המטרה של סימן המסחר הוא ליצור קשר בין מקור הטובין לבין המייצר אותם על מנת לגרום לעידוד השקעה באיכות מוצרים ושירותים המיוצגים על ידי סימן מסחר מסוים והגנה על הצרכן עצמו.
ההגנה על סימן מסחר נדרשת לני יעדים: האחד, להבחין בין סחורותיו של בעל הסימן לבין סחורות מתחריו ולאפשר לבעל הסימן לבנות מוניטין בסימנו ולהגן עליו; השני לאפשר לציבור הצרכנים להבדיל בין מוצריו של עוסק אחד לבין עוסקים אחרים ולהימנע מבלבול ביניהם.
אל מול מטרות אלו ניצבים עקרונות השוק החופשי, הזכות לחופש העיסוק של היצרנים השונים והרצון להביא לפיתוח ולהפצת ידע ורעיונות חופשיים לשם קידום והתפתחות החברה.
את האיזון בין המטרות השונות מתווה הפקודה, בעיקר בסעיפים 8, 13-11 שבה הפקודה מונה מקרים שונים שבהם מופרים האיזונים הנדרשים, מקרים המונעים את האפשרות לרישום סימן מסחר.
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר בין השאר, את המונחים הבאים:
"סימן" – אותיות, ספרות, מלים, דמויות או אותות אחרים או צירופם של אלה, בשני ממדים או בשלושה;
"סימן מסחר" – סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם;
"סימן מסחר רשום" – סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקודה זו והוא סימן מסחר לאומי או סימן מסחר בין-לאומי הרשום בישראל;
מוסד סימני המסחר נולד בשל הצורך להבדיל בין מוצריו של סוחר אחד למוצריו של סוחר אחר המתחרה בו ועל מנת להגן בהקשר זה הן על האינטרסים של הסוחר הן על אלה של הצרכן.
הסוחר – נהנה מהגנה על המוניטין שלו ומקטין את החשש שהצרכן יטעה בין תוצרתו שלו לזו של סוחר אחר.
הצרכן – יכול לאתר בקלות רבה יותר את המוצרים המסוימים שברצונו לרכוש ומוגן מפני הטעיה באשר למקור הטובין.
לשם השגת מטרות אלו, מקנה הפקודה בסעיף 46 "זכות ייחודית" לבעל סימן רשום להשתמש בסימן זה בקשר לטובין אשר לגביהם רשם את סימנו, ובמובן זה הסימן מופקע למעשה בהקשרו המסחרי מנחלת הכלל ולסוחר ניתן מונופול על השימוש בו.
לפסקי דין אשר דנו במטרת סימני המסחר ראו:
