תביעה שהוגשה על ידי חברת רחמני ד.א.מ עבודות עפר בע"מ וחברת פב טק (2003) בע"מ, כנגד מדינת ישראל, משרד הביטחון וצבא ההגנה לישראל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 19.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: בשנת 2001, קבוצת אנשי עסקים ישראליים, אשר הייתה סבורה כי יש בידה פתרון לבעיית המנהרות, פנתה לבכירי מערכת הביטחון שעמם הייתה לה היכרות מוקדמת, על מנת לשכנעם לקבל את הפתרון המוצע. פתרון היזמים היה מבוסס על שיפור ושדרוג של כלי מסוים.
בתובענה נטען, כי אף שמרבית גורמי המקצוע בצבא סברו כי המדובר בפתרון מתאים, טולטלו יזמי הפתרון בין הגורמים השונים במערכת הביטחון במשך שלוש שנים, כאשר כל אותה עת היזמים השקיעו ממרצם ומכספם בשיפור ובשדרוג הפתרון המוצע, לפי הצרכים שהוצגו לפניהם על ידי מערכת הביטחון. על פי הטענה, בסופה של אותה תקופה התברר ליזמים, כי לא רק שמערכת הביטחון איבדה שנים יקרות שבהן הייתה יכולה לעשות שימוש בפתרון המוצע, אלא שסודות מסחריים שהפקידו היזמים בידי נציגי מערכת הביטחון הועברו לצדדים שלישיים, תוך הפרת התחייבויות מערכת הביטחון להתקשר עמם ללא מכרז, לצורך יישום הפתרון.
על בסיס העילות המשפטיות המפורטות לעיל טענו התובעות, כי על המדינה לשלם להן את סך של 8,500,000 ₪, המשקפים את פיצויי הציפייה בגין הרווח הצפוי מהפרויקט נשוא המכרז, ולחילופין סך של 5,500,000 ₪, המשקפים את פיצויי ההסתמכות בגין הפרת חובות חקוקות החלות על המדינה בגין חוק חובת מכרזים ובגין דיני המכרזים.
תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את טענת התובעות, לפיה מערכת הביטחון עשתה שימוש בסודות מסחריים שהיזמים הפקידו בידיה וכי הנתבעת התחייבה להתקשר עם התובעות כ"ספק יחיד", לצורך יישום הפתרון.
יחד עם זאת, נפסק כי התובעות זכאיות לפיצויי הסתמכות מהנתבעת בשל התנהלות מערכת הביטחון שלא בדרך מקובלת ובתום לב בשלב המכרז.
לאור האמור, התביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תפצה את התובעות בסך של 50,000$.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
קיומו של סוד מסחרי
על מנת ליהנות מן ההגנה המוענקת לבעלים של סוד מסחרי בהתאם לפרק ב' של חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), היה על התובעות להוכיח, כי המידע נשוא הפתרון שהוצע לגורמי הביטחון עולה כדי "סוד מסחרי", כהגדרתו בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות הקובע, כך:
"'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
הנה כי כן, מידע עסקי בעל ערך כלכלי – ובכלל זה רעיון לשימוש בכלי הנדון כפתרון לבעיית המנהרות בעזה, כבענייננו – אינו זוכה כשלעצמו ובאופן מידי להגנה המוענקת לסודות מסחריים מכוח הדין. לצורך הוכחת הטענה שמדובר בסוד מסחרי, נדרש התובע להוכיח את התקיימותם של התנאים בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.
תנאים לקיומו של סוד מסחרי
פרופ' מיגל דויטש מציין בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (2002) (להלן: דויטש, סודות מסחר), כי הדעה המקובלת היא שכל מידע עשוי לשמש אובייקט להגנת הסוד המסחרי ואין בנמצא סוגי מידע מסוימים המוצאים, מחמת אופיים האינהרנטי, מכלל פוטנציאל ההגנה (דויטש, סודות מסחר עמ' 407-409). השאלה המכרעת, לטעמו, הינה אך התקיימות התנאים להגנה ובראשם השאלה אם המידע פורסם, שהרי העיקרון הבסיסי הינו כי פרסום הסוד מפקיע את הזכויות ביחס אליו (דויטש, סודות מסחר עמ' 445).
בסכמו את הסימנים להיות מידע סודי, כפי שניתנו בפסיקה האמריקאית, הבריטית והאוסטרלית, מונה פרופ' דויטש את הסימנים הבאים (דויטש, סודות מסחר עמ' 445-446):
"1. מידת ההשקעה של מאמצים וכישרון בהגעה למידע; 2. המידה שבה המידע ידוע מחוץ לעסק..; 3. האמצעים לשמירה על הסודיות; 4. מידת היידוע של מי שבא במגע עם המידע, באשר לסודיותו; 5. המידה בה הנוהגים במסחר בתחום הנדון מחזקים את טענת הסודיות; 6. ערכו של המידע למתחרים; 7. הקושי שבו המידע יכול להיות מושג כראוי.. על ידי האחרים".
כאמור, סודיות המידע הינה הציר המרכזי שסביבו נעים דיני הסודיות המסחרית (דויטש, סודות מסחר, עמ' 445). את היותו של המידע סודי ניתן להסיק מאינדיקציות נסיבתיות שונות, כגון מהעובדה שבעל המידע הוא היחיד המשתמש בשוק במידע הנדון. מידע שפורסם בפומבי אינו יכול להיות, כמובן, מושא להגנות המוקנות ל"סוד מסחרי". כך, למשל, נקבע, כי פרסום המידע באינטרנט מאפשר נגישות קלה למידע לכל, באופן שמפקיע את הזכות בסוד המסחרי ביחס לאותם פרטי מידע שפורסמו באתר ואשר לא קיימת הגבלה לעניין הגישה אליהם (דויטש, סודות מסחר, עמ' 448). יושם אל לב, כי ההגדרה בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות שוללת את הזכות לסודיות מסחרית כאשר הסוד הוא "נחלת הרבים" וממילא אינו עוד בגדר סוד. את המושג "נחלת הרבים" יש לפרש, על פי תכליתו, כמכוון לקבוצת ה"רבים" הרלבנטית. דהיינו, אם הציבור הרחב איננו מודע למידע, אך "ציבור" בעלי המקצועות בתחום הנדון מודע לו, לפנינו מידע אשר הוא נחלת הרבים ורואים אותו כמידע שפורסם (דויטש, סודות מסחר עמ' 454).
נפסק כי במועד שבו פנו היזמים למערכת הביטחון, הרעיון שהיה גלום בפתרון היה כבר ידוע למערכת הביטחון, הן כתוצאה מבדיקת היתכנות שבוצעה במיוחד עבורה והן כתוצאה מפניית חברות ישראליות אחרות.
עצם קיומו של הכלי עליו מבוסס הפתרון, כמו גם האפשרות להשתמש בו לצרכי הלחימה במנהרות, היו ידועים ומוכרים למערכת הביטחון עוד בטרם הציעו היזמים את הפתרון למערכת הביטחון. לפיכך, וככל שהמידע נשוא הסוד המסחרי נוגע לזהות הכלי הנדרש ליישום הפתרון ולעצם האפשרות לעשות שימוש בכלי זה לצרכי הלחימה במנהרות, אין המדובר בסוד מסחרי כלל.
סוד מסחרי: יתרון תחרותי
תנאי מרכזי נוסף ומצטבר להיותו של מידע ראוי להגנה כ"סוד מסחרי" הינו, כי סודיותו מקנה לבעליו יתרון תחרותי. דויטש, סודות מסחר עמ' 456, מבהיר לעניין זה, כך:
"ניתן לגרוס, כי מידע מסחרי ראוי להגנה מפני נטילה בלתי-הוגנת, כל אימת שלסודיותו – היחסית או המלאה – לפי העניין, נודע עדיין ערך כלכלי. סודיות בעלת ערך היא סודיות היוצרת רכוש הראוי להגנה".
מתנאי זה עולה דרישה נוספת, לקונקרטיות המידע. דיני סודות המסחר מגנים רק על מידע אשר נודעת לו נפקות מעשית בתחום המסחרי ואין הם מגנים על רעיונות אבסטרקטיים גרידא. כאשר המידע הוא כוללני, לעיתים קרובות אין הוא מסוגל עדיין להועיל לבעליו, או להועיל לו בעתיד, ועל כן אין בו כדי לספק לבעליו יתרון תחרותי (דויטש, סודות מסחר עמ' 495-496).
בענייננו נפסק כי ככל שהמידע נשוא הסוד המסחרי נוגע לפתרון שנמצא להתאמתו הכלי, הרי שכלל לא הוכח, כי הפתרון האמור היה שריר וקיים וכי היה לו ערך תחרותי כלשהו.
בנוסף, כלל לא הוכח כי הפתרון שהציעו היזמים היה בעל נפקות מעשית וקונקרטי דיו כדי לספק להם יתרון תחרותי.
בנוסף, נפסק כי התובעות לא הוכיחו כי הפתרון המוצע היה יותר מאשר רעיון בלתי מגובש להרחבת השימושים הגלומים בכלי גם לצורך פתרון בעיית המנהרות, רעיון אשר כבר היה ידוע לנתבעת באותה עת. לאור כל האמור קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהפתרון נשוא הסוד המסחרי הקנה לתובעות יתרון תחרותי.
סוד מסחרי: אופי היחסים בין הצדדים
גם פרופ' דניאל פרידמן, בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א, מהדורה שניה, 1998) (להלן: פרידמן, דיני עשיית עושר), מתייחס לשאלת החידוש והקונקרטיזציה שבמידע והקושי שבהשגתו (פרידמן, דיני עשיית עושר, עמ' 503-504). פרופ' פרידמן אף סבור, כי לאופי היחסים בין הצדדים ישנה השלכה על מידת החידוש והקונקרטיזציה הנדרשים על מנת שמידע יחשב כסוד מסחרי. לשיטתו, ככל שהיחסים קרובים יותר ובעלי סממנים של יחסי אמון, כך מידת החידוש והקונקרטיות הנדרשים תהא קטנה יותר, ולהיפך, כאשר מדובר בצדדים זרים, יהא על הטוען לסוד להוכיח מידה רבה יותר של חדשנות וקונקרטיות.
סוד מסחרי: נקיטת אמצעים סבירים להגנה על הסוד
תנאי נוסף להיותו של מידע ראוי להגנה כ"סוד מסחרי" הינו כי בעל הסוד המסחרי נקט באמצעים סבירים להגנה על הסוד. דויטש, סודות מסחר עמ' 511-512, מדגיש, לעניין זה, כי:
"שאלת נקיטתם של אמצעי הגנה הולמים היא בעלת חשיבות גם ברמה האובייקטיבית, לצורך הכרעה בקיום הדרישה לכך שהמידע לא יהיה ניתן לגישה בנקל, וכדין, על ידי צדדים שלישיים."
דויטש, סודות מסחר בעמ' 518-519, מפרט אמצעי הגנה מקובלים שנהוג לנקטם, כדלקמן: יידוע העובדים בנוגע לסודיות המידע והחתמתם על הסכמי סודיות; הכללת אזהרות בנוגע לסודיות המידע במסמכים המכילים אותו; הגבלת גישה של זרים למידע; מידור העובדים באופן שרק מי שהמידע דרוש לו יתוודע למידע הסודי; קידוד והצפנת מידע רגיש; שמירת מסמכים חשובים בכספת. דויטש מדגיש, כי הדרישה בחוק הינה לנקיטת אמצעים סבירים בלבד, ולא להשקעת השקעות יוצאות דופן וכי לעניין זה יש להתחשב בטיב המידע המוגן, בעלויות ההגנה, ובתועלת שצומחת מן ההשקעה באמצעי ההגנה (דויטש,סודות מסחר בעמ' 519).
בענייננו נפסק כי לא ניתן לומר, כי היזמים נקטו באמצעים סבירים על מנת לשמור על הסוד המסחרי שבידם, נהפוך הוא; אין חולק, כי היזמים עשו כל שביכולתם על מנת לשכנע את מערכת הביטחון לעשות שימוש בפתרון המוצע, כשבתוך כך הם מפרטים את הרעיון בפני כל גורם רלבנטי, בין בעל פה ובין בכתב. אמנם, על חלק מהמסמכים שהוצגו לפני במסגרת ההליך נכתב "סודי מסחרי" ואולם, אין די בכך, בנסיבות העניין, כדי להצביע על כך שהיזמים נקטו באמצעים סבירים להגנה על הסוד המסחרי, זאת בהינתן מספרם הרב של הגורמים שעמם באו במגע לאורך השנים.
סוד מסחרי עמום
הסוד המסחרי שעל פי הטענה נגזל מהתובעות נותר עמום בכתב התביעה, כאשר במקום אחד נטען, כי הסוד המסחרי הוא, למעשה, תכנית למבנה ייחודי לשימוש בכלי באופן מסוים (ראו סעיף 38 לכתב התביעה) ואילו במקום אחר נטען, כי הסוד המסחרי כולל גם את זהות הכלי הנדרש ליישום הפתרון המוצע (ראו סעיף 50 לכתב התביעה).
בית המשפט קבע כי על רקע האמור, כלל לא ברור כל טענה לקיומו של סוד מסחרי – לא כל שכן טענה להפרתו – לפני שנת 2004.
גזל סוד המסחרי
סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות אוסר על גזל של סוד מסחרי ומבהיר מהו "גזל סוד מסחרי". ככל שהדבר נוגע לענייננו, גזל של סוד מסחרי יכול להתבטא ב"נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל" (סעיף6(ב)(1)), או "שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד" (סעיף 6(ב)(2)). השאלה אם גזל המידע גרמה נזק לתובע או הניבה רווח כלשהו לנתבע איננה רלוונטית לנושא ההגנה על הסוד המסחרי. נזק איננו תנאי להגנה על הסוד, אם כי הוא מהווה תנאי לקבלת פיצוי ממשי, להבדיל מהפיצוי הסטטוטורי.
התובעות טענו כי בשלוש הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת שימוש בסודות המסחריים שהפקידו היזמים בידיה.
מאחר ובסופו של יום לא נעשה שימוש בכלי או בפתרון נשוא ענייננו ומאחר שלשיטת התובעות הכלי היחיד שיכול היה לשמש במסגרת הפתרון המוצע הוא זה שנרכש על ידן, ממילא אין לומר כי נעשה שימוש בסוד המסחרי של התובעות, ככל שקיים סוד כאמור.
