הליך שנדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני סגן הנשיא, השופט אמיר דהאן. ביום 2.11.22 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: נעם דמסקי; הנתבעת: ערוץ יהודי ישראלי בע"מ (ערוץ 20).
התובע הוא יוצר, במאי ומפיק. הנתבעת היא חברה העוסקת בשידורי טלוויזיה וידועה גם בשם "ערוץ 20".
העובדות: בשנת 2012 התובע יצר, ביים והפיק את הסדרה "בשביל ישראל" בשיתוף פעולה עם ערוץ מאיר. בחודש אוגוסט 2015 נחתם בין הצדדים הסכם הרשאה לפיו הנתבעת תרכוש מהתובע רישיון לשידור בסדרה בסך של 56,000 ₪. תקופת הרישיון הוגבלה בהסכם לשלוש שנים, שרק במהלכן ניתן לשדר את הסדרה ולמשך כמות מוגבלת של שידורים.
למרות שתקופת הרישיון פקעה בחודש דצמבר 2018, בחודש אוקטובר 2019 התובע גילה כי הנתבעת ממשיכה לשדר את הסדרה, וזאת ללא ידיעתו או אישורו. בחודש נובמבר 2019 פנה התובע לנתבעת, בדרישה שתחדל משידור הסדרה לאלתר וכן בדרישה לקבלת פיצוי כספי בהתאם לחוק זכות יוצרים.
לאחר קבלת המכתב, ביקשה התובעת לקיים פגיעה עם התובע והצדדים נפגשו. כמה ימים לאחר מכן שלח התובע לנתבעת הודעת דוא"ל עם פירוט מתווה פשרה מוסכם.
הנתבעת השיבה במכתב כי שידור הסדרה נעשה במסגרת הסכם שידור תוכניות ערוץ מאיר, להם היתה הרשאה לשדר את התוכנית. כמו כן, הנתבעת טענה כי שידור הסדרה לא גרם נזק לתובע אלא אף הניב לו תמלוגים מארגוני זכויות יוצרים שונים וצרכי משא ומתן הציעה לתובע תשלום בסך 5,000 ₪. לנוכח האמור, הגיש התובע תביעה זו. בתובע ביקש להורות על פיצוי בסך 200,000 ₪ וכן להורות על הפסקת שידור או פרסום הסדרה שיצר.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה, נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע סכום פיצוי של 100,000 ₪. בנוסף, בשים לב להתנהלות הדיונית המתונה של הצדדים, הערכת המשאבים, שווי הסעד שנפסק ופערי הכוחות בין הצדדים, בית המשפט פסק לחובת הנתבעת הוצאות המחושבות לפי שכר הטרחה המינימלי המומלץ של 15,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
תוקפו של הסכם העברת הזכויות
לאחר שהתובע והנתבעת הגישו את ראיותיהם, ניתנה החלטה בה נתבקשו הצדדים להגיש רשימת עדים ותאריכים מוסכמים לדיון. באותה החלטה נקבע כי ככל שלא תוגש רשימת עדים, יניח בית המשפט כי הצדדים אינם מעוניינים בהעדת עדים ויינתן צו לסיכומים. משלא הוגשה רשימה כאמור, המשיך ההליך אל שלב הסיכומים מבלי שנשמעו עדים מטעם הצדדים. בהינתן מצב עניינים זה, הנתבעת התנגדה בסיכומיה לקבילותו הראייתית של הסכם העברת הזכויות, שהוגש מבלי שניתנה עדות ביחס למידת האוטנטיות והמהימנות שלו.
בית המשפט הסביר כי אכן מדובר בראיה שהיא בבחינת עדות מפי השמועה. אך ממושכלות היסוד של שיטת משפטנו הוא כי גם ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, נעשית כשרה לכל דבר. כלומר, בעל דין חייב להתנגד לקבלת הראיה בעת שהוגשה. אם הוא לא התנגד, הוא נחשב כמוותר ומסכים, ואינו יכול להתנגד בשלב מאוחר יותר.
כמו כן, בית המשפט הסביר כי קשה לו להבין כיצד מתנגדת הנתבעת לקבילותו של הסכם העברת הזכויות, כאשר הסכם זה הוגש לבית המשפט לראשונה דווקא בידי הנתבעת עצמה, כנספח לכתב ההגנה שהגישה. הנתבעת הבהירה כי קיבלה את המסמך מהתובע, וכבר משלב זה נמנעה מלהתנגד לתוקפו ולמהימנותו. התובע היה רשאי להניח כי אין חולק על מהימנותו של המסמך ואין צורך להעיד עליו עדים.
הנתבעת טענה כי ההסכם אינו משנה את זכויות היוצרים על הסדרה, משום שמשמעותו היחידה של ההסכם היא שהתובע משמש כמשווק מורשה של הסדרה מטעם ערוץ מאיר, וכל פעולה שלו כפופה לאישור הערוץ. הנתבעת לא טענה כי מדובר במסמך מזויף, בלתי אמין או חסר תוקף, והתמקדה בפרשנות המסמך. בית המשפט הסביר כי מסיבות אלה, אשר די בכל אחת מהן לבדה, יש לדחות את ההתנגדות המאוחרת של הנתבעת להגשת הסכם העברת הזכויות. אכן, נטל הראיה להוכחת התביעה מוטל על התובע, אך בהיעדר התנגדות של ממש לראיות שהגיש בשלב בו צריכה ההתנגדות להימסר, יש לקבל ראיה זו.
בית המשפט קבע כי גם הטענה כי לא הוכח שעל ההסכם חתום מורשה חתימה מטעם ערוץ מאיר, וגם הטענה כי על ההסכם חתום רק נציג אחד של ירוץ מאיר ולכן אינו תקף, אינן יכולות להתקבל כשהן עולות לראשונה בשלב זה. כמו כן, לטענות אלה לא הוצגה כל ראיה, ולא הובהר מי לדעת הנתבעת היה מורשה החתימה בערוץ מאיר באותה עת, או מקור החיוב לכך שהסכמים מעין זה מטעם ערוץ מאיר ייחתמו דווקא על ידי שניים. להיפך, דווקא על הסכם שידור התכנים שערכה הנתבעת עם ערוץ מאיר בחודש אוגוסט 2019 ישנה חתימה אחת בלבד.
למי זכויות היוצרים לפי ההסכם בין הצדדים?
בית המשפט הסביר כי משמעותו של ההסכם, כפי שבית המשפט מבין אותה, הינה כדלהלן:
– סעיפים 1 ו-2 להסכם קובעים כי התובע מוסמך לשווק ולמכור את הסדרות המנויות בסעיף, ביניהן הסדרה מושא התביעה.
– סעיף 3 להסכם, שהינו הסעיף החשוב ביותר בעניין זה, קובע כי מכון מאיר וערוץ מאיר מעבירים לתובע את כל זכויותיהם בתוכניות המנויות בהסכם, כך שיוכל להתנהל באופן עצמאי מול כל גוף שידורי, ובלבד שיקבל את אישור מכון מאיר להסכם עם גוף שכזה.
– סעיף 4 קובע כי למכון מאיר ולערוץ מאיר תעמוד הזכות לקבל אחוזים בגין המשך הפקת תוכניות אותן הפיק התובע בעבר בעבור ערוך מאיר. משמעותו של סעיף זה מצויה בהכם השני בין התובע לערוץ מאיר מחודש אוגוסט 2012, בו נקבע כי במידה והסדרות שהפיק התובע יימכרו לשידור בערוץ או פלטפורמה שידורית אחרת, והתובע יהיה זה שיטפל במכירתם, יקבל התובע 70% מסך המכירות. בהתאם להסכמים אלו התובע אף העביר 30% מסך התמורה שקיבל מהנתבעת.
בית המשפט הסביר כי מסעיפים אלו עולה במפורש כי זכויות היוצרים בסדרה היו שייכות לתובע בזמן הרלוונטי. ההסכם לא נותר על הנייר אלא יושם במעשים של ממש והם העברה כספית לערוץ מאיר בשיעור ובקצבה עליהם הוסכם.
בית המשפט קבע כי לא ניתן לקרוא את ההסכם באופן סביר, כך שיובן ממנו כי לתובע אין כל זכויות בסדרה והוא רק שהמשווק שלה, כפי שטענה הנתבעת.
הפרת זכויות יוצרים
בית המשפט קבע כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים של התובע בסדרה: התובע הוא בעל הזכויות בסדרה, והסכם הנתבעת עם ערוץ מאיר אינו מקנה לה זכות לשדר או להקרין את היצירה, שכן זכויות אלו לא היו מוקנות לערוץ מאיר באותו זמן. זכותה של ערוץ מאיר, על פי הזכם העברת הזכויות, מסתכמת בקבלת תמלוגים מהמכירה ומתן אישור לעסקאות עם ערוצים נוספים.
טענות הגנה נוספות
טענות ההגנה נטענו בהרחבת חזית אסורה
אשר להגנות להן טענה הנתבעת, בית המשפט קבע כי מדובר בהרחבת חזית אסור, משום שלטענות אלה לא נמצא אף רמז של אזכור בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת, או בתצהירים או בראיות שהוגשו מטעמה. מדובר בטענות משפטיות חדשות, שעלו לראשונה בסיכומי הנתבעת. בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתב טענותיו, או אם הצד שכנגד כתן את הסכמתו, במפורש או מכללא. לא מדובר על עניין טכני בלבד. הכלל שאוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול וסופיות הדיון. בית המשפט הסביר כי די בטעם זה בלבד, בכדי להוביל לדחייתן של טענות אלו.
הגנת תום לב
מעבר לצורך, בית המשפט הסביר כי יש לדחות את טענות הנתבעת גם לגופן. באשר לטענה ביחס לתום ליבה של הנתבעת, הנתבעת טענה כי לא ידעה ולא היה עליה לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לנוכח ההסכם עם ערוץ מאיר, שהציג עצמו כבעל הזכויות בסדרה. עם זאת, הנתבעת לא הציגה את ההסכם עם ערוץ מאיר ממנו עולה כי הוא הציג בפניה שהוא בעל הזכויות בסדרה. כמו כן, הנתבעת אף הוסיפה כי במסגרת המו"מ עם התובע בהסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2015, הדגיש בפניה התובע כי ערוץ מאיר הינו צד רלוונטי להתקשרות, וכי יש לקבל את הרשאתו לעצם ההתקשרות. בית המשפט קבע כי מכך עולה, בניגוד לטענת הנתבעת, כי לאחר שהתקשרה עם התובע בהסכם על שידור הסדרה פעם אחת, היתה לה סיבה מספקת לחשוד על קיומם של זכויות יוצרים לתובע ביצירה.
העובדה כי לצד הזיקה של ערוץ מאיר, גם לתובע היתה זיקה לסדרה ידועה לנתבעת מראש, והיא אף שילמה עבורה במשך שלוש שנים.
דוקטרינת המיצוי
בית המשפט הסביר כי גם דוקטרינת המיצוי אותה הזכירה הנתבעת אינה רלוונטית לעניין זה. התובע נקשר עם הנתבעת בהסכם לשלוש שנים בלבד, ומכוחו הנתבעת שידרה את התוכנית בתקופה זו. כותרת החוזה שנחתם בין התובע לנתבעת בשנת 2015 אף ציינה במפורש כי מדובר בהסכם רישיון, שמשמעו כי בתום תקופת הרישיון, פגה זכותה של הנתבעת לשדר את הסדרה. יישומה של דוקטרינת המיצוי המקרה זה משמעה הפקעתן של זכויות התובע בסדרה ומסירתן לנחלת הכלל, בטרם חלף המועד לכך על פי חוק זכות יוצרים.
פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע, כי בשל כל הפרה, רשאי בית המשפט לפסוק לתובע פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. סעיף 56(ב) קובע, כי בקובע את הפיצויים, רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, את השיקולים הבאים: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע. סעיף 56(ג) קובע, כי לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.
מספר הפרות
ראשית, בית המשפט בחן האם מדובר ב"מסכת אחת" של מעשים המהווה הפרה אחת, או במספר הפרות מרובות. בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992) אשר קדם לחקיקת חוק זכות יוצרים החדש, בית המשפט בחן את הסוגייה לפי "מבחן הזכות שנפגעה", וקבע כי ככלל, נכון יהיה לראות בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ככזו שמקימה עילת תביעה אחת בלבד. עם זאת, בית המשפט קבע כי כאשר העוולה מתבצעת בהזדמנויות נפרדות ולסירוגין בתקופות שונות, ייתכן שיש לראות בפעילות החוזרת שמרימה עילת תביעה עצמאית.
בית המשפט הסביר כי במספר מקרים בפסיקה, בית המשפט ראה בפרסום ללא רשות של אותו תצלום מספר הפרות נבדלות. בעניין זה, בית המשפט קבע כי יש לראות בהפרות במרובות של הנתבעת ככאלה שנעשו ב"מסכת אחת". מדובר ברצף שידורים המהווה חלק מ"סדרה" אחת ומתמשכת על פני תרופה ארוכה, שביסודה החלטה בודדת להפרת את זכויות היוצרים של התובע. החלטה זו היתה החלטה חד פעמית, ושהיא שהובילה להתגבשות עילת התביעה.
בית המשפט הסביר כי החלטה לשדר סדרה היא החלטה אחת ויש להניח לטובת הנתבעת כי לא הוחלט מחדש להפר את זכויות ביוצרים של התובע בכל פרק ופרק. אין משמעותה של מסכמה זו כי יש להתעלם מהיקף הפרתה של הנתבעת, אלא כי יש להידרש לה לעניין גובה הפיצוי התוך המסדרת הקבועה בחוק ל"הפרה" אף גדולה.
גובה הפיצוי המתאים
בית המשפט הסביר כי על מנת לחשב את גובה הפיצוי המתאים, יש להביא בחשבון את היקף הפגיעה, משך ההפרה ומספר הפרקים המרובה ששידרה הנתבעת (77). בנוסף, בית המשפט מצא כי יש לשקול לחומרה את העובדה כי הנתבעת לא הציגה כל אישוש או מסמך המאמת את הטענה כי ערוץ מאיר העמיד בפניה מצג שווא לפיו הוא בעל הזכויות בתוכנית.
לא רק שהנתבעת לא הכירה בטעותה, היא אף הציגה את התובע לאחר שנים כמי שמכר לה זכויות שלא היו שייכות לו. בית המשפט הסביר כי התנהגות הנתבעת אשר המשיכה להשתמש בנכס ששכרה בעבר מהתובע, ללא פניה לתובע, ועל סמך השערה כי הזכויות אינן שייכות לו, אינה התנהגות המצופה מבעל חוזה שקיבל לידיו נכס והוא משתמש בו לאחר תום תקופת החוזה.
בית המשפט הסביר כי חובת תום הלב דרשה פניה מסודרת אל התובע והודעה כי הנתבעת קיבלה לידיה את זכויות היוצרים שלו וכי היא עומדת לשוב ולשדר את יצירתו מבלי לשלם לו תמורתה.
לאור האמור, בית המשפט העמיד את הפיצוי על הסך המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק (100,000 ₪). סכום זה כשהוא כולל את ההוצאות הינו סכום הקרוב לכפל הפסד התובע בהתחשב במחירי החוזה הקודם.
