הליך שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת נועה גרוסמן. ביום 01.05.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: יוסי גיספן; הנתבעות: 1. הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ 2. עוזי תמונות בע"מ
התובע הוא משורר ידוע הכותב שירים שזכו להצלחה בזמר הים-תיכוני. שיריו של התובע מבוצעים על ידי אמנים ידועים וזכו להשמעות רבות באפיקי המדיה השונים.
העובדות: התובע טען להפרת זכויות יוצרים בגין שימוש שנעשה על ידי הנתבעות במשפט "מי שמאמין לא מפחד", המצוי בשיר שכתב "מי שמאמין", באמצעות מכירת שלטים דקורטיביים הנושאים את המשפט.
הנתבעת 1 מכרה בסניפיה שלטים דקורטיביים מעץ הנושאים את המשפט. הנתבעת 2 סיפקה את השלטים לצורך מכירתם באמצעות הנתבעת 1.
התובע הגיש תביעה לפיצוי בסך של 400,000 ש"ח.
תוצאות ההליך: בית המשפט קבע כי המשפט "מי שמאמין לא מפחד" זכאי להגנה לפי חוק זכות יוצרים. עם זאת, בנסיבות העניין בית המשפט קבע כי עומדת לנתבעות הגנת "מפר תמים" בהתאם לסעיף 58 לחוק זכות יוצרים. לפיכך, בית המשפט לא ראה להשית על הנתבעות חיוב כספי בגין ההפרה.
כמו כן, בית המשפט קבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. ברוח תקנה 153(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי מתשע"ט-2018 בית המשפט נימק את קביעתו בנושא ההוצאות.
מצד אחד, תביעת התובע נדחתה בשל הגנת "מפר תמים". לכאורה דחיית תביעה מצדיקה פיקת הוצאות לחובתו. מצד שני, נקבע כי זכותו של התובע הופרה. לכאורה הפרת הזכות מצדיקה פסיקת הוצאות לחובת הנתבעות. אך בית המשפט מצא כי הנתבעות עשו כן בתום לב, ועומדת להן ההגנה שבדין.
לפיכך נפסק, כאיזון נאות, ראוי שכל צד יישא בהוצאותיו.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
כתב ההעברה
במסגרת ההליכים המקדמיים נחשף כי קיים כתב העברה החתום על ידי התובע, וכן תוספת לאותו כתב העברה. הנתבעות טענו כי במסגרת כתב ההעברה התובע העביר באופן בלעדי לאקו"ם, בתמורה לשירותיה, את זכויות היוצרים שלו לגבי כל יצירותיו הגמורות והבלתי גמורות אשר יצר וייצור בעתיד.
נשאלה השאלה האם בכך המחה התובע לאקו"ם את זכויותיו ביצירה "מי שמאמין" או בחלק ממנה, לרבות את זכות התביעה בגינן, באופן המאיין את זכות תביעתו בעניין זה?
התובע טען בחקירתו שהשיר הוחרג מכתב ההעברה, אך לא הציג כל אסמכתא להחרגה זו. כתב ההעברה עומד בעינו והתובע עצמו אף אישר זאת.
בית המשפט הבהיר כי הטענה לפיה התובע העביר את זכויותיו ביצירה וכי הוא נעדר זכות תביעה בשל כך, אינה חלה ביחס לזכותו המוסרית היצירה. הזכות המוסרית ביצירה היא זכות אישית אשר אינה ניתנת להעברה.
זכות יוצרים היא נכס כלכלי וסחיר. זכות התביעה של הגורם הנעבר לגבי זכות היוצרים המועברת, יכולה לחול רק לגבי הזכות כמשמעותה בסעיף 11 לחוק. הזכות המוסרית לעומת זאת, בהיותה זכות אישית, אינה ניתנת להעברה והיא נשארת בחזקת היוצר גם אם בחר להעביר את זכויות היוצרים הכלכליות ביצירתו לאחרים.
בית המשפט בחן את זכות התביעה של התובע, בשים לב לכתב ההעברה. הסוגייה של "העברת זכות יוצרים" כמו גם "הענקת רישיון" לגבי זכות היוצרים, מעוגנת בסעיף 37 לחוק זכות יוצרים: "(א) זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין, ורשאי בעל הזכות לתת לגביה רישיון ייחודי או רישיון שאינו ייחודי. (ב) העברת זכות היוצרים או מתן הרישיון, כאמור בסעיף קטן (א), יכול שיהיו לגבי זכות היוצרים, כולה או חלקה, וניתן להגבילם למקום מסוים, לתקופה מסוימת או לעשיית פעולה מסוימת ביצירה. (ג) חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב. (ד) סעיף זה, "רישיון ייחודי" – רישיון המעניק לבעליו זכות ייחודית לעשות פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, כפי שנקבע בו, ומגביל את בעל זכות היוצרים מלעשות ומלהרשות לאחר לעשות פעולה כאמור".
הוראות משלימות נקבעו בסעיף 54 לחוק זכות יוצרים: "(א) תובענה בשל הפרת זכות יוצרים רשאי להגיש בעל זכות היוצרים, ואם ניתן לגביה רישיון ייחודי כהגדרתו בסעיף 37(ד) – גם בעל הרישיון. (ב) תובע המגיש תובענה כאמור בסעיף קטן (א), יצרף כבעל דין כל אדם שזכאי לתבוע לפי הוראות הסעיף הקטן האמור, ואולם רשאי בית המשפט, לבקשת התובע, לפטור מצירוף בעל דין כאמור".
בית המשפט הסביר כי מסעיפים אלה עולה כי: (א) זכות התביעה בנוגע לפעולות המפורטות בסעיף 11 לחוק בשל הפרת זכות יוצרים, מוקנית לבעליה; (ב) אם זכות היוצרים ביצירה הועברה באופן מלא וללא סייג, באופן טבעי גם תוקנה לנעבר זכות התביעה בגין הפרתה, בהיותו הבעלים החדש של הזכות; אם בעל זכות היוצרים העניק לנעבר רישיון ייחודי בלבד, זכות התביעה תיוותר בידי הבעלים, אך גם לבעל הרישיון הייחודי תוקנה זכות להגיש תביעה (בכפוף לצירוף בעל זכות היוצרים כבעל דין).
בית המשפט עבר לבחינת השאלה האם כתב ההעברה משקף את העברת זכות היוצרים במלואה לידי אקו"ם או שהוא בבחינת רישיון ייחודי?
המידע שנמסר בכל הנוגע ליחסי התובע-אקו"ם הוא דל והתובע בחר שלא להרחיב בעניין זה. כל שטען התובע הוא כי כתב ההעברה אינו מבוסס על העברת זכויות בלעדיות לאקו"ם, בכל הקשור לייצור אלא רק לשידור והצגה פומבית, ולכן אין לטענה נפקות ותוקף משפטיים.
המסד העובדתי נלקח מתוך כתב ההעברה עצמו. בית המשפט הסביר כי לא יוכל לקבוע מסמרות לגבי המשמעותיות הנובעות מכתב ההעברה והתוספות לו, על בסיס לשונם ועדותו של התובע בלבד.
אקו"ם אינה צד לתביעה. אף אחד מהצדדים לא הביא את עמדת אקו"ם בנוגע לכתב ההעברה וגם לא ביקש לזמן נציג מטעמה למתן עדות לצורך ביסוס טענתו. בנסיבות אלה, נפגמה משמעותית היכולת לבחור באופן מדוקדק את תוכנו ומהותו של כתב ההעברה, נסיבות כריתתו ואומד דעת הצדדים לגביו. בית המשפט הסביר כי ללא עמדת אקו"ם, יהיה זה חוסר אחריות לקבוע ממצא משפטי-פוזיטיבי לגבי כתב ההעברה, ובכלל זה לגבי זכות תביעתו של התובע באשר ליצירותיו השונות.
בית המשפט הסביר שמאחר שהנתבעות הן אלה שהעלו את הטענה לפיה זכויות היוצרים ביצירה "מי שמאמין" הועברו לאקו"ם, הנטל להוכחתה מונח על כתפיהן. בהתאם, יש לזקוף את העדר הבאת עמדת אקו"ם או זימון נציגה למתן עדות – לחובת הנתבעות.
כמו כן, בית המשפט הסביר כי אמנם לשון כתב ההעברה רחבה וכוללת את העברתן של "זכות הביצוע", "זכות ההסרטה", "זכויות השידור ברדיו", "זכויות ההקלטה" ו"זכות העתקה". אך נראה שלשון כתב ההעברה מסויגת משום שהיא מותנית בעצם חברותו של התובע באקו"ם, כך שכאשר חברותו של התובע באקו"ם תופסק, יפוג גם תוקפו של כתב ההעברה.
לפיכך, ההעברה של זכויות היוצרים של התובע ביצירתו בהתאם לכתב ההעברה, אינה אבסולוטית על פניה, אלא בת תוקף ומותנית בעצם חברותו של התובע באקו"ם. בית המשפט הסביר כי הדבר מטה לכאורה את הכף לכך שמדובר ברישיון ייחודי ולא בהעברה מלאה של זכות הבעלות ביצירות. אך גם כאן, בית המשפט לא קבע מסמרות.
