכויות היוצרים שלהם נמצאות בידי אקו"ם. לפיכך, הנתבע טוען כי מאחר שהזכויות בשירים במחזמר, לרבות השירים/ היצירות של התובע הוקנו על ידי האומנים המחברים לאקו"ם, הרי ההתקשרות שלו עם אקו"ם מספקת. לא היה צורך בהתקשרות פרטנית עם כל אחד ואחד מהאומנים והתובע בפרט.
באשר לשם המחזמר "זה אני", הנתבע טען כי לא מדובר בשיר מקורי של התובע אלא בשיר המבוסס על שיריו של אמן זר בשם איליאס פיליפו.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה ברובה. נקבע כי כתב ההעברה של הזכויות לטובת אקו"ם עליו חתם התובע, ורכישת זכויות אלו על ידי הנתבע מאקו"ם נעשתה כדין. כמו כן נקבע כי היצירה "זה אני" בגרסתה העברית היא יצירתו של התובע ומזוהה עמו. המיוחד בהקשר על ביצוע על ידי הזמר אייל גולן. השימוש בשם היצירה "זה אני" כשמו של המחזמר, אינו מוגן על ידי כתב ההעברה לאקו"ם. לכן, עשיית שימוש בשם היצירה על ידי הנתבע ללא נטילת רשות מהתובע מפרה את זכותו המוסרית ביצירה.
בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין הפרת זכותו המוסרית בגובה של 25,000 ₪. כמו כן, בית המשפט קבע כי הנתבע יישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בשיעור של 10,000 ₪. בקביעת סכום זה בית המשפט התחשב בכך שעיקר התביעה נדחתה.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הקניית הזכויות בשירים
בית המשפט הסביר כי יש לשקול את הדילמות שהובאו לפניו בהליך זה, הן מהפן הציבורי הכללי והן מהפן החוזי הפרטני.
דיני זכויות היוצרים מיועדים להגן על היוצר מפני שימוש ביצירתו ללא הסכמה מצד אחד אך יחד עם זאת מתוך מודעות לכך שבשלב מסוים היצירה היא נחלת הכלל והציבור רשאי ליהנות ממנה. זהו המתח הקיים בין זכויות היוצר הפרטי ליהנות מיצירתו במגוון אספקטים מוסריים וכלכליים, לבין זכות הציבור לצרוך תרבות וידע באמצעות יצירות שונות.
תכליתם של דיני החוזים הינה לעגן את זכויות המתקשרים בחוזה פרטני ולהבטיח שזכויות אלה לא יגרעו ולא יפגעו. בית המשפט הסביר כי במסגרת זו יש לבחון את כתב העברת הזכויות הפרטני שנחתם בין התובע לבין אקו"ם ולאחר מכן את ההסכם משנת 2017 מכוחו אקו"ם נתנה לנתבע את הזכות לעשות שימוש ביצירות שונות ובהן יצירות התובע במסגרת המחזמר "זה אני".
התנאים לפעילותה של אקו"ם
באשר לפן הציבורי, בע"א 5365/11 יחד עם ע"א 5489/11 אקו"ם בע"מ – אגודת קומפוזיטורים נ' EMI music publishing Ltd. ונגד הממונה על הגבלים עסקיים ואח' (פורסם בנבו, 3.9.2013), נדונו התנאים לפעילותה של אקו"ם. בעניין זה נקבע כי התנאים לפעילותה של אקו"ם אמורים לבטא את האיזון בין הזכות הקניינית של היוצרים ביצירותיהם לבין האינטרס הציבורי בשוק חופשי מהשפעות מונופוליסטיות. אינטרס המקבל נופך ייחודי כאשר מדובר בשוק של יצירות, שמעצם טיבן, צריכות להיות נגישות לציבור (גם אם בתשלום). מאפייניה המונופוליסטים של אקו"ם ומעמדה כהסדר כובל בתחום זכויות היוצרים המוזיקליות מקנים לה, כשלעצמם, ממד ציבורי. אקו"ם אמנם אינה חברה ציבורית, אך מבחינה מהותית היא מנהלת משאב שיש לו היבטים ציבוריים מובהקים.
החרגת זכויות באקו"ם
בעניין אקו"ם גם נדונה אפשרות ליוצרים מסוימים להחריג זכויות ביצירותיהם ולאפשר ליוצרים המעוניינים בכך להוציא מניהולה של אקו"ם שימושים במדיות חדשות כגון סלולר ואינטרנט. בפסק הדין ניתן למצוא גם נפקות לעניין הנדון מכיוון שהוא עסק גם בדיני זכויות יוצרים.
שימוש בשירים הרשומים באקו"ם
באותו עניין נקבע שתכלית דיני זכויות היוצרים הינה "בין היתר לאזן בין זכותו של היוצר ביצירתו לבין האינטרס הציבורי בהנאה מפני היצירה גם לטובת הכלל, לשם קידום התרבות והדעת".
כמו כן, נקבע כי גם את פעילותה של אקו"ם יש להעריך ולבחון לאור שתי פרספקטיבות אלה. אקו"ם הוקמה לצורך ניהול משותף של זכויות יוצרים ביצירות מוזיקליות. מההיבט של זכויות היוצרים, ניהול זה צריך להיעשות לטובת היוצרים ובשם הגנה על זכויותיהם, אך מבלי להזניח את יכולתו של הציבור ליהנות מהיצירות.
העדה מטעם אקו"ם הסבירה כי רוב התאטראות חתומים על הסכם לעשות שימוש בשירים שונים.
כחלק מטענות הנתבע, הוא ציין כי העלה בעבר מחזות זמר מבוססי שירים של יוצרים ישראלים. הנתבע ציין כי אם יעלה הצורך לפנות באופן פרטני לכל יוצר ויוצר ולבקש ממנו אישור להשמיע שיר במסגרת מחזה, הדבר ינחית מכת מוות על מחזות זמר ישראליים.
בית המשפט הסביר כי בפן הציבורי, הקמת אקו"ם וכינוס הזכויות של יוצרים ואמנים תחתיו, אכן מועילה ומסייעת במגוון היבטים. ראשית, לאמנים וליוצרים הזוכים ליהנות מתגמולים בחסותה של אקו"ם. היא זו שפועלת למענם כדי שזכויותיהם לא תירמסנה.
מהפן האחר, כדי שאקו"ם תוכל לפעול בשם היוצר ולהגן על זכויותיו, היוצר נדרש להעביר לה את הזכות ביצירותיו, בדומה לכתב ההעברה שעליו חתם התובע.
בית המשפט הסביר כי הקניית הזכויות לאקו"ם מאפשרת לה מצד אחד לדאוג לזכויות היוצרים שתחת חסותה, ומהצד השני מאפשרת לה להעביר את זכויות השימוש בהן לגורמים שונים. זהו "הסכם השמיכה" משנת 2017 עליו נסמך הנתבע בעניין הנדון.
העמדת היצירות על ידי אקו"ם לגופים שונים לרבות הנתבע בהסכמי שמיכה, מאפשרת לא רק תמלוגים ליוצרים אלא גם חושפת את היצירות לציבור הרחב ומאפשרת לו ליהנות מהן. הטלת מגבלות על השימוש וההפצה של יצירות אלה, עשויה לגרוע מזכויות הציבור לצרוך תרבות וידע.
המחאת זכויות לאקו"ם
בפן החוזי הפרטני, התובע המחה את זכויותיו לאקו"ם מכוח כתב העברה. אקו"ם העבירה את הזכויות הללו לנתבע לעשות בהן שימוש במסגרת המחזמר. התובע לא חלק על כך שמסר את כל הזכויות לאקו"ם, אלא טען שהעברה זו אינה כוללת שימוש ביצירותיו לצורך מחזות זמר.
לאחר שבחן את מסכת המסמכים הקשורים לנושא, ולאור דברי העדה מטעם אקו"ם, בית המשפט קבע כי כתב ההעברה עליו חתם התובע אינו מחריג את זכויות המחזמר. המילים "למעט יצירות דרמטיות ודרמטיות מוסיקליות" המופיעות בכתב ההעברה לא פורשו על ידי אקו"ם ולא על ידי אף יוצר אחר (למעט התובע) שיצירותיו הועברו לצורך שימושים במחזות זמר שונים, כיצירות המחריגות מחזות זמר.
כפי שפורט בעדותה של העדה מטעם אקו"ם, גם אקו"ם סבורה כי שילוב היצירות השונות במחזות זמר הן בין השימושים שאקו"ם רשאית להקנות בהם זכויות.
בית המשפט הסביר כי היקפו של כתב ההעברה הינו רחב ומכיל זכויות מסוגים שונים. ניכר מאופן ניסוחו כי הוא מיועד להעביר את מלוא זכויות היוצר ביצירה לשימושים שונים – רדיו, טלוויזיה וכיוצא באלה פורמטים שהיו מוכרים בתקופה בה נוסח.
בית המשפט לא קיבל את עמדת התובע לפיה כתב ההעברה מחריג את מחזות הזמר מכלל הזכויות המועברות. העדה מטעם אקו"ם הסבירה כי ההחרגה של יצירות דרמטיות מוזיקליות נועדה להחריג יצירות חדשות שיתבססו על היצירה הקודמת וישנו אותה, ולא כך הדבר במחזות זמר אשר עושים שימוש ביצירה קיימת כפי שהיא.
בית המשפט הסביר כי קיימת הבחנה בין ביצוע בימתי של יצירות דרמטיות מוזיקליות שחוברו במיוחד לצורך אותו ביצוע לבין ביצוע בימתי המשלב מגוון רחב של יצירות מדף כאשר בעניינן נקבע כי אקו"ם היא המנהלת זכויות אלה.
מהתנהלות הצדדים טרם הגשת התביעה, בית המשפט למד כי זו היתה עמדתה של אקו"ם וכי על יסודה עשה הנתבע שימוש ב-32 שירים שהזכויות בהם הועברו לאקו"ם. לרבות ארבעת השירים של התובע.
בית המשפט מצא בתכתובות של אקו"ם נימה רכה כלפי היוצרים והפצרה בנתבע להאזין להם, אך לא מצא בשום אופן הכרה בטענותיו של התובע.
בית המשפט הסביר כי אין ספק שאקו"ם, המיועדת לשמש בית ליוצרים, מבקשת לסייע ליוצר החבר בה. אך אין בכך כדי לומר שאקו"ם מסתייגת מכתב ההעברה החתום על ידי היוצר ומכוחו העביר לידיה את זכויותיו.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי הנתבע היה רשאי לעשות שימוש בארבעת השירים של התובע במסגרת בה השתמש בהם, כלומר, ככתבם וכלשונם כשהם משובצים במחזמר. אמנם מחזמר כשלעצמו הוא יצירה וניתן אף לכנותה כיצירה דרמטית מוזיקלית, אך השירים ששולבו במחזה אינם יצירה חדשה בפני עצמה. לשונה לא שובש ולא שונה. הם שולבו בתוך עלילת המחזה כיצירות קיימות, ללא שוני. יצירות שהזכויות בהן הועברו על ידי היוצר לאקו"ם ומאקו"ם לנתבע.
לסיכום, בית המשפט קבע כי ככל והדבר נוגע לשימוש ביצירות של התובע על ידי הנתבע במסגרת המחזמר, השימוש היה תקין ומוגן היטב על ידי מערכת ההסכמים בין התובע לאקו"ם, הסכם השמיכה של אקו"ם והקניית הזכויות מאקו"ם לנתבע. במסגרת זו זכה התובע לתמלוגים בגין השמעת יצירות אלה.
הגנת מפר תמים
סעיף 58 לחוק זכות יוצרים קובע: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
אמנם לאור התוצאה אליה הגיע בית המשפט לפיה השימוש ביצירות של התובע על ידי הנתבע במסגרת המחזמר נעשה כדין מתייתר הדיון בשאלה זו. אך למעלה מן הצורך, בית המשפט ציין כי מכל אשר הובא לפניו עולה כי הנתבע עשה שימוש ביצירות במסגרת המחזמר, לאחר שווידא ובדר היטב כי אקו"ם ניצבת מאחורי השימוש הזה ומתירה אותו. הנתבע עברי לאקו"ם את רשימת השירים הצפויים להיכלל במחזמר "זה אני" וביקש את אישורו כי כל השירים נמצאים ברפרטואר אקו"ם, ואקו"ם השיבה על כך בחיוב. גם לאחר שהתובע פנה בדרישות לגבי זכויותיו, אקו"ם לא שינתה את עמדתה.
לכן, בית המשפט הסביר כי גם אילו היה מקום לקבוע שזכויות היוצרים של התובע הופרו (ולא כך הדבר), לא היה מקום להשית על הנתבע חבות כספית עקב כך לאור הגנת "מפר תמים".
זכויות יוצרים בשיר "זה אני"
הנתבע טען כי היצירה "זה אני" אינה יצירתו של התובע אלא מבוססת על שירו של היוצר אליאס פיליפו.
סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע תנאי לקיומה של זכות יוצרים והוא היותה של היצירה "מקורית".
התובע בתצהירו שלל טענה זו מכל וכל וטען כי הוא כתב את היצירה ללחן יווני. הוא טען כי מסיבות פנימיות שקשורות בחלוקת התמלוגים בין יוצריה השונים וחלקו של כל יוצר בנתח התמלוגים הכללי, יצירה עברית שנכתבה ללחן זר נרשמת באקו"ם כיצירה "מתורגמת". בנוסף, הוא טען כי ממילא אין זה משנה אם יצירה היא "מתורגמת" או נכתבה במקור בעברית. בכל מקרה גרסה עברית מקנה לו בה זכויות יוצרים.
כמו כן, התובע טען כי "זה אני" הוא שמה שי יצירה מקורית שכתב לזמר אייל גולן אשר זכתה לפופולריות רבה בציבור. הוא הכיר בכך שרשומות באקו"ם יצירות נוספות תחת שם זה, אך אף אחת מהן אינה יצירה המבוצעת על ידי אייל גולן. רק יצירת התובע קשורה קשר ישיר לאייל גולן ולא בכדי שולבה במחזמר המבוסס על שיריו, ואף שמו נקרא עליה.
הנתבע לא התמודד עם טענה זו של התובע.
בית המשפט קיבל את הסברו של התובע. הלחן היווני הוא ככל הנראה של היוצר אליאס פיליפו. טענה זו של הנתבע לא נסתרה על ידי התובע. אך מילות השיר בגרסה העברית נכתבו על ידי התובע וככזה הוא בעל זכויות היוצרים במילות השיר. זכויות אלה רשומות באקו"ם ללא עוררין. זוהי זכותו של התובע כמשורר ומחבר הגרסה העברית ללחן.
בית המשפט הוסיף כי גם העדה מטעם אקו"ם לא חלקה על זכותו של התובע כמשורר וכבעל זכויות היוצרים במילות היצירה.
משכך, בית המשפט קבע כי התובע כיוצר זכאי לתבוע, ככל שהוא סבור שזכויותיו בשיר זה הופרו.
זכויות יוצרים בצמד המילים "זה אני"
הנתבע טען כי צמד המילים "זה אני" אינו ייחודי לתובע בלבד. הוא טען כי נבדקו ונמצאו 16 שירים המכילים צרוף זה.
בכתב התשובה התובע השיב כי לא מדובר ב-16 יצירות אלא ב-20, אך כל אלה הינן 20 גרסאות עיבוד שונות ליצירו שלו "זה אני". התובע הוסיף כי א חוברו ליצירתו "זה אני" 20 עיבודים שונים הדבר מצביע על הפופולריות של היצירה ומכאן על עוצמת הפגיעה בה במעשי הפרת הנתבע.
בית המשפט קבע כי תשובה זו ניצחת לטענות הנתבע. אם מדובר בעיבודים ליצירתו של התובע עצמו משמע שהיצירה "זה אני" היא יצירתו וצרוף המילים פרי מחשבתו, ראוי שיהיה מוגן בזכויות יוצרים כדין.
אמנם, לא פעם נפסק כי טקסט קצר או מקטע מתוך טקסט ארוך אינו זוכה להגנת זכויות יוצרים. אך באופן עקרוני הדבר אפשרי כאשר מדובר בטקסטים או ביטויים בעלי אופי, ייחודיות ומקוריות משל עצמם.
במקרה הנדון שני הצדדים לא חלקו על כך שצרוף המילים "זה אני" שימש גם כשם האלבום של הזמר אייל כולן ואף כשמו של המחזמר. לפיכך, בית המשפט קבע כי צרוף מילים ייחודי זה מעורר אצל השומע זיקה ישירה לשיר שחיבר התובע. ככזה זכאי שמו של השיר לבדו גם כשהוא מנותק מעצם השיר להגנת חוק זכות יוצרים.
הזכות המוסרית
הזכות המוסרית הינה זכותו של היוצר להכרה בפרי יצירתו ושלא ייפגע כבודו ושמו. הזכות המוסרית הינה זכות ייחודית הנובעת מהזיקה האישית בין היוצר לבין היצירה. זכות אישית זו אינה ניתנת להעברה.
דיני זכויות היוצרים, שתכליתם להגן על קניינו הרוחני של האדם מאופיינים, בין היתר, בחלוקה לזכות יוצרים כלכלית וזכות יוצרים מוסרית. זכות היוצרים הכלכלית מקנה לבעליה זכות בלעדית לבצע פעולות מוגדרות ביצירה ולנצלה כנכס כלכלי. לעומתה, הסכות המסורית היא ביטוי להכרת המחוקק בקשר האישי-תרבותי-רוחני הקיים בין היוצר לבין יצירתו והיא מדנה גם על שמו הטוב וכבודו של היוצר ועל המוניטין שלו (ת"א (מחוזי ת"א) 53689-10-17 ברדוגו נ' ד. איתן/ר. להב/ריג אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ (פורסם בנבו, 16.8.2020).
בעניין ת"א (מחוזי ת"א) ת"א 47108-09-17 זילבר ואח' נ' שידורי קשת בע"מ (פורסם בנבו, 20.5.2020) נדונה סוגיית שימוש ביצירה מוגנת באקו"ם, אשר בעל הזכויות בה העביר את ניהול זכויותיו או חלקן לאקו"ם.
בית המשפט שם בחן את תפקידה החשוב של אקו"ם כמי שמנהלת באופן קולקטיבי את זכויות היוצרים שהופקדו בידיה על ידי יוצרים שונים, ואת סוגיית "רישיון השמיכה".
בית המשפט שם נדרש גם לנושא הזכות המוסרית והסביר כי הזכות המוסרית ממשיכה לעמוד לימין היוצר גם כאשר הוא חותם על כתב העברת הזכויות לאקו"ם. מדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה. הזכות המוסרית אינה "נכס סחיר". כל רישיון שאקו"ם נותנת יכול להסדיר אך ורק את הזכויות המצויות בידיה ולא יותר מזה. היא לא יכולה לתת יותר ממה שנמסר לה. גם ביחס לזכויות היוצרים שהועברו לאקו"ם על ידי היוצרים, היוצרים עדיין נהנים מהזכות המוסרית. הסדרתן ברישיון שמיכה אינו שולל את חיותן של הזכויות המוסריות, והן ממשיכות לעמוד על רגליהן.
העדה מטעם אקו"ם הדגישה כי הרישיון שהעניקה אקו"ם לנתבע בפירוש לא כלל היתר לעשות שימוש בשם היצירה כשם המחזמר.
התובע ציין בתצהירו כי כי כתב ההגנה מטעם הנתבע שותק בעניין השימוש בשם יצירתו כשם המחזמר. התובע הסביר כי קיים קשר ברור בין המחזמר לבין היצירה "זה אני" שנכתבה על ידו וזכויות היוצרים בגרסה העברית של היצירה שייכות לו.
התובע טען שמכיוון שמדובר במחזמר המבוסס על שיריו של הזמר אייל גולן הכולל רק שירים שנכתבו על ידו, קיים הקשר ברור בין היצירה שלו לבין שם המחזמר. הוא הדגיש בתצהירו כי מעולם לא העניק לאדם או גורם כלשהו, ובמיוחד לא לנתבע ו/או למי מטעמו, רשות להשתמש בשם היצירה "זה אני" כשם המחזמר.
לפיכך, בית המשפט קבע כי העובדה ששם המחזמר "זה אני" לקוח משם השיר שהוא יצירתו של התובע, ללא קבלת רשות מהתובע, פוגעת בזכותו המוסרית ביצירה, זכות שאינה מוגנת על ידי כתב העברה שהעניק לאקו"ם ולא על ידי רישיון השמיכה מכוחו מעניקה אקו"ם זכויות לגופים שונים.
בית המשפט הסביר כי התמלוגים ששילם הנתבע לתובע באמצעות אקו"ם, וכן העובדה ששמו של התובע נזכר לטענת הנתבע במקומות שונים הקשורים למחזמר אינם גורעים מחובתו של הנתבע לפנות לתובע ולקבל ממנו היתר מפורש לעשות שימוש בשמה של יצירתו. זוהי הזכות המוסרית של התובע כיוצר ומשורר. הוא זכאי ששמו ייקרא על שם השיר שהוא "ילד רוחו". כאשר הנתבע לא פנה לתובע וביקש לעשות שימוש בשמו של השיר, הוא הפר את זכותו המוסרית של התובע כיוצר. כאמור, זכות זו איננה נכללת ואינה מוגנת על ידי כתב ההעברה ולכן הנתבע אינו זכאי להגנות, לרבות הגנת המפר התמים.
בית המשפט הסביר כי גם העובדה שהנתבע נטל את שם המחזמר משם האלבום "זה אני" של הזמר אייל גולן אותו חיבר התובע, אינה מהווה הגנה ראויה לנתבע. מערכת ההגנה בין התובע לבין היוצר, אינה עניינו של הנתבע והוא אינו רשאי ליטול את שם האלבום ולעשות בו שימוש ללא קבלת רשותו של היוצר.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי הנתבע הפר את זכותו המוסרית של התובע וכי התובע זכאי עקב כך לפיצוי.
גובה הפיצוי
כנטען בתצהירו של התובע, היקף ההפרות הינה 104 פעמים מתום 100 עד ליום כתיבת התצהיר (25.10.21). התובע צפה כי המחזמר יעלה פעמים נוספות וההפרה תגדל בהתאם.
התביעה הועמדה על סכום כולל של 700,000 ₪, אך סכום זה מתייחס לא רק להפרת הזכות המוסרית מבחינת שם המחזמר, אלא גם לביצוע ארבעת השירים במחזמר ואלמנט זה נשלל על ידי בית המשפט.
גובה הפיצוי בהפרת זכות יוצרים נפסק לרוב ללא הוכחת נזק. אין הפסיקה תעריף אחיד לפיצוי על הפרת זכות יוצרים (ראו סעיף 56 לחוק זכות יוצרים וספרו של המלומד י' דרורי "תרופות כספיות בהליך קניין רוחני", הוצאת פרלשטיין-גינוסר, תשע"ה-2015).
בית המשפט הסביר כי כאשר הוא מאזן בין הפרת זכותו המוסרית של התובע ביחס לשימוש בשם היצירה, לעובדה כי ההפרה הזו בוצע לפחות 104 פעמים, לבין טענות הנתבע כי בשם המופע מופיעים פרטיו של התובע כיוצר ומחבר שהשירים שהושמעו, לרבות השיר "זה אני", וכאשר בית המשפט לקח בחשבון כי התובע עצמו העמיד את תביעתו על סך 700,000 ₪ לצרכי אגרה, כאשר בסכום זה כולל הן את הזכות המוסרית אך בעיקר את השימוש החוזר בארבעת השירים שלו הכלולים במחזמר, הוא קבע כי יש להעמיד את הפיצוי על שיעור מידתי ושקול.
לפיכך, בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי הכולל בגין הפרת הזכותו המוסרית של התובע, בשימוש בשם יצירתו "זה אני" כשם המחזמר ללא נטילת רשות ממנו, על סך של 25,000 ₪.