הליך שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת תמר אברהמי. ביום 05.12.22 ניתן פסק הדין.
ערעור על החלטת הפוסקת בקניין רוחני, בה נדחתה התנגדות המערערת לרישום סימן המסחר של המשיבה.
הצדדים: המערערת: Unilever plc; המשיבה: י. נתנאל שיווק מוצרי צריכה בע"מ.
העובדות: המשיבה הגישה בקשה לרישום סימן מס' 311376 (מעוצב) ביחס לסחורות בסוגים 3, 16 ו-20:
המערערת הגישה התנגדות בטענה שסימן המשיבה דומה עד כדי הטעיה לסימנים הרשומים שלה: סימן מסח' 150525 בסוג 3; וסימן מסחר 150526 בסוג 21:
המערערת טענה כי סימן המשיבה אינו כשיר לרישום כסימן מסחר לפי סעיפים 8, 11(5), 11(6), 11(9), 11(13) ו-11(14) לפקודת סימני המסחר.
הפוסקת דחתה את התנגדותה של המערערת ועל כך הוגש הערעור.
תוצאות ההליך: הערעור התקבל. בית המשפט ביטל את רישומו של סימן המשיבה וחייב את המשיבה בהוצאות המערערת בסך 30,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
דמיון מטעה בין סימני מסחר
בית המשפט הסביר כי הדיון במקרה זה מתמקד בהוראת סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר שקובעת, בין היתר, כי סימן אינו כשיר לרישום אם הוא דומה "עד כדי להטעות" לסימן רשום (על שם בעלים אחר) לגבי טובין מאותו הגדר.
זו לא הפעם הראשונה בה המערערת מתנגדת לרישום סימן מסחר של יונה בסוגי הטובין הרלוונטיים בטענה של דמיון מטעה. בעניין שגב (ע"א 8441/04 Unilever נ' שגב (פורסם בנבו, 23.8.2006)) התבקש רישומו של סימן מסחר 147319 (מעוצב) ביחס לסחורות בסוג 3 (שהוא אחד הסוגים בהם עוסק גם המקרה הנוכחי):
בית המשפט העליון קבע כי סימן המסחר של שגב אינו כשיר לרישום לנוכח דמיון מטעה לסימן היונה של המערערת. בכך קיבל בית המשפט את הערעור שהוגש על החלטת רשם סימני המסחר. נקבע שהחלטת הרשם פירטה נכונה את המבחנים ואמות המידה החלים בסוגיה אך שגה באופן יישומם. בית המשפט המחוזי הסביר כי אמירה זו נכונה במידה רבה גם לגבי החלטת הפוסקת.
גם בעניין שגב וגם בעניין זה, קיימים הבדלים חזותיים ביו דמויות היונה בשני הסימנים. עם זאת, בית המשפט העליון הטעים, כי בנסיבות לא די בכך. בעניין שגב, בית המשפט העליון קבע כי מוקד הטעות, מצוי בהתייחסות של הרשם לנושא "הרעיון המרכזי". הרשם הכיר בכך שהרעיון המרכזי יכול שיהיה זהה גם אם צורתו הגרפית של הסימן המבוקש שונה, וכי רעיון מרכזי ראוי להגנה (אם עמד בקריטריונים המבוקשים). עם זאת, בבוחנו את הסימנים, הרשם התמקד בהבדלים החזותיים, גלש גם להבחנות לשוניות, והרושם הוא שהתמונה הכללית הלכה לאיבוד בין הפרטים. ההטעיה היא בהעתקת הרעיון המרכזי בסימניה הרשומים של המערערת – המילה Dove ודמות היונה.
בהמשך פסק הדין, בית המשפט העליון הסביר כי ניסיון החיים מצביע על כך שאדם קולט, ככלל, תמונה שלמה, רעיון, ואינו יורד לפרטים. במיוחד כאשר מדובר בצרכן הסביר ובמוצרי צריכה בסיסיים. הדמיון בין הסימנים צריך להיבחן כמכלול. לצרכן אין את היתרון של העמדת שני הסימנים שבמחלוקת זה למול זה, והוא אינו אמור לענות על השאלה "מצא את ההבדלים". ההשוואה שעורך הצרכן היא עם אותו רושם כללי שהוטבע במוחו, כאשר פרטים מבחינים, גם כאשר מדובר במספר רב של פרטים כאלה, ספק אם ימצאו את מקומם באותו זיכרון בלתי מושלם של הצרכן הסביר. יכול להיות שסימני מסחר יהיו שונים במרכיבים שלהם (components), ולמרות זאת הרעיון (idea) או הרושם (impression) שנוצר במוחו של הצרכן יכול להוביל לידי בלבול בין הסימנים.
בית המשפט המחוזי הסביר כי גם בעניין זה, עוסקת ההחלטת הפוסקת באופן נרחב ומודגש בהבדלים בין דמויות היונה כאילו אלה עומדות זו בצד זו. הפוסקת אמנם ציינה כי יש לזכור שהסימנים לא עומדים להשוואה אחד ליד השני וכי זיכרונו של הצרכן אינו מושלם, אך נראה כי היישום בפועל לא נעשה בהתאם. בית המשפט המחוזי הסביר כי עמדתו שונה מעמדת הפוסקת וכי נפסק לא פעם כי בעת בחינת דמיון בין סימני מסחר, ככלל אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור.
בעניין שגב בית המשפט העליון הפך את החלטת הרשם, פסל את הסימן של שגב בשל הקשר הרעיוני בין יונה לטיפוח והיגיינה ומצא כי יש דמיון מטעה. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאים אלה נכונים גם לעניין סימן המשיבה, אולי אף בבחינת קל וחומר.
המשיבה טענה כי חלף זמן רב מאז ניתן פסק הדין בעניין שגב, כי הראיות שהוצגו באותו מקרה אינן חלות במקרה זה וכי היה על המערערת להוכיח שסימן היונה הוא סימן מוכר היטב כהגדרת מונח זה בפקודה אך היא נמנעה מלעשות זאת ולכל היותר ביססה היכרות עם הסימן Dove. מנגד, המערערת טענה, בין היתר, כי הובאו די והותר ראיות לגבי היות סימן המסחר שלה מוכר היטב, הן בראיותיה והן בראיות המשיבה וכי הניסיון לאבחן בין היונה לבין המילה "יונה" (Dove) מנוגדת בתכלית לפסיקה בעניין שגב.
בית המשפט הסביר כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לעילה הקבועה בסעיף 11(14) לפקודת סימני מסחר. עילה זו מתייחסת למקרה של דמיון "לסימן מסחר מוכר היטב שהוא סימן מסחר רשום". עם זאת, הן ההכרעה בעניין שגב והן הדיון אצל הפוסקת לא נגעו רק או אפילו בעיקר בעילה לפי סעיף 11(14). בשני המקרים הדיונים התמקדו בעילה לפי סעיף 11(9) לפקודה. עילה זו לא מצריכה הוכחת קיומו של סימן מסחר מוכר היטב. פסק הדין בעניין שגב התייחס לשאלת סימן מסחר מוכר היטב "בבחינת למעלה מן הנדרש". גם החלטת הפוסקת התייחסה לקיומו של סימן מסחר מוכר היטב על דרך "למעלה מן הצורך". למען הזהירות בית המשפט המחוזי הדגיש כי עד כמה שנדרש בסיס ראייתי בעניין סימן המערערת לצורך העילה בסעיף 11(9) לפקודה, קיים בסיס כאמור.
בית המשפט המחוזי הסביר כי עניין ההשוואה החזותית בין הסימנים חזר בהחלטת הפוסקת במעין מעגליות. בהחלטתה נבחנו היבטים נוספים, אך בכל פעם שבה ההחלטה אל אותה סוגיה.
כך, הפוסקת מצאה כי מדובר בסחורות מאותו הגדר וכי יש חפיפה בין הסחורות של הצדדים; כי אין ראיות ברורות לעניין רמת המחירים ופערים נטענים ולא ניתן לקבוע כיצד ישפיעו הבדלים נטענים לגבי המחירים על קהל הלקוחות והחשש להטעיה; היא ציינה כי בפועל הצדדים אמנם פונים ללקוחות שונים ועושים שימוש בערוצי שיווק שונים אך הצדדים אינן מוגבלים לפי הרישום בפנקס. למרות זאת, לאחר מכן קבעה הפוסקת כי אף אם נניח כי קהל היעד אליו פונות המערערת והמשיבה זהה, מאחר שקבעה כי מידת הדמיון בין הסימנים נמוכה עד אפסית, לא קיים חשש לבלבול והטעיה בין הסימנים.
כמו כן, לאחר דיון נרחב בסקר הצרכנים שהובא על ידי המשיבה, התקבלה עמדת המערערת לפיה פגמים מאיינים את תוקף הסקר, את מהימנות ממצאיו ואת המסקנות הנגזרות ממנו, ונמצא כי משקלו הראייתי של הסקר אפסי והוא אינו יכול לשמש לשם הסקת מסקנות בשאלת הדמיון בין הסימנים. ושוב, לאחר מכן הסבירה הפוסקת כי משקבעה כי מידת הדמיון בין הסימנים היא נמוכה ואינה מהווה בסיס לחשש להטעיה בין הסימנים, הרי שאין בסקר שמשקלו הראייתי אפסי, כדי להוסיף או להוריד לעניין זה.
בעניין המסר הרעיוני קבעה הבוחנת כי בשל ההבדל הבולט באופי העיצוב ושילוב הצבעים, המסר הרעיוני של הסימנים שונה. כמו כן, הפוסקת קבעה כי גם אם המסר הרעיוני היה דומה, ממילא מידת הדמיון בין הסימנים הינה נמוכה כך שמתאיין החשש להטעיה.
בשאלת תום הלב בבחירת הסימן קבעה הפוסקת כי היא סבורה שהסימנים אינם דומים, וממילא אינה סבורה שהמשיבה ניסתה להידמות לסימניה של המערערת.
כאמור, החלטת הפוסקת חוזרת שוב ושוב לסוגיית הדמיון החזותי בין הסימנים ונסמכת עליה.
המשיבה ביקשה לאבחן את עניין שגב. היא העלתה טיעון בשאלת קיומו של סימן מסחר מוכר היטב. בית המשפט המחוזי הסביר כי ממילא לא בכך התמקד הדיון בשני המקרים וכי הוא לא מצא בטיעונים אחרים שהובאו כדי לשנות את התוצאה.
יתכן וניתן היה לרשום את הסימן בצירוף השם
המשיבה טענה כי בעניין שגב לא נעשה עדיין שימוש בסימן שרישומו התבקש ואילו בעניין זה נעשה שימוש בסימן המשיבה כעשרים שנים ואין ראיה כי היתה הטעיה בפועל. בית המשפט המחוזי קבע כי טיעון זה מוקשה וציין כי הסימן שבו עשתה המשיבה שימוש במהלך רוב השנים אינו הסימן שרישומו התבקש ועיצוב היונה שונה. כמו כן, לאורך כל הדרך, וגם עתה, לא עושה המשיבה שימוש בסימן כפי שמתבקש רישומו אלא תמיד בצירוף שמה.
כך נראה הסימן בו עשתה שימוש המשיבה בפועל לאורך רוב השנים:
וגם עתה, לאחר שינוי עיצוב היונה, השימוש בפועל אינו נעשה לפי הסימן המבוקש אלא בעיקר בדרך הבאה:
כאשר המשיבה נשאלה מדוע אינה מבקשת את רישומו של הסימן כפי שנעשה בו שימוש בפועל, תחילה לא ניתן מענה. בהמשך טענה המשיבה כי אם הסימן לא יכלול את היונה בגפה, הדבר יקשה על המשיבה לאכוף על אחרים בשוק את ייחודיות השימוש. בית המשפט קבע כי במענה זה ניתן לראות משום היפוך מסוים לטיעון שהועלה על ידי המשיבה כנגד המערערת, ואולי אף ניסיון לייחס לעצמה קישור בין סמל של יונה למוצרים שבתחום עיסוקה.
המערערת סבורה שגם אם יוגש סימן הכולל את שמה של המשיבה, לא יהיה מקום לרשום אותו לנוכח סימן היונה. בית המשפט המחוזי הסביר כי אין לגזור גזירה שווה על כל המקרים ויש לתת את הדעת לאיזון שיש לבצע בין האינטרסים השונים וממילא עניין זה לא עומד למבחן בהליך זה ואין לגביו כל קביעה.
נטל השכנוע וסמכות הרשם
כל עוד סימן המסחר טרם נרשם, הנטל לשכנע כי סימן המסחר כשיר לרישום מוטל על מבקש הרישום. בכלל זאת, על מבקש הרישום מוטל הנטל להראות שסימנו אינו דומה באופן מטעה לסימן רשום. גם כאשר מדובר בהליך של התנגדות לרישום סימן, נטל השכנוע מוטל על מבקש הרישום.
העובדה שבמסגרת הליך התנגדות אצל רשם סימני המסחר מתחיל המתנגד בהבאת הראיות, אינה משנה כלל זה. אם לאחר שמיעת טיעון בהתנגדות מוצא הרשם כי למרות ראיות דלות שהביא המתנגד או אף העדרן, הוא אינו משוכנע כי הסימן כשיר לרישום, כי אז ועל אף שהסימן קובל תחילה ופורסם להתנגדויות, הרשם רשאי, שלא לומר – חייב, שלא התיר את רישומו של הסימן. זאת בוודאי כאשר עומדת על הפרק סכנת ההטעיה. בשל הצורך בשמירת טוהר הפנקס והגנה על הציבור, גם אם יש הסכמה בין הצדדים בשאלת ההטעיה או העדרה, הדבר אינו מחייב את רשם סימני המסחר האמון על האינטרס הציבורי.