בית המשפט הסביר כי גם אם לפי לשון התוספת לכתב ההעברה התובע העביר לכאורה לאקו"ם את זכות התביעה בגין זכויות היוצרים ביצירותיו, אין מקום לחסום דיונית את התובע מלתבוע בגין טענותיו להפרת זכויות היוצרים במשפט "מי שמאמין לא מפחד" שמקורו ביצירה "מי שמאמין".
הכרעה שיפוטית קודמת
התובע הפנה לפסק דין שניתן בעניין ת.א. (שלום רחובות) 8376-12-10 גיספן ואח' נ' אביסרור (פורסם בנבו, 12.2.2014), בתביעה קודמת שהוגשה על ידו כנגד מוטי אביסרור, ראש עיריית ירוחם לשעבר. התובע טען כי מדובר בתביעה בגין שימוש מפר שנעשה בשיר "מי שמאמין" לצרכי קמפיין בחירות.
התובע ביקש להסתמך על הקביעה לפיה "הוכח כי נעשתה הפרה של זכויות התובעים ביצירה", לאחר שלטענתו נבחנו זכויות התובע על פי דין, נבחנו הראיות ונשמעו עדים.
התובע הפנה לפסק דין זה, אך טענתו הועלתה על דרך ההפניה והכותרת "הכרעה שיפוטית קודמת" ללא נימוק משפטי תומך. בית המשפט הסביר כי ההפניה עצמה אינה מספקת. התובע לא הבהיר האם הוא טוען לקיומו של מעשה בית דין בשל קיומה של הכרעה שיפוטית קודמת או אולי בכלל לקיום השתק ומניעות. אין בפי התובע טענה משפטית קונקרטית מדוע יש בהכרעה שיפוטית זו כדי לסייע לו בעניין זה.
טענת התובע ל"הכרעה שיפוטית קודמת" עלתה לראשונה רק בסיכומיו. בית המשפט הסביר כי על פניו, לא מדובר בהפניה כללית לפסיקה תומכת, כפי שנהוג ומותר לעשות במסגרת סיכומים, אלא בראיה של ממש עליה מבקש התובע להסתמך לנוכח קביעה שיפוטית שניתנה לטענתו, לגבי היצירה שבגינה הוא מבקש לתבוע בהליך זה. כראיה, ולא כתקדים משפטי.
בנוסף, בית המשפט קבע כי הקביעה השיפוטית לפיה "הוכח כי נעשתה הפרה של זכויות התובעים ביצירה", היא כללית. פסק הדין התמציתי, שניתן בבית משפט השלום, מבוסס על ההסכמות בין הצדדים. לפיכך לא ניתן לקבוע לאורו ממצא בנוגע להליך זה המתברר בבית המשפט המחוזי.
כמו כן, התובע ציין כי התביעה נפתחה נגד מוטי אביסרור בשל שימוש מפר בשיר "מי שמאמין" לצרכי קמפיין בחירות. לפיכך, פסק הדין כנגד אביסרור ניתן ביחס לשימוש שנעשה בשיר "מי שמאמין" בכללותו ולא במשפט בודד מתוך השיר, כבעניין זה.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי אין באותה "קביעה שיפוטית קודמת" כדי לסייע לתובע בתביעה זו.
נטל הראיה
התובע טען כי לנוכח החזקה הקבועה בסעיף 64(1)לחוק זכות יוצרים, נטל הראיה מונח על כתפי הנתבעות: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה…".
בית המשפט הסביר כי שמו של התובע אכן מופיע לצד השיר "מי שמאמין", כמחבר שלו. אך לא נדון השיר כולו אלא רק המשפט "מי שמאמין לא מפחד". זהו המשפט שמצוי בלב המחלוקת. לגביו אין קביעה שהוא יצירה ספרותית כשלעצמו.
בהתאם, בית המשפט קבע כי התובע אינו יכול להיבנות מהחזקה שבסעיף 64(1) ביחס למשפט באופן שנטל הראיה יועבר אל הנתבעות. לפני כן עליו להראות כי משפט זה הוא פרי יצירתו. נטל הראיה הראשוני מונח על כתפיו של התובע ואין להטילו על הנתבעות.
בעלות הגנה על יצירה ספרותית
תכליתם של דיני זכויות היוצרים הינה עידוד הגיוון בביטויים ובידע הקיים והעשרת עולם הביטויים והיצירות המקוריות. זאת באמצעות מתן הגנה על הזכויות הכלכליות של היוצר, תוך הקטנת מרחב התמרון של יוצרים עתידיים.
סעיף 33(1) לחוק זכות יוצרים קובע כי: "היוצר של היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה".
זכות היוצרים מעניקה לבעליה את הבלעדיות לבצע ביצירה פעולות שונות, או להרשות לאחר (או למנוע ממנו) לעשותן, לרבות במרבית השימושים הפומביים והמסחריים ביצירה, כגון: העתקת היצירה בכל צורה מוחשית; פרסום היצירה, ביצוע היצירה בפומבי, לרבות הצגתה בציבור; והצגת יצירה נגזרת המבוססת באופן מהותי על היצירה.
ליוצר קיימת גם זכות מוסרית ביצירתו (פרק ז' לחוק זכות יוצרים). הזכות המוסרית היא ביטוי להכרת המחוקק בקשר האישי-תרבותי-רוחני שבין היוצר לבין יצירתו והיא מגנה גם על שמו הטוב וכבודו של היוצר ועל המוניטין שלו בשתי זכויות מוסריות: (א) זכות הייחוס (סעיף 46(1) לחוק), אשר נועדה להבטיח את שהיצירה תיוחס ליוצר "בהיקף והמדיה הראויים בנסיבות העניין"; ו-(ב) הזכות לשלמות היצירה (סעיף 46(2) לחוק), לפיה היוצר זכאי שלא ייעשה ביצירתו שינוי שיש בו כדי פגוע בכבודו או בשמו.
לפי סעיף 45 לחוק, הזכות המוסרית היא זכות אישית של היוצר והיא חלה בין היתר על יצירה ספרותית.
התובע מבקש לראות בצירוף המילים "מי שמאמין לא מפחד" יצירה ספרותית שלו.
על פי סעיף 4(א)(1), יצירה ספרותית הינה יצירה אשר נקבע לגביה שהיא מושא לזכות יוצרים: "4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
המונח "יצירה ספרותית" מוגדר בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים כך: "לרבות יצירה המבוטאת בכתב…". לפיכך, צירוף מילים נחשב ליצירה ספרותית – יצירה המבוטאת בכתב.
ההכרה בזכות היוצרים מותנית בעמידה בשתי דרישות המנויות בסעיף 4(א)(1) לחוק: דרישת המקוריות ודרישת הקיבוע.
דרישת המקוריות נבחנת על פי שני מבחנים עיקריים – מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות. על פי מבחן ההשקעה, יש לבחון האם היוצר השקיע עמל כלשהו ביצירה. נפסק כי די בהשקעה מינימלית של משאב אנושי כלשהו – זמן, עבודה, כישרון, ידע וכו' – כדי לעמוד בדרישת מבחן ההשקעה. על פי מבחן היצירתיות, יש לבחון האם היצירה תורמת למטרה החברתית שבבסיס זכויות היוצרים, כאשר הדגש הוא על טיב ואיכות ההשקעה ולא על כמותה.
בפסיקה נקבע כי שני המבחנים האמורים הם מבחנים מצטברים ומקבילים. הם אינם משלימים זה את זה, במובן זה שלא ניתן לפצות על העדר יצירתיות באמצעות הוכחת השקעה רבה ולהיפך. עם זאת, המבחן העיקרי המכריע את הכף הוא מבחן היצירתיות, משום שבדרך כלל קל להרים את הנטל להוכיח שהושקעו משאבים בפיתוח היצירה.
מבחן שלישי, נוסף, שנזכר בפסיקה בקשר לדרישת המקוריות הוא מבחן המקור, לפיו נדרש כי מקורה של היצירה יהיה ביוצר וכי היא לא תהיה מבוססת על יצירה אחרת.
על פי דרישת הקיבוע, על היצירה להיות "מקובעת בצורה כלשהי". (ע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ נ' שרון רון (שטיבלמן) (נבו 3.12.2017)).
לאור מטרתם של דיני זכויות היוצרים, אין די בהשקעה בלבד כדי להצדיק הענקת הגנה של זכות יוצרים לביטוי. מסקנה זו נתמכת הן בכך שדיני זכויות יוצרים מהווים אישון בין צרכים חברתיים מתחרים והן בהיקף ההגנה שבעל הזכות זוכה לה (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, (1994)).
בית המשפט הסביר כי מהאמור עולה כי בית המשפט לא יכיר בקלות במשפט או בטקסט בודד כזכאי להגנת זכויות יוצרים. לצורך כך יש להראות: כי מדובר בטקסט אשר מקורו ביוצרו; כי נעשתה לגביו השקעה מינימלית וכי הוא נולד בתהליך כלשהו המעיד על יצירתיות; כי מילותיו אינן מוכרות במידה מסוימת או שאינן מצויות בתחום השפה הציבורית השגורה; וכי הביטוי מעשיר או מרחיב במידה מסוימת אך מועטה את עולם הביטויים.
בית המשפט הדגיש כי אמנם מתן הגנת זכות יוצרים למשפט בודד מתוך טקסט מלא של שיר אינו דבר שנעשה בשגרה, אך באופן עקרוני זה אפשרי. הדבר יעשה כאשר מדובר בטקסטים או ביטויים בעלי אופי, ייחודיות ומקוריות משל עצמם.
שם השיר
אין מחלוקת כי התובע הוא מחבר היצירה – השיר "מי שמאמין". כמו כן, אין מחלוקת על כך שהשיר בכללותו הוא בבחינת יצירה ספרותית הזכאית להגנות החוק, מכיוון ששיר הוא מהיצירות המובהקות המוגנות בזכות יוצרים.
לפיכך, לצרכי הדיון, בית המשפט יצא מכלל הנחה שהיצירה הספרותית בשלמותה נושא עניין זה היא השיר "מי שמאמין" שנכתב על ידי התובע.
במסגרת תצהירו התובע הגדיר את היצירה/ השיר בשם "מי שמאמין לא מפחד". בית המשפט ציין כי שם השיר אינו "מי שמאמין לא מפחד", אלא "מי שמאמין" – כפי שעולה בבירור מהמסמך החתום על ידי אקו"ם שהוצג על ידי התובע עצמו, וכן מנתוני היצירה המצויים באקו"ם.
מתצהירה של הגב' ענבל אוחיון, מנהלת הקטגוריה הרלוונטית בנתבעת 1, עולה כי התובע רשום כמחבר השיר, מר עדי לאון רשום כמלחין השיר ומר דודו קומה רשום כמעבד השיר.
בית המשפט הסביר כי ההבהרה הנוגעת לשמו הנכון של השיר אינה שולית, מכיוון שאם שם השיר אכן היה "מי שמאמין לא מפחד" כפי שהוגדר על ידי התובע, היה בכך כדי לתמוך משמעותית בטענות התובע להפרת זכויות יוצרים. שכן אז היה מדובר בשימוש הנעשה על ידי מי מהנתבעות בשם השיר לצרכים מסחריים ולא רק בקטע בודד מתוך השיר עצמו. בית המשפט הבהיר כי לא מדובר בקביעה לפיה שם השיר, להבדיל מתוכנו של השיר, מוגן בזכויות יוצרים – דבר אשר טעון הוכחה כשלעצמו.
כמו כן, בסופו של דבר, גם התובע עצמו כינה בשלב ההוכחות ובסיכומיו את השיר בשמו הנכון: "מי שמאמין", תוך שטען בסיכומי שהשיר ידוע בציבור בשם "מי שמאמין לא מפחד".
דרישת המקוריות
התובע טען בתצהירו כי המשפט "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד" הוא משפט מקורי אותו הגה כאשר התעורר משנתו והרעיון הבליח ממוחו.
בהמשך התצהיר הוא פירט כי הוא אדם מאמין וכדרך חיים מאמין בבורא עולם, ראה לנגד עיניו את הרוגי המלכות שלא נכנעו לקשיים וידע שאם הם לא נכנעו אין סיבה שהוא ייכנע לכל מיני לחצים שעובר אדם בחייו.
כמו כן, הוא טען כי אמנם רבי נחמן מברסלב אמר כי "העולם גשר צר מאוד מאוד והעיקר שלא יתפחד כלל". אך, לטענת התובע, דבריו של רבי נחמן מתייחסים לגשר המוביל לעולם שכולו טוב בשונה מהרעיון שמובא במשפט "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד", המתייחס לחוסן אישי בעולם הזה. הוא טען שזהו רעיון מקורי שלו ולא של רבי נחמן שמעולם לא ציטט, כתב, הקליט או פרסם באופן כלשהו את המשפט האמור.
בנוסף לתצהיר התובע, הובאה לפני בית המשפט גם חוות דעתו פרופ' דוד אסף, פרופ' בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת ת"א המתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם ובמיוחד תולדות החסידות.
פרופ' אסף העיד מידיעתו האישית, כי השיר "מי שמאמין" נכתב על ידי מר יוסי גיספן והוקלט לראשונה על ידי הזמר אייל גולן בפברואר 2010. השיר זכה לתפוצה חסרת תקדים ועד היום הוא נישא בפי כל. פרופ' אסף הוסיף כי המשפט חלחל לשיח הציבורי, התקשורתי והחברתי וזכה למעמד ייחודי כאשר המשפט בנוסחו המדויק זוהה לחלוטין עם מחבר השיר. הוא גרס כי משפט זה אינו ציטוט של טקסט קדום, הוא אינו נמצא במקורות ישראל הידועים והוא מקורי לחלוטין.
פרופ' אסף סקר בחוות דעתו את הכתבים שנזכרו בכתב ההגנה – מעשה "טליתא קומי" מפי ישו הנוצרי. "ויאמר אל ראש הכנסת: אל תירא רק האמינה". כמו גם את השיר של וויטני יוסטון ומריה קארי "when you believe".
פרופ' אסף גרס כי אין הנידון דומה לראיה. מאמרו של ישו הנוצרי מתייחס למשיח הנוצרים ולא לקדוש ברוך הוא המוכר ביהדות. בשיר "when you believe" האמונה והפחד רחוקים זה מזה ולא במשפט אחד. פרופ' אסף סבר כי ההקשר היחיד שניתן לפרשו הוא דתי יהודי, לא נוצרי ולא אוניברסלי.
לאחר מכן פרופ' אסף עבר לבחון את מקורות ההשראה היהודיים אליהם מתייחסת ההגנה, כתבי הצדיק החסידי רבי נחמן מברסלב. פרופ' אסף הסביר כי מורשתו הרוחנית של רבי נחמן השפיעה על חוגים רחבים ברחבי ישראל ורוחו שורה על יוצרים רבים לרבות התובע. התובע שילב בשירו שני ציטוטים ישירים של הרבי נחמן באופן מדויק. אך המשפט "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד" אינו כלול בכתבי רבי נחמן והוא משפט מקורי של התובע.
פרופ' אסף קבע בחוות דעתו כי אמנם התובע שילב בשיר ציטוטים מהמקורות, כגון כתבי רבי נחמן ומשנה אבות, אך המשפט "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד" אינו מופיע, בחלקו או בשלמותו, בשום מקור מוקדם אחר בארון הספרים היהודי – לא בנוסחו ולא בנוסח דומה לו.
לפי פרופ' אסף, לכל היותר זוהי וריאציה על אמירתו המפורסמת של רבי נחמן "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל". אך באמירתו של רבי נחמן, אין שום קשר בין פחד לבין אובדן האמונה, כמופיע ביצירתו של התובע.
לאור האמור, התובע טען כי מדובר ביצירה מקורית שלו החוסה תחת הגנת חוק זכות יוצרים.
לעומת זאת, הנתבעות הביאו אסמכתאות לפיהן לרעיון האמוני הגלום במילים "מי שמאמין לא מפחד" ישנם תימוכין במקורות דתיים שונים, יהודיים ואף נוצרים.
כאמור, מקוריות של תוכן צריכה לעמוד בשני מבחנים מצטברים: מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות. הנתבעת 2 טענה כי לא היתה השקעה ולא היתה יצירתיות מצד התובע. היא טענה כי לתובע לא שמורה זכות ראשונה במשפט זה, משום שלא מדובר ביצירה מקורית מאחר שהועתקה ממקורות זרים.
בהמשך, הנתבעת 2 הפנתה לשיר של מריה קארי וויטני יוסטון: when you believe… now we are not afraid"". הנתבעת 2 הצביעה על כך שהרעיון הגלום בשירו של התובע איננו מקורי. כמו כן, היא הפנתה לסיפור טליתא קומי מהברית החדשה, שם אמר ישו הנוצרי: "do not be afraid just believe".
בנוסף, הנתבעת 2 העלתה שתי אפשרויות לכך שהרעיון למילות השיר הגיע לתובע מדברי רבי נחמן מברסלב, שהקשר בין האמונה להעדר פחד עולה בבירור מתוך כתביו. גם הנתבעת 1 הביאה לפני בית המשפט משפטים שונים מהמקורות ובהם רעיון דומה לזה שבמשפט.
מכל הציטוטים אליהם הופנה, בית המשפט בחר להתייחס לציטוט מתוך ספר "אורחות צדיקים" בו נכתב המשפט הבא: "מי שמאמין באלוהים בלב שלם ובוטח בו בביטחון חזק, יביא אותו הביטחון שלא יפחד מעולם מדבר רע…".
הנתבעות טענו כי הרעיון המובע במשפט שבמחלוקת אינו רעיון מקורי של התובע, אלא רעיון שפורסם בתפוצה רחבה במקורות שונים, עוד לפני שנים רבות.
בית המשפט הסביר שאכן, הרעיון ומקוריותה של היצירה הם נדבכי יסוד בהקניית זכויות יוצרים. באשר לרעיון, בית המשפט הסביר כי הרעיון המובא בשיר המלא של התובע הוא אכן רעיון מוכר. קשר בין אמונה לבין העדרו של הפחד, מצא ביטוי בכתבים של הוגים שונים גם ביהדות וגם בנצרות. כלומר, הרעיון המבוטא במשפט הקצר "מי שמאמין לא מפחד", כשלעצמו אינו חדש. הוא מוכר וידוע בספרות הדתית במגוון אמונות.
בית המשפט הבהיר כי ההפרה הנטענת העניין זה נוגעת לשימוש שנעשה במשפט בשפה העברית ביחס לקהל הישראלי, כך שגם מסיבה זו, רעיונות אמוניים נוכריים בשפה זרה אינם מקור רלוונטי. משכך, בית המשפט קיבל, גם אם בהסתייגות מסוימת, כי שירו של התובע בכלל, והמשפט הספציפי בפרט, מתייחס לציבור היהודי ולפיכך האמונות הנוכריות המובאות בכתבי הברית החדשה ובשיר של הזמרות יוסטון וקארי, לא היו מקור ההשראה/ הרעיון. אך כתביו של רבי נחמן מברסלב ודאי כוונו לקדוש ברוך הוא, כלומר לאמונה היהודית ב"מלך העולם" אליה מכוון שירו של התובע.
בית המשפט הסביר שהאבחנה שהתובע והמומחה מטעמו ביקשו לעשות בין אמונה בעולם הזה המובאת ביצירתו של התובע לבין אמונה בעולם הבא המובאת בכתבי רבי נחמן, נראית מלאכותית במידה רבה. גם כאן ובעולם הזה וגם בעולם הבא הרעיון האמוני של אמונה והעדר פחד שלוב זה בזה.
בית המשפט הסביר כי לכאורה, לפי גישה זו היה מקום לקבוע כי לא מדובר ברעיון פרי מוחו של התובע. אך לא ניתן להכחיש כי המשפט "מי שמאמין לא מפחד" גם ללא המשכו "את האמונה לאבד" הפך שגור על פי כל, בעקבות וכחלק משירו של התובע. כמו כן, המשפט, גם אם היה מושתת על רעיונות אמוניים עתיקים, הנגיש את אותם רעיונות לציבור באופן שלא היה קיים קודם לכן.
הרעיון התחבא בין כתביו של רבי נחמן, והיה מוכר לציבור מצומצם אשר צרך תכנים אלה. אך התפוצה הרחבה שנעשתה לרעיון ברחבי מדינת ישראל עד כדי שנטען גם על ידי הנתבעות עצמן, כי מדובר במשפט גנרי השגור בפי כל, היא בזכות יצירתו של התובע.
בית המשפט הסביר כי הלבוש המילולי שבו התובע הלביש את הרעיון, כלומר המילים "מי שמאמין לא מפחד" מפשט את הרעיון לכלל ביטוי שגור המתגלגל על כל לשון. דווקא אותן "מילים פשוטות", כטענת הנתבעות, הן שהפכו את אותו רעיון חבוי, למטבע לשון מוכר.
בית המשפט הוסיף כי מקוריותו של רעיון הוא מושג חמקמק. בסופו של דבר יצירות רבות המוכרות לנו היום שואבות את חיותן מיצירות ותיקות עד עתיקות ומרעיונות שהועלו בעבר בקצרה, אף זכו להיכתב מחדש ולהפיח בהן רוח חיים על ידי יוצרים מודרניים.
באשר למקוריות, בית המשפט ציין כי המשפט הספציפי שחיבר התובע, במילותיו ה"פשוטות", יתכן ומבוסס על רעיון שנחבא במקורות נושנים – כתבי רבי נחמן. אך הלבוש המילולי שניתן לו שונה מהותית מהאופן בו נכתבו הדברים על ידי רבי נחמן. לשונו של התובע קולחת, ברורה ופשוטה לציבור בן ימינו. מילותיו של התובע העניקו לרעיון נופך חדש ומקורי, ולפיכך מתקיים אלמנט המקוריות.
בית המשפט הסביר כי הענקת לבוש חדש לרעיון חבוי ונושן, גם הוא עשוי בתנאים מסוימים להיות רענן ומקורי. בית המשפט קבע כי כך היה גם בשיר של התובע. הרעיון הגלום בו מתגלגל על כל לשון, ואף מופיע בוויקיפדיה. הקונוטציה הראשונית של האדם הסביר השומע את המשפט "מי שמאמין לא מפחד" אינו רבי נחמן מברסלב אלא שירו של התובע.
לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע כי המשפט "מי שמאמין לא מפחד", הכלול בשירו של התובע, נהנה מהגנת המקוריות לפי סעיף 4(1) לחוק זכות יוצרים.
משפט חלקי – חלק מהותי ביצירה
בית המשפט הסביר כי אמנם מדובר בשימוש שנעשה על ידי הנתבעות המשפט המצוי בשיר שנכתב על ידי התובע, אך לא ניתן להתעלם מכך שמהשימוש נעשה רק בחלק מהמשפט המלא.
בעניין ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825 (1970) נקבעו התנאים הנדרשים על מנת לבסס העתקה, תך שנקבע כי יש להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כאשר לא הכמות קובעת, אלא האיכות.
בית המשפט התייחס לשאלה האם שימוש בחלק קטן מתוך השיר המלא (כאן אפילו מדובר בחלק ממשפט שלם) מהווה הפרה של זכות יוצרים? האם מדובר בשימוש בחלק המהותי של היצירה באופן המקנה פיצוי?
מר עוזי כהן, מנהל הנתבעת 2, טען כי הנתבעת 2 היתה רשאית לעשות שימוש במשפט זה, משום שמדובר בציטוט בודד, חצי משפט מתוך היצירה כולה.
הגב' ענבל אוחיון, העידה מטעם הנתבעת 1 בתצהיר העדות הראשית, כי הופתעה לשמוע שהתובע טוען לזכות יוצרים במשפט "מי שמאמין לא מפחד" משום שסברה שמדובר במשפט מן המקורות. משפט גנרי הרווח בקרב הציבור הרחב. בהמשך היא ציינה אסמכתאות רבות לשימוש במשפט זה, למשל על ידי פוליטיקאים שונים.
הן טענות התובע והן חוות דעתו של המומחה מטעמו התייחסו למשפט השלם – "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד". עם זאת, נאמר בחוות הדעת כי היא מתייחסת למשפט המלא, בחלקו או משלמותו.
לעומת זאת, מה שהופיע על השלט המדובר הוא רק חלקו הראשון של המשפט: "מי שמאמין לא מפחד".
בית המשפט הסביר כי אין ספק כי הנתבעות עשו שימוש על גבי השלטים ששיווקו/ הפיצו/ מכרו, בחלק ממשפט שלם שהוא פרי יצירתו של התובע. הן ציטטו רק חלק קטן מתוך השיר ולא את השיר כולו.
הנתבעות אישרו כי הן נוהגות לעשות זאת בשלטי השראה נוספים בהם מופיע ציטוט של משפט או אפילו חצי משפט מתוך שיר מוכר כגון: "כי האדם עץ השדה".
בית המשפט הסביר כי כאשר הציטוט החלקי מתוך המשפט השלם יוצר קשר מדי אצל האדם הסביר למכלול השיר – יצירתו של התובע, אין לומר כי מדובר בחלק שולי מתוך נשחר שאינו מהווה הפרה של זכות יוצרים. העובדה שמדובר בקטע מהותי ולא שולי, נלמדת גם מכך ששמו של השיר בנוי על הרעיון האמוני המגולם באותן מילים: "מי שמאמין".
לכן, הציטוט של משפט זה אינו ציטוט של חלק לא חשוב ביצירה, אלא של העיקר. לפיכך, גם אם מדובר בציטוט חלקי, אין זה מפקיע את זכות היוצרים של היוצר. לא מדובר ב"שימוש אגבי" כפי שנטען על ידי הנתבעות. מדובר בשימוש במהות שהשיר בא לבטא אמונה והעדר פחד שבצידה.
כמו כן, בית המשפט הסביר כי לא התרשם מעמדת הנתבעות כי במשפטי השראה נוספים המוצגים על ידם ישנם ציטוטים חלקיים נוספים של שירים מוכרים והם לא נתבעו על כך מעולם. העובדה שיוצר מסוים לא עמד על זכויותיו אינה מפקיעה מיוצר אחר את הזכות לעמוד על זכויותיו.
באשר לטענת הנתבעת 1, לפיה גורמים פוליטיים עשו שימוש ביצירה "מי שמאמין לא מפחד" ולא נתבעו על כך, בית המשפט הסביר שגם היא אינה שוללת את ההפרה שבוצעה כאן. זוהי זכותו של היוצר להחליט מתי והאם לממש את זכותו להגנה על זכויותיו. עם זאת, לכך עשויה להיות משמעות בהחלת ההגנות.
בהקשר לפרסום קטע אחד מתוך היצירה, בית המשפט שב להתייחס לאלמנט הזכות המוסרית של היוצר, אשר מורכבת משניים – הזכות לשייכות ליצירה והזכות לשלמותה. תכליתה של הזכות המוסרית היא כי היוצר יהיה זכאי להכרה והוקרה בגים יצירתו. הרווח או התמלוגים הכספיים אינה המטרה של זכות זו. עם זאת, כאשר הזכות מוכרת איד הסעדים המוענקים ליוצר בנסיבות אלה הוