בפסק הדין ת״א (שלום י-ם) 27355-04-21 Blundstone Australia Pty Ltd נ׳ ווסים כרמאה (נבו 9.3.2023), דנה השופטת הבכירה דורית פיינשטיין מבית משפט השלום בירושלים באחריות להחזקת נעליים מזויפות בכמות מסחרית.
בית המשפט קבע כי אף שלא הוכח שהנתבע מכר בפועל נעליים מזויפות, החזקת 24 זוגות נעליים מארבעה דגמים שונים בחנותו, בנסיבות שנדונו, הייתה חלק משרשרת המכירה. נקבע כי התקיימו עוולת גניבת עין והפרת סימן מסחר רשום. הנתבע חויב בפיצוי של 40,000 ש״ח, בשכר טרחת עורך דין של 8,000 ש״ח כולל מע״מ ובהוצאות של 2,000 ש״ח. הפיצוי נפסק כמסכת עובדתית אחת, ולא כפיצוי נפרד לכל אחד מארבעת דגמי הנעליים.
הצדדים: התובעת: Blundstone Australia Pty Ltd; הנתבע: ווסים כרמאה.
התובעת הינה חברה מוכרת, המייצרת, בין היתר, נעליים. לתובעת סימן מסחר רשום מס' 123973 הנוגע לנעליים נשוא התביעה.
הנתבע הינו בעל עסק בשם "כראמה לנרגילות" לממכר נרגילות וטבק הממוקם בשכונת בית חנינא בירושלים.
העובדות: בחודש מרץ 2021 התקיים מבצע אכיפה משולב של משטרת ישראל, מג"ב ורשות המסים. במהלך המבצע בוצעה פשיטה על העסק ונמצאו בו 24 קופסאות נעליים ובתוכן נעלי "בלנדסטון" מארבעה דגמים שונים שנחזו כמזויפות.
התובעת הגישה תביעה נגד הנתבע שעניינה הפרה של זכויות קניין רוחני בטענה לזיוף נעליים מתוצרת "בלנדסטון". התובעת העמידה את התביעה תחילה על 200,000 ש"ח, ובסיכומים צמצמה את דרישתה ל־80,000 ש"ח.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 40,000 ₪ ויישא בשכר טרחת בא כוח התובעת בסך 8,000 ₪ כולל מע"מ ובהוצאות התובעת בסך 2,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
האם הנעליים שייכות לאחיו של הנתבע?
הנתבע טען כי הנעליים שנתפסו שייכות לאחיו. הוא טען שהנעליים אוחסנו בקומה השנייה בעסק לבקשת אחיו, לא הוצגו למכירה ואין לו כל קשר לזיופן. בית המשפט דחה טענה זו. בית המשפט הסביר כי על מנת להוכיח כי הנעליים אינן שייכות לנתבע, היה עליו, לכל הפחות, להביא את אחיו לעדות או להציג ראיה אחרת לכך. הבאת האח לעדות הייתה נחוצה להוכחת גרסתו של הנתבע, והיא לא הייתה אמורה להיות מורכבת והנתבע לא הציג כל טעם המסביר מדוע לא עשה זאת.
קיימת חזקה לפיה בעל דין לא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ואין לו הסבר סביר לכך, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו.
בית המשפט הסביר כי בעניין זה ניתן להחיל חזקה זו ולקבוע כי העובדה שהנתבע נמנע מלהביא את אחיו לעדות מחזקת את ההנחה שהציוד שנמצא בחזקתו שייך לו.
בית המשפט הסביר כי אין לצפות מהתובעת להגיש תביעה נגד האח כאשר לא הובאה כל ראיה שהוא קשור לזיוף הנעליים או לאחסנתם, ומובן מדוע התובעת הגישה את התביעה כנגד הנתבע כאשר בעסק שהוא עצמו מנהל נמצאו הנעליים.
נוסף על כך, הנתבע בחר שלא לצרף את אחיו להליך כצד שלישי, והדבר חיזק את דחיית גרסתו.
האם ניתן להטיל אחריות גם ללא הוכחת מכירה בפועל של נעליים מזויפות?
בהתאם לדוח הפשיטה של חוקר השטח ובהתאם לתמונות שהוצגו מהפשיטה, בית המשפט הסיק שהנעליים לא הוצגו לציבור למכירה. בדוח הפשיטה נכתב שהנעליים נמצאו בגלריה, וניתן ללמוד מתמונות החנות שלפחות כלפי חוץ יעודה היה לממכר נרגילות בלבד. לכן, בית המשפט קבע כי הנעליים הוסתרו בקומה השנייה של העסק.
התובעת לא הציגה הוכחה או ראיה לכך שהנתבע מכר בפועל נעליים מזויפות. לא הובא לעדות אדם שרכש נעל מזויפת ולא הוצגו קבלה או מסמך כלשהו המתעדים מכירה של נעל. בית המשפט הסביר כי אמנם אם מדובר בזיופים ניתן לתאר שעסקאות כאלה לא מגובות בקבלות והן נעשות בסתר, אך עדיין לא ניתן לקבוע שהוכחה מכירה בפועל בהיעדר כל אינדיקציה לכך. בית המשפט ציין כי התובעת, לכאורה, יכולה היתה להוכיח בקלות אם הנתבע מוכר בפועל את הנעליים באמצעות שליחת חוקר שיתחזה לרוכש נעליים.
מנגד, בית המשפט הסביר כי ניתן להניח מנסיבות המקרה שהנתבע התכוון לסחור בנעליים ולמכור אותן. כמות של 24 זוגות נעליים מארבעה דגמים שונים הינה בוודאי כמות מסחרית שלא נועדה לשימוש אישי. גם האחסון במקום מסחר מעיד על כוונה למכור את הנעליים או לשנע אותן למקום אחר למכירה.
בית המשפט הסביר כי ההנחה הסבירה ביותר היא שהנתבע התכוון למכור את הנעליים ולהשיא לעצמו רווח כספי ממכירת נעליים מזויפות. כך או כך, ניתן לקבוע כי הנתבע היה צפוי להרוויח ממכירת או אחסון הנעליים המזויפות.
הנתבע גם טען שהעובדה שהנעליים אוחסנו במקום נסתר בחנות, ושהוא מוכר נרגילות ולא נעליים, מעידה על כך שלא התעתד למכור את הנעליים. בית המשפט דחה טענה זו מכיוון שמדובר במוצר שהוא מזויף ובעל דמיון רב למוצר המקורי והנתבע מחזיק בו בכמות מסחרית.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי יש לראות את הנתבע כמי שמכר את הנעליים, כדרישת הדין.
עוולת גניבת עין
עוולת גניבת עין קבועה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות. לדיון בהוכחת מוניטין וחשש להטעיה ראו גם המדריך לתביעת גניבת עין בישראל: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. (ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."
התובעת פירטה לגבי קיומם של שני התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך הוכחת העוולה – יסוד המוניטין ויסוד ההטעיה. בית המשפט הסביר כי בהתאם לנתונים שהוצגו על ידי התובעת ניתן לקבוע כי קיים מוניטין ייחודי לתובעת, וכי קיים חשש להטעיה בזיוף הנעליים, והנתבע לא הכחיש טענות אלה אלא טען כי לא מכר את הנעליים.
כמו כן, למרות שהמילה "מכר" מופיעה בעוולת גניבת עין, הרי שעיון בפסיקה מלמד כי מאז ומעולם יוחסה לה פרשנות מרחיבה. הכוונה אינה למי ששלשל כסף לכיסו ומסר נעל למשלם אלא לכל רצף הפעולות שמוביל למכירת המוצר המזויף, כולל יבוא ואחסנה לדוגמה.
בית המשפט ציין כי התובעת הוכיחה כי מדובר במותג בינלאומי שנמכר בעשרות מדינות, וכולל עשרות מוצרים, חלקם כנעלי עבודה מקצועיות, נעלי טיולים וחלקם כמוצרי אופנה פופולאריים. מעיון בנעליים עצמן עולה כי מתקיימת גם הדרישה לחשש להטעיה, הן מהטעם שהשם המפורש של המותג מוטבע על הנעליים והקופסאות, הן בשל הדמיון הרב במוצר עצמו ובקופסאות, ובעיקר משום שהנתבע עצמו לא טען שהמוצרים אינם מטעים.
הנתבע הודה כי יש לתובעת מוניטין וכי המוצרים מטעים, ונסמך רק על כך שלא מכר את הנעליים. בית המשפט הסביר כי די בכך שהנעליים המזויפות נתפסו בכמות מסחרית בחנותו של הנתבע כדי לקבוע שהוא חלק משרשרת המכירה של הנעליים.
לפיכך, בית המשפט קבע כי התקיימה עוולת גניבת העין והתובעת זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות.
הפרת סימן מסחר
הפרת סימן מסחר מוגדרת בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר:
"הפרה" – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר; (2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר; (3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לעניין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לעניין טובין מאותו הגדר; (4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור."
על פי הפסיקה, קיים דמיון בין עוולת גניבת העין להפרת סימן מסחר, וניתן להקיש וללמוד בין הלכות העוולות.
בנסיבות העניין נקבע כי משהוכחו רישום הסימן והשימוש הבלתי מורשה במוצרים מזויפים שהוחזקו בכמות מסחרית בחנות הפתוחה לציבור, עבר הנטל אל הנתבע לבסס החזקה כדין. אין ברישום סימן המסחר לבדו כדי להעביר את הנטל; יש להראות גם שימוש שלא כדין. כך הודגש בפסיקה שהובאה בפסק הדין.
השם והעיצוב של הטבעת השם, הם דומים ביותר ויש בהם כדי להוות הטעיה וגם הפרה של סימני המסחר הרשומים של התובעת. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה גם עוולה זו.
עם זאת, בית המשפט הסביר כי התובעת שבה וטענה בסיכומיה שהפיצוי המגיע לה הוא ללא הוכחת נזק ובהתאם לחוק עוולות מסחריות היא לא יכולה להוכיח את נזקיה במקרה זה. גם אם נאמר שהנזק הוא בגובה הרווח ממכירה של 24 זוגות נעליים מקוריות, מדובר בנזק נמוך מאוד ולכן ניתן להבין את דרישת התובעת כי הפיצוי יהיה על פי חוק עוולות מסחריות.
הגנת תום לב
הנתבע טען כי פעל בתום לב.
עוולת גניבת העין קובעת חריג אחד בלבד בנוגע לתום לב בסעיף 1(ב) לחוק עוולות מסחריות: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין". בית המשפט הסביר כי זהו לא המקרה בעניין זה. גם בנוגע לדיני סימני מסחר, אי ידיעה שיש לתובעת סימן מסחר רשום, או כטענת הנתבע שהוא כלל לא ידע מה אחיו שם במחסן, אינה מהווה הגנה בדין.
הנתבע הפנה לפסק הדין בעניין ת"א (מחוזי חי') 4250-07-14 Gewiss S.P.A נ' חשמל תמנע בע"מ (פורסם בנבו, 06.09.2015). בית המשפט קבע כי אין בפסק דין כדי לסייע לו כלל. ראשית, הטענות הנוגעות לתום לב בעת הפרה של סימני מסחר נדחו על הסף. שנית, גם כאשר נבחנו האפשרויות להגנת תום הלב בדיני הקניין הרוחני בכלל, בית המשפט עמד על הרף הגבוה הנדרש, ובעניין זה שעה שהנתבע עצם את עיניו לכל הפחות לאפשרות שאחיו שם סחורה מזויפת ומפרה במחסן, ולא טרח לזמן את אחיו לעדות, גם אם עניין זה היה בהפרת זכויות יוצרים, לא היתה קמה לנתבע הגנת תום הלב.
לפיכך, בית המשפט דחה טענה זו.
פיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין
התובעת הפנתה לפסקי דין בעניינה שפסקו פיצויים מכוח סעיף 13(ב) לחוק עוולות מסחריות וביקשה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, משום שלטענתה אין לשקול את נסיבות ההפרה. התובעת טענה כי בניגוד לסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים שכולל את השיקולים שיש לשקול בעת קביעת היקף הפיצוי, חוק עוולות מסחריות שותק בעניין זה.
כמו כן, התובעת טענה כי במקרה זה יש לפסוק את הפיצוי המקסימלי על פי הדין, ולהתייחס למעשי הנתבע כארבע עוולות משום שהחזיק נעליים מזויפות מארבעה דגמים שונים.
הנתבע טען כי הפיצוי צריך להיות נמוך יחסית משום שהחזיק ב-24 זוגות בלבד במקום נסתר.
לאחר ששקלה את טענות הצדדים, ובשים לב לכך שהפסיקה כן שוקלת את נסיבות ההפרה גם במקרה של עוולת גניבת העין, בית המשפט קבע שאין מקום לפסוק את מלוא הפיצוי הקבוע בדין.
בית המשפט הסביר כי בניגוד למקרה שבו סחורה נמכרת בדוכן שכולל מותגים מזויפים רבים, כאן האפשרות להטעיה היא גבוהה יותר משום שקונה מקרי עשוי לחשוב שמדובר בסחורה מקורית שהוברחה ולא בזיוף.
כמו כן, העובדה שזייפנים יודעים שישנם מקומות שמאחסנים את המוצרים המזויפים, תומכת ומעודדת את הזיוף ופוגעת בקניינה של התובעת.
נפסק כי השאלה אם הוחזקו 24 זוגות או 40 זוגות היא בעלת משקל פחות במקרה זה, ודי בכך שהוחזק מגוון של מוצרים כדי להצדיק פיצוי משמעותי יחסית.
לפיכך, בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 40,000 ₪, וכן יישא בשכר טרחת בא כוחה בסך 8,000 ₪ כולל מע״מ ובהוצאותיה בסך 2,000 ₪. בית המשפט הבהיר כי מדובר במסכת עובדתית אחת, ולכן אין לפסוק פיצוי נפרד בגין כל אחד מארבעת הדגמים או בגין כל אחת מהעילות. להרחבה על הבחירה בין עילות וסוגי סעדים ראו פיצויים בגין הפרת סימן מסחר בישראל.
המשמעות המעשית של פסק הדין
ההכרעה מלמדת שאין די בטענה כי מוצרים מזויפים לא הוצגו בחזית החנות וכי לא הוכחה עסקת מכירה בפועל כדי לשלול בהכרח אחריות. בית המשפט בחן את מכלול הנסיבות: כמות מסחרית של 24 זוגות, ארבעה דגמים, אחסון בבית עסק, היעדר ראיות לגרסת הנתבע בדבר בעלות אחיו, והדמיון למוצר המקורי. בנסיבות אלה ראה בנתבע חלק משרשרת המכירה. אין להסיק מכך שכל אחסון של מוצר הנושא סימן מסחר הוא הפרה; ההכרעה נשענה על הסחורה המזויפת ועל הממצאים העובדתיים שנקבעו.
במישור המשפטי הוכחו הן גניבת עין, על יסוד המוניטין וחשש ההטעיה, והן הפרת סימן מסחר רשום. הפיצוי ללא הוכחת נזק הושתת על חוק עוולות מסחריות בגין גניבת עין, ולא על קביעה שפקודת סימני המסחר מעניקה פיצוי סטטוטורי אוטומטי. בית המשפט בחן את חומרת המעשה ואת נסיבותיו ופסק פיצוי אחד בגין מסכת העובדות כולה.
לבחינת אפשרויות האכיפה והייצוג המשפטי בתחום ראו תביעות סימני מסחר בישראל.
מאמרים נוספים בנושא הפרת סימני מסחר
תביעת גניבת עין בישראל | פיצויים בגין הפרת סימן מסחר | התגוננות מפני תביעות הפרת סימני מסחר
