ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף) בתא (מרכז) 33666-07-11 מיום 8.10.2015 – לפסק הדין במחוזי ראו מאמר זה.
ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיאה חנן מלצר, השופטת ענת ברון והשופט ג'ורג' קרא. ביום 12.7.21 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים: – המערערת והמשיבה שכנגד: Sanofi; – המשיבה והמערערת שכנגד: אוניפארם בע"מ.
עובדות: אוניפארם הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד סאנופי בגין עשיית עושר ולא במשפט, בטענה שסאנופי היתה מודעת לכך שבקשת פטנט שהגישה בנוגע לתרופת הפלוויקס הייתה בעלת סיכויים נמוכים להתקבל על ידי רשם הפטנטים והגישה אותה במטרה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההגנה על הפטנט באמצעות יצירת 'תקופת השקה בסיכון', ולשמר את מעמדה המונופוליסטי בשוק.
בית המשפט המחוזי קבע כי סאנופי הטעתה את רשם הפטנטים ביודעין ובמתכוון ובכך האריכה את משך ההתדיינות לפניו בבקשת הפטנט שהגישה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הטעיה זו אפשרה לסאנופי להמשיך וליהנות שלא כדין ממעמד של מונופול דה-פקטו לתקופה של חמישה עשר חודשים ביחס לתרופה "פלוויקס". בית המשפט המחוזי קבע כי הרווחים העודפים שלהם זכתה סאנופי בחמישה עשר חודשים אלו כתוצאה ממעמדה המונופוליסטי, גרמו להתעשרותה ולא במשפט ולכן יש להורות לה להשיב את אותם הרווחים.
טיעונים בערעור– סאנופי טוענת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לוקה הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית. מבחינה דיונית, סאנופי טוענת כי פסק הדין אפשר לאוניפארם להרחיב את חזית המחלוקת שלא כדין. מבחינה מהותית, סאנופי טוענת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה סאנופי הטעתה את רשם הפטנטים, נעשתה מבלי שהמסגרת המשפטית הרלבנטית נפרסה לפניו. אוניפארם מנגד סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הן מבחינה עובדתית והן מבחינת הניתוח המשפטי.
טיעונים בערעור שכנגד– הערעור-שכנגד, מטעם אוניפארם, נסב על הסעד שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. אוניפארם טוענת כי בית המשפט המחוזי שלל ממנה את סעד ההשבה, וכבל אותה לסעד הכספי שבו נקבה בתביעה "לצרכי אגרה" בלבד. סאנופי טוענת כי תובע לא רשאי לדרוש סכום תביעה נמוך כדי לחסוך באגרה, ולבקש לתקנו לאחר שהתקבלה החלטה שיפוטית.
תוצאות ההליך: הערעור נדחה והערעור שכנגד התקבל. נקבע כי סאנופי הטעתה את רשם הפטנטים, והטעיה זו גרמה להתעשרותה.
בנוסף, נפסק כי סאנופי תישא בהוצאות אוניפארם בסך 100,000 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר ובהסכמת השופטת ברון, בניגוד לדעתו החולקת של השופט קרא) דחה את הערעור, קיבל את הערעור שכנגד ופסק כי:
הרחבת חזית מותרת ביחס לטענה משפטית חדשה
בית משפט לא ייתן סעד על בסיס עילה שלא נטענה בכתב התביעה, אלא אם ניתנה רשות לתקן את כתב התביעה, או אם בעל הדין שכנגד נתן את הסכמתו, המפורשת או המשתמעת, לשינוי חזית המחלוקת.
בענייננו, סאנופי טוענת כי העילות שעל בסיסן בית המשפט המחוזי קבע את חבותה, לא נטענו על ידי אוניפארם בכתב התביעה המתוקן. מנגד, אוניפארם, סומכת את ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי כי אוניפארם לא חרגה מחזית המחלוקת באופן שמנע מסאנופי להתגונן מפני הטענות שנטענו כלפיה. בית המשפט המחוזי ציין כי הנושא המרכזי שבו כתב התביעה המתוקן עסק הוא עצם הגשת בקשת הפטנט, אך כתב התביעה כלל גם התייחסויות לגבי חוסר תום הלב בעת "ניהול בקשת הפטנט", באופן שאיפשר לסאנופי להתגונן מפני טענות אלו כמו שצריך.
בית המשפט העליון קבע כי עילת ההטעיה של רשם הפטנטים שעליה התבסס בית המשפט המחוזי אינה מהווה הרחבת חזית אסורה. הכלל הוא כי אין להידרש לטיעונים אשר לא נטענו בכתבי הטענות. עם זאת, כאשר מדובר בהעלאת טענות משפטיות חדשות, להבדיל מטענות עובדתיות חדשות הפסיקה נקטה בקו מרוכך יותר. ניתן להידרש לטענה משפטית שלא נזכרה באופן מפורש בכתב התביעה, אך היא נובעת מן העובדות הפרושות לפני בית המשפט והצד שכנגד.
על פי הכלל בדבר שינוי חזית, אם במהלך הדיון אחד הצדדים חרג מגדרי המחלוקת שהותוו בכתבי בית הדין, ובעל הדין שכנגד באופן משתמע (ובטח באופן מפורש) לכך בכך שלא התנגד להרחבת החזית ואף התדיין עליה – בית המשפט יראה את הצדדים כמי שהסכימו לנהל את המשפט גם על בסיס עובדות אלו, והנימוק של סטייה מכתבי הטענות לא יוכל לשמש עילה לפסילת הטענה. הנה כי כן, אם בנוגע לעובדות אשר הינן במחלוקת בין הצדדים הדין קובע כי ניתן להרחיב את חזית המחלוקת בהסכמה משתמעת של הצד שכנגד, במקרה שבו הצדדים אינם חלוקים על עובדה מסוימת שעלתה במהלך הדיון, וודאי שניתן יהיה להסתמך על עובדה זו בפסק הדין. משכך, בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט המחוזי היה רשאי להתבסס גם על העובדה שנסיבות הגילוי של Form 2 הושמטו מבקשת הפטנט, על אף שעובדה זו לא נזכרה במפורש בכתב התביעה המתוקן.
בית המשפט העליון דחה את הטענה לפיה הטעיית רשם הפטנטים מהווה הרחבת חזית אסורה. אמנם, התביעה המקורית נסבה בעיקר על הטענה שעצם הגשת בקשת הפטנט היתה בלתי סבירה משום שהיתה חלשה. עם זאת, לא נמנע מסאנופי להתייחס בראיותיה לטענות בדבר הטעיית רשם הפטנטים. אוניפארם אמנם שינתה את קו הטיעון המשפטי שלה, אך לסאנופי היתה את היכולת להתגונן מפני טיעונים משפטיים אלו בסיכומיה (והיא אכן עשתה זאת).
עשיית עושר ולא במשפט באמצעות הטעיית רשם הפטנטים
סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר קובע כדלקמן:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
על פי העיקרון הכללי של דיני עשיית העושר ולא במשפט, כי מי שהתעשר שלא על פי זכות שבדין שבאה לו מאדם אחר – חייב להשיב למזכה את הזכייה. תחת עיקרון כללי זה מכונסות עילות, או אופנים שונים של דרכי תביעה, אשר אינן זהות אחת לשנייה. דיני עשיית העושר כוללים בתוכם, בין היתר, גם את הפרדיגמה של מזכה שהביא תועלת לזולת, באופן שמחייב את הזולת להשיבו, וגם את הפרדיגמה, שלפיה הזוכה הפיק רווח כתוצאה מהפרת חובה כלפי המזכה.
עשיית עושר: פרדיגמת הנטילה
פרדיגמה זו עוסקת במקרים שבהם הנתבע הפיק רווח ממשאב כלשהו שהיה שייך לתובע. במקרים כאלו, הפרדיגמה גורסת כי הנתבע ייאלץ להשיב לתובע את ממונו, לרבות ההתעשרות שנגרמה לו כתוצאה מנטילתו.
מקור פרדיגמת הנטילה הוא במוסכמה הכללית שלפיה מי שנטל רכוש של הזולת שלא ברשות, חייב להשיב אותו למזכה. חובת השבה זו, הנובעת ממושג הקניין הפרטי, מקימה לעיתים קרובות עילה נזיקית במקרים של נטילת רכוש שלא ברשות. הנה כי כן, מקרה שבו אדם הפיק רווח מנטילת רכושו של אדם אחר שלא ברשות הוא מקרה פרדיגמטי שבו תקום חובת השבה.
במשך השנים, עלתה השאלה האם חובת ההשבה מכוח פרדיגמת הנטילה, מוגבלת למקרים שבהם ההתעשרות נגרמה כתוצאה מפגיעה בזכות משפטית מוכרת של התובע, או שניתן להכיר בחובת השבה גם אם היא נגרמה כתוצאה מפגיעה עמומה יותר בתובע. בספרות ובפסיקה ניפקו קיימות שתי עמדות עקרוניות ונוגדות במענה לשאלה זו:
א. על פי העמדה הקלאסית התובע יוכל לקבל סעד של השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט רק אם התעשרותו של הנתבע נגרמה כתוצאה מפגיעה בזכות משפטית מוכרת של התובע. בפסק הדין בעניין אדרס, השופטת בן פורת קבעה כי הפרה של זכות חוזית איננה יכולה לזכות את הנפגע מן ההפרה בהשבת רווחיו של המפר.
ב. מנגד, על פי העמדה הליברלית, ניתן לחייב מתעשר בהשבת רווחיו, גם אם ההתעשרות לא נגרמה כתוצאה מפגיעה בזכות משפטית קיימת ומוגדרת של התובע, כגון זכות קניינין או חוזית. לפי גישה זו, גם התעשרות שהגיעה לנתבע בגין פגיעה בציפייה בלבד של התובע, עשויה לזכות את התובע בסעד של נטילת רווחי הנתבע. על פי עמדה זו, דיני עשיית עושר ולא במשפט עשויים להוות מקור עצמאי לזכויות מן המשפט הפרטי.
על פי פרדיגמת הנטילה והעמדה הליברלית ביחס אליה, ניתן לפרש את השאלה העקרונית שעומדת בפני בית המשפט כעוסקת בפגיעה בציפייתם של מתחרים לכך שלקוחותיהם ירכשו מהם את סחורתם, ציפייה אשר נפגעת כאשר מתחרה פוגע בצורה שאינה הוגנת בתחרות, למשל באמצעות הטעיית רשם הפטנטים. לחילופין, ניתן לראות את הטעיית רשם הפטנטים כפוגעת בזכותם של מתחרים בשוק החופשי לפעול באופן חופשי בשוק הרלבנטי. לפי עמדה זו, מתחרה שהתעשר בעקבות הטעיית רשם הפטנטים נטל את זכותם של מתחריו להתחרות.
יתכן שהפער בין ניתוח שלפיו המשאב שניטל בעקבות הטעיית רשם הפטנטים הוא הציפייה לקשר עם לקוחות, לבין ניתוח שלפיו המשאב שניטל הוא הזכות להתחרות באופן חופשי, יהיה תלוי בשאלה האם נטילת המשאב כשלעצמה צריכה לזכות את התובע בהשבה, או שהנטילה כשלעצמה איננה בעייתית ולכן יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" שיהפוך את הנטילה ל"נטילה עוולתית" כתנאי לזכייה ברווחיו של הנוטל. ככל שהמשאב שניטל בעקבות הטעיית הרשם הוא הציפייה לקשר עם לקוחות, נראה שלנוכח המשקל הרב ששיטת משפטנו מייחסת לאינטרסים של מסחר חופשי ולחופש העיסוק, בנטילת לקוחות per se אינה מספיקה כדי לחייב את הנוטל בהשבה. על מנת לחייב את מי שנטל את לקוחותיו של מתחרהו בהשבה יש צורך להוכיח כי נטילה זו נעשתה כתוצאה מהתנהגות פסולה כלשהי. מנגד, ככל שהמשאב שניטל מן התובע הוא זכותו להתחרות באופן חופשי בשוק, כל פגיעה בזכות זו, אפילו אם היא נעשתה ללא אשם, תחייב את הפוגע בהשבה.
עשיית עושר: הפרדיגמה של הפרת חובת האמון
פרדיגמה זו מתאפיינת בקיומן של חובות אמון, או חובות מוגברות לשמירה על אינטרסים בין בני אדם. כאשר מערכת יחסים בין שני בני אדם (או יותר) מחייבת חובות אמון מוגברות ביניהם, ניתן לחייב בהשבה את הצד שהתעשר כתוצאה מהפרת חובות אלו.
דוגמה למערכת יחסים בין שני בני אדם המחייב חובות אמון מוגברות ביניהם היא מערכת היחסים שבין נאמן לנהנה. נאמן אשר הפר את חובות הנאמנות שלו והתעשר כתוצאה משימוש בנכסי הנאמנות, חייב בהשבה. השאלה המרכזית בפרדיגמה זו היא מה טיבן של מערכות היחסים המצדיקות הטלת חובות אמון מוגברות על חבריהם. המענה לשאלה זו איננו טריוויאלי ולכן התפתחות הדין נעשית ממקרה למקרה. כך, למשל, הוטלו עד כה חובות אמון במקרים שבהם לצד אחד יש כוח לקבוע ולהשפיע את ענייניו של הצד השני; מקרים שבהם נכרת הסכם, בגדרו צד אחד זכה לחזקה, או לשליטה פיזית ברכושו של הצד השני; מקרים שבהם נכרת חוזה מכר בין שני צדדים בטווח הזמן שבין כריתת ההסכם להעברת הממכר בפועל ועוד.
אם היחסים המתקיימים בין מתחרים בענף מסוים מצדיקים החלת חובות אמון ביניהם, באופן שהפרת חובות אלו תזכה את הנפגע מן ההפרה בהשבת ההתעשרות שנגרמה, ניתן לראות את הטעיית רשם הפטנטים כמבססת עוולה של עשיית עושר ולא במשפט. על פי פרדיגמת הפרת חובות האמון, הטעיית רשם הפטנטים עשויה להיחשב כהפרה של חובת אמון בסיסית החלה בין מתחרים. באופן זה, מתחרה שהטעה את הרשם וזכה נוכח כך למעמד מעין מונופוליסטי בשוק שבו הוא מתחרה, הפר את חובת האמון, ולכן עליו להשיב את ההתעשרות שנגרמה לו כתוצאה מאותה הפרה.
עשיית עושר: הפרדיגמה של הפרת כללי תחרות
פרדיגמה זו מסדירה מקרים שבהם צד לתחרות חופשית בענף מסוים התעשר כתוצאה מהפרת כללי התחרות שמתקיימים באותו ענף. צד שפעל באופן שכזה נדרש להשיב את הרווחים שנגרמו לו כתוצאה מאותה הפרה. לשיטתו של פרופ' גרוסקופף, ההצדקה המרכזית לחייב צד שהפר כללי תחרות להשיב את רווחיו, נובעת מהרצון ומהצורך להרתיע מפרים פוטנציאלים של כללי תחרות.
פרדיגמת הפרת כללי התחרות אינה מבוססת רק על ההנחה כי תחרות חופשית הינה אינטרס ציבורי ראשון במעלה. פרדיגמה זו מבוססת גם, ובעיקר, על ההנחה שלפיה דיני עשיית עושר ולא במשפט הם הדינים שבאמצעותם ראוי להגן על התחרות החופשית.
גוף שהטעה את רשם הפטנטים באופן שאיפשר לו ליהנות ממעמד מעין מונופוליסטי למשך תקופת בחינת בקשת הפטנט, עשוי לייחשב כמי שהתעשר כתוצאה מהפרת כללי התחרות שחלו בשוק הרלבנטי והתעשרות כזאת תיחשב "שלא במשפט".
לסיכום, לאחר סקירת שלוש הפרדיגמות, בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי ישנו יתרון משמעותי לניתוח המקרים של התעשרות שנגרמה על ידי התנהגות בלתי הוגנת של מתחרה, תחת הפרדיגמה של הפרת כללי תחרות (על אף שגם השימוש בפרדיגמת הפרת כללי התחרות איננו נקי מקשיים). על-אף שהשימוש בפרדיגמת הפרת כללי התחרות הינו ראוי, זכות התביעה על פי פרדיגמה זו צריכה להינתן למתחרים של מפר כללי התחרות רק בנסיבות שבהן ההתעשרות שלו "באה מהם". לדוגמה, כאשר הפרת כללי התחרות על ידי המתחרה המפר, השפיעה על המסחר או על האינטרסים הכלכליים של המתחרים האחרים. כמו כן, כאשר קיימים מספר מתחרים שפעילותם המסחרית הושפעה מהפרת כללי התחרות, זכות התביעה צריכה להינתן לכל אחד מהמתחרים.
הפרה של כללי תחרות
בית המשפט העליון ערך בחינה של סעיפי החוק שעליהם התבסס בית המשפט המחוזי, ובחן האם הוראותיהם מהוות כללי תחרות, אשר הפרתם יכולה לבסס עוולה של עשיית עושר ולא במשפט.
סעיף 29א(א) לחוק התחרות קובע כדלקמן:
"בעל מונופולין לא ינצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור".
נקבע כי מדובר בסעיף אשר נועד להתוות את האופי הראוי וההוגן של התחרות. ניתן ללמוד על כך גם ממיקומו של הסעיף בחוק התחרות, וגם מתוכנו של הסעיף, אשר עוסק במותר והאסור בפעילותו של מונופולין. משכך, הסעיף מהווה "כלל תחרות".
סעיף 18ג לחוק הפטנטים, המורה קובע כדלקמן:
"נמסר בתשובת המבקש לדרישה על פי סעיף 18 פרט מטעה, או שהמבקש לא עדכן ביודעין את הרשות על כל שינוי משמעותי ברשימת האסמכתאות או הפרסומים שהוא חייב בעדכונן לפי הוראות סעיף 18א, וניתן פטנט על הבקשה, או שהבקשה קובלה –
(1) רשאים בית המשפט או הרשם, בהליך המתקיים בפניהם, לעשות אחד או יותר מאלה:
(א) לבטל את הפטנט או לא לתת פטנט;
(ב) לתת רשיון לניצול הפטנט לכל החפץ בו כאילו בית המשפט או הרשם בא במקומו של בעל הפטנט, בתנאים שייקבעו בהסכמה בין הצדדים, ובהעדר הסכמה בידי הרשם או בית המשפט, לפי הענין;
(ג) להורות על קיצור תקופת הפטנט.
(2) בית המשפט רשאי להטיל, על מוסר הפרט המטעה או על מי שביודעין לא עדכן את רשימת האסמכתאות או הפרסומים לפי הענין, קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977".
סעיף זה מונה את הסנקציות שניתן להטיל בגין "מסירת פרט מטעה" לרשם הפטנטים בעת הליכי בחינה של בקשת פטנט. חוק הפטנטים רואה במסירת פרט מטעה, או בהטעיה של רשם הפטנטים במסגרת הליכי בחינת בקשות לרישום פטנט, איסור נורמטיבי אשר בצידו קיימת סנקציה.
בית המשפט העליון קבע כי האיסור הנורמטיבי בסעיף 18ג לחוק הפטנטים מהווה כלל תחרות לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט.
דיני הפטנטים נועדו, בין היתר, לקדם את המדע והטכנולוגיה ולספק תמריץ עבור ממציאים להמציא המצאות חדשות; לחקור גילויים חדשים ולמסחר את המצאותיהם בעולם תחרותי. העלות החברתית העיקרית הכרוכה במתן תמריצים לממציאים באמצעות מתן פטנטים היא שהאמצאה לא תימכר בתנאי שוק תחרותי. מתן בלעדיות על אמצאה מאפשרת לבעל הפטנט לגבות בגינה מחיר גבוה מהמחיר שהיה נקבע עבורה בשוק משוכלל. דיני הפטנטים מכירים בכך שישנן סיטואציות שבהן תחרות חופשית עלולה לסכן הישגים חברתיים, בדמות האטה משמעותית של המשך ההתקדמות הטכנולוגית, ולכן רצוי להגבילה במקרים מסוימים. מצד שני, פטנט שניתן שלא כדין מגביל את התחרות החופשית שלא כדין. המשמעות של פגיעה בדיני הפטנטים היא למעשה פגיעה שלא כדין בתחרות החופשית. משכך, בית המשפט העליון הגיע למסקנה שלפיה מי שהטעה את רשם הפטנטים ובעקבות זאת זכה למעמד מונופוליסטי, או מעין מונופוליסטי, למעשה הפר את כללי התחרות.
הטעיית רשם הפטנטים באופן שמפר את סעיף 18ג לחוק הפטנטים, והפרת סעיף 29א(א) לחוק התחרות מהוות הפרה של כללי התחרות הקיימים. הפרה שכזו מצדיקה, בנסיבות המתאימות, את חיובו של המפר בהשבת ההתעשרות שנגרמה אצלו כתוצאה מהפרה זו בהתאם לפרדיגמת הפרת כללי התחרות.
משטר האחריות הדרוש להפרת כללי תחרות
עוולות שונות כוללות משטרי אחריות שונים כתנאי להתגבשותן. נשאלת השאלה מהו משטר האחריות ההולם את עוולת עשיית העושר ולא במשפט, על פי הפרדיגמה של הפרת כללי התחרות?
בית המשפט העליון קבע כי משטר האחריות הראוי לעוולת עשיית עושר ולא במשפט על פי הפרדיגמה של הפרת כללי תחרות הוא משטר אחריות של מודעות וכוונה. כלומר, תובע בעוולה זו נדרש להוכיח כי הנתבע הפר את כללי התחרות ביודעין ובמתכוון.
עם זאת, יתכנו מקרים שבהם כלל התחרות שהופר מורה באופן מפורש על משטר אחריות פחות מחמיר ממשטר האחריות של מודעות וכוונה. במקרים כאלו, משטר האחריות שנקבע בהוראה המקורית ייקבע גם לעניין עוולת עשיית העושר ולא במשפט.
בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע, כי סאנופי הטעתה את רשם הפטנטים במודע ובמתכוון ובית המשפט העליון לא מצא טעם להתערב בקביעה זו.
דיני הפטנטים ודיני עשיית עושר הם דינים משלימים
סאנופי טוענת כי ההכרה בעילת התביעה של עשיית עושר ולא במשפט בשל הפרת כלל התחרות של הטעיית רשם הפטנטים, מפרה את האיזונים הפנימיים העדינים שמותווים באמצעות דיני הפטנטים. על פי סאנופי, עירובם של דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני הפטנטים מהווה "עירוב מין שאינו במינו", משום שהאיזונים הפנימיים ושיקולי המדיניות העומדים ביסודן של שתי מערכות דינים אלו הינם שונים. משכך, סאנופי טוענת שגם אם הדוקטרינות של דיני עשיית העושר ולא במשפט הינן גמישות מספיק כדי לאפשר עילת תביעה בשל הטעיית רשם הפטנטים, דיני הפטנטים אינם גמישים מספיק כדי לאפשר למערכת דינים אחרת לפלוש לתחומם.
בית המשפט העליון לא קיבל טענה זו וקבע כי אין כל מניעה לחייב בהשבה מבקש פטנט שהטעה את רשם הפטנטים והתעשר ולא במשפט בגין ההטעיה.
על פי ההלכה בקשר לשילוב הוראותיו הכלליות של חוק עשיית עושר במערכות דינים ספציפיות, מתקיימת תחולה הדדית של מערכת הדינים הכללית, לצידה של מערכת הדינים הספציפית, ולכן, בית המשפט רשאי להכיר באינטרס כלשהו כבר הגנה, גם אם אינטרס זה אינו מצוי בגדרה של מערכת הדינים הספציפית. עם זאת, כאשר בית המשפט השתכנע כי המחוקק נמנע במכוון מלתת הגנה לאינטרס מסוים באמצעות מערכת הדינים הספציפית, לא ראוי להכיר בו באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט.
המחוקק לא קבע באופן פוזיטיבי כי מתחרה של מבקש פטנט שהטעה את רשם הפטנטים לא יוכל לתבוע את המתחרה המטעה בגין התעשרותו. למעשה, הסעד של ביטול הפטנט הקבוע בסעיף 18ג לחוק הפטנטים כנגד הטעיה של רשם הפטנטים, מראה כי המחוקק ביקש אמנם להרתיע מבקשי פטנטים מהטעיה של רשם הפטנטים, אלא שהוא סבר כי עיקר ההטעיות נועדו לגרום לרשם הפטנטים לאשר את בקשות הפטנט, ולכן הסעד של ביטול הפטנט מתאים לצרכי הרתעה אלו. אך הטעיה של רשם הפטנטים יכולה לנבוע ממניעים שונים. הקביעה כי מתחרים יוכלו לתבוע מבקש פטנט שהטעה את רשם הפטנטים בגין הפרת כללי התחרות, דווקא מקדמת את כוונת המחוקק להרתיע מבקשי פטנטים מלהטעות את רשם הפטנטים.
האם סאנופי הטעתה את רשם הפטנטים?
בית המשפט המחוזי קבע כי סאנופי הטעתה את רשם הפטנטים בשני אופנים עיקריים:
1. הכללתה של דוגמה א' בבקשת הפטנט והמשך הסתמכותה של סאנופי על בקשת הפטנט בצרפת, אשר דוגמה א' נכללה בה, לצורך דין הקדימה.
2. חוסר אזכורן של הנסיבות שהובילו לפיתוחה של Form 2 בבקשת הפטנט וחוסר אזכור העובדה שבשל נחיתותה התרמודינמית, לא ניתן לייצר את Form 1 בנוכחות Form 2.
בית המשפט העליון קבע כי כדי לדעת אם פעולות אלה נחשבות כ"הטעיה" יש לענות על שתי שאלות:
1. האם היתה מוטלת על סאנופי החובה שלא לכלול את דוגמה א' בבקשת הפטנט?
2. האם היתה מוטלת על סאנופי החובה לכלול בבקשת הפטנט את תיאור נסיבות הגילוי של Form 2.
בית המשפט העליון קבע כי יש לענות של שאלות אלה בחיוב.
הכללת דוגמה א' בבקשה- בית המשפט העליון קבע כי סאנופי מסרה מידע מטעה לרשם הפטנטים. המחלוקת נסבה על שאלת תום הלב של סאנופי. בית המשפט המחוזי קבע כי סאנופי הטעתה את רשם הפטנטים ביודעין ובמתכוון. בית המשפט העליון קבע כי קביעות אלה אינן מסוג הקביעות, אשר ערכאת ערעור צריכה להתערב בהן.
השמטת אופן גילויו של Form 2 מן הבקשה- השאלה שבמחלוקת היא האם השמטתם של פרטים אלו על ידי מבקשת הפטנט מהווה הטעיה של רשם הפטנטים, במובנו של סעיף 18ג לחוק הפטנטים. בית המשפט העליון קבע כי אילו עובדות אלו היו מתגלות לרשם הפטנטים, היה בכוחן להשפיע לרעה על סיכויי קבלתה של בקשת הפטנט. לכן, אי-גילוין של עובדות אלו הוא בגדר הטעיה של רשם הפטנטים.
פעולתה של סאנופי בראי דיני ההגבלים העסקיים
בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיה של סאנופי מהווים הפרה של כלל התחרות הקבוע בסעיף 29א(א) לחוק התחרות. בית המשפט העליון לא הסכים עם קביעה זו.
סעיף 29א(א) לחוק התחרות קובע:
"בעל מונופולין לא ינצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור".
בית המשפט העליון הסכים עם בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שיש לפרש את סעיף 29א(א) על רקע הדינים המקבילים במשפט האיחוד האירופי המלמדים כי כאשר חוקק סעיף 29א לחוק התחרות, המחוקק ביקש להתחקות בעיקר אחר שיטת הפיקוח על ההגבלים העסקיים הנהוגה באיחוד האירופי, על פי סעיף 86 לאמנת רומא משנת 1957. עם זאת, בית המשפט העליון סבר כי לא ניתן לקבוע שמעשיה של סאנופי הפרו את סעיף 29א(א) לחוק התחרות. על פי נוסחו, סעיף 29א(א) לחוק התחרות נועד להטיל הגבלות על ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי. המחוקק ביקש למנוע מבעלי מונופולין לנצל את כוחם הרב ואת מעמדם בשוק כדי להזיק לתחרות החופשית. סעיף 29א(א) לחוק התחרות לא קובע כי בעל מונופולין לא ינהג באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים, או לפגוע בציבור. הסעיף קובע כי בעל מונופולין "לא ינצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור". כלומר, הסעיף חל על פגיעה בתחרות שנגרמה כתוצאה משימוש במעמד מונופוליסטי בלבד. לפיכך, המקרים הפרדיגמטיים שסעיף 29א(א) לחוק התחרות עוסק בהם הם מקרים שבהם הפגיעה בתחרות קשורה לכוח המונופוליסטי של בעל המונופולין: מכירה במחירים טורפניים; מכירת טובין תוך אפליה בתנאי המכירה; סירוב לספק את הטובין שבמונופולין וכד'. גם החזקות הקבועות בסעיף 29א(ב), אשר נועדו להקל על הוכחתו ניצול מעמד מונופוליסטי, מתאפיינות בפגיעות הקשורות למעמד המונופוליסטי של בעל המונופולין.
פעולתה של סאנופי, גם אם היא פסולה ופוגעת בתחרות, לא התאפיינה בהפעלת הכוח המונופוליסטי שלה. סאנופי מסרה לרשם הפטנטים מידע מוטעה ונמנעה מלחשוף לרשם מידע רלוונטי. פעולות אלו – שמהוות הפרה של הוראות חוק הפטנטים – אינן מערבות שימוש בכוחה ובמעמדה המונופוליסטי של סאנופי. מעמדה של סאנופי כמונופולין הוא לא זה שאיפשר לה להטעות את רשם הפטנטים. אותה הטעיה יכולה היתה להיעשות על ידי סאנופי גם אלמלא המעמד המונופוליסטי שלה. לפיכך, גם אם ניתן לקבוע שסאנופי פגעה בתחרות, לא ניתן לומר שהיא "ניצלה את מעמדה בשוק" כדי לפגוע בתחרות.
לפיכך, בית המשפט העליון קבע כי מעשיה של סאנופי לא הפרו את סעיף 29א(א) לחוק התחרות.
הקשר הסיבתי בין הטעייה להתעשרות
התמונה המצטיירת לנוכח קביעותיו עד כה של בית המשפט העליון הינה כי סאנופי הטעתה ביודעין ובמתכוון את רשם הפטנטים. הטעיה זו מהווה הפרה של כלל התחרות הקבוע בסעיף 18ג לחוק הפטנטים, ולכן ניתן לתבוע את רווחיה של סאנופי, שהושגו כתוצאה מאותה הפרה. לצורך שכלול עילת התביעה, יש להוכיח כי הפרת כללי התחרות גרמה להתעשרותה של סאנופי, משום שאין הצדקה לשלול את רווחיה של סאנופי, אם הם לא הופקו כתוצאה מהפרת כללי התחרות. דרישה זו מתבקשת לנוכח ביסוס העילה של עשיית עושר, לפיה נדרש כי ההתעשרות תיגרם "שלא כדין".
בסוגיית הקשר הסיבתי נחלקו דיעות השופטים. השופט מלצר והשופטת ברון סברו כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הטעיית רשם הפטנטים להתעשרותה של המערערת והוכח אף כי התעשרות זו באה על חשבון המשיבה. הצורך להגן על כללי התחרות בשוק הפטנטים מצדיק החלה של סטנדרט סיבתיות "גמיש", שמתמקד בטיב מעשיו של הזוכה; מאידך, השופט קרא סבר כי על מנת לבסס את תביעתה, על המשיבה להוכיח את קיומו של קשר סיבתי כפול: בין ההטעיה של המערערת לבין טעותה של המשיבה עצמה, ובין טעות זו לבין התעכבות הליך הפיתוח של התרופה הגנרית או החלטת המשיבה שלא לבצע השקה בסיכון.
על כן, בית המשפט העליון (בדעת רוב) קבע כי הטעיית רשם הפטנטים הובילה להתעשרותה של סאנופי .
כדי לגבש את חבותה של סאנופי בעוולת עשיית עושר ולא במשפט נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות העוולתית (הטעיית רשם הפטנטים) לבין ההתעשרות. כלומר, יש להוכיח שאם סאנופי לא היתה מטעה את רשם הפטנטים – היא לא היתה מתעשרת.
בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לדעת בוודאות מה היה קורה אילו סאנופי לא היתה מטעה את רשם הפטנטים, אך ניתן להניח כי טקטיקות ההטעיה ואי הגילוי שבהן נקטה סאנופי הקשו על כניסת הגנריקה לשוק. בית המשפט העליון הסכים עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי וקבע כי התעשרותה של סאנופי אכן נגרמה "שלא כדין", במשמעות דיני עשיית עושר ולא במשפט.
בית המשפט העליון קבע כי סאנופי אכן הטעתה את רשם הפטנטים בכל דרכי ההטעיה שיוחסו לה על ידי בית המשפט המחוזי. הטעייתו של רשם הפטנטים גרמה להתמשכות ההליכים והובילה להתעשרותה של סאנופי על חשבון המתחרות שלה, כולל אוניפארם. כלומר, התקיימה, במידה מספקת, דרישת הקשר הסיבתי שבין ההתנהגות העוולתית של סאנופי ל בין ההתעשרות.
הזכות לצו למתן חשבונות בגין הפרת פטנט (הערעור שכנגד)
בהחלטתו מיום 8.10.2015 קבע בית המשפט המחוזי את חבותה של סאנופי בהשבה מכוח הדוקטרינה של עשיית עושר ולא במשפט, וקיבל את התביעה שהגישה אוניפארם נגד סאנופי למתן חשבונות על ידי האחרונה. בסיום ההחלטה הורה בית המשפט לסאנופי להעביר דיווח על מלוא הכנסותיה ורווחיה משיווק התרופה בישראל, בתקופה של כשנתיים החל ממועד פקיעת הפטנט הראשון. לחלופין, העניק בית המשפט ברירה לסאנופי להימנע ממתן חשבונות אם תסכים לקבל את התביעה ולשלם את הסכום שננקב בה בסך של 2,600,000 ש"ח.
ביום 3.1.2016 הודיעה סאנופי כי היא בוחרת בחלופה של תשלום מלוא סכום התביעה, ובהמשך לכך ביום 4.2.2016 ניתן פסק דין שהורה כאמור.
בערעור שכנגד טוענת אוניפארם כי הסעד העיקרי שהתבקש בתביעה שהגישה היה מתן חשבונות. לפיכך, משנקבעה חבותה של סאנופי לא ניתן היה להעניק לה שיקול דעת חד-צדדי לבחור בסעד של קבלת התביעה ותשלום הסכום שננקב בה. ומשכך נעשה, יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת להשלים את בירור התביעה לאחר מתן חשבונות.
בית המשפט העליון הסכים עם טענותיה של המערערת-שכנגד בנוגע לאי התייחסותו של בית המשפט המחוזי לסעד שהתבקש על-ידה בכתב התביעה המתוקן – צו למתן חשבונות.
ופסק כי ההסדר שהגה בית המשפט המחוזי הוצע לסאנופי בלבד, ולא ניתנה לאוניפארם זכות טיעון בעניין זה. אוניפארם אף מחתה על ההסדר בבקשה שהגישה לפסיקת הוצאות, והבהירה כי תעמוד על זכותה לקבל צו למתן חשבונות במסגרת הערעור שבכוונתה להגיש לעניין הסעד. גם מטעם זה, לא ניתן לראות בהתנהלותה של אוניפארם משום ויתור על זכות הערעור הקיימת לה בדין. הסדר חד-צדדי כפי שהוצע אין לו מקום – לא מבחינה מהותית ולא מבחינה דיונית.
על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בפסיקת סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב מאוד:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
על שיקולים אלה נמנים תום ליבם של שני הצדדים; שינוי נסיבות שחל בינתיים במצבו של הזוכה שבגינו תהיה ההשבה בלתי צודקת ו'מאזן הנזק', קרי: השאלה אם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבת הזכייה עולה על הנזק שייגרם למזכה אם לא תושב לו זכייתו" (כפי שפורט בעניין ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה ).
נפסק כי שיקולים אלה כלל לא נשקלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולמעשה ההסדר הוצע לסאנופי ללא נימוק כלשהו. בית המשפט אף הבהיר כי רק לאחר שיועבר דיווח על חשבונותיה של סאנופי, קרי: לאחר מתן חשבונות – אם סאנופי לא תבחר באופציה החד-צדדית שניתנה לה – תינתן לצדדים אפשרות לטעון לגבי גובה סעד ההשבה הראוי בהתבסס על הנתונים. כדבריו, "הקביעה כי עומדת לתובע זכות בעשיית עושר ולא במשפט עדיין לא גוזרת מה יהיה הסעד שיוענק לו" (סעיף 100 לפסק הדין). ובהמשך לכך צוין, כי בשלב זה של התביעה התבקש בית המשפט אך להעניק סעד של מתן חשבונות.
נפסק כי אכן, המלאכה של עיצוב הסעד המשפטי בענייננו איננה פשוטה כלל ועיקר. בקובעו את שיעור ההשבה הראוי, שומה על בית המשפט להתחשב ברווח המונופוליסטי שצמח לסאנופי מכך שבמעשיה האריכה הלכה למעשה את תחולת הפטנט הראשון באופן מלאכותי, וכן בנתח השוק של כל אחת מהשחקניות שפעלו או שיכולות היו לפעול בשוק במועדים הרלוונטיים. ולא מן הנמנע שבעניינים אלה ואחרים יהיה צורך להסתייע בחוות דעת מומחים. עם זאת, יש להישמר מפני הפיכת שיקול הדעת הרחב שבסעיף 2 למעין "מטה קסמים" שניתן באמצעותו להתגבר על עמימות עובדתית.
לכן, נקבע כי יש מקום לקבל את הערעור-שכנגד, בכפוף לכך שאוניפארם תודיע בתוך 30 ימים ממועד פסק הדין לבית המשפט המחוזי כי היא עדיין עומדת על דרישתה לקבלת חשבונות וכי היא מוכנה במקרה כזה להחזיר את הסכומים שקיבלה מסאנופי, בכפוף לפסק דין סופי שיינתן, ככל שהוא יקבע שמגיע לה סכום נמוך מזה שקיבלה.
אם שאלת החשבונות תחזור לבית המשפט המחוזי, הוא רשאי יהיה לחייב את הזוכה בהשבת מלוא הרווחים, או בחלקם בלבד.
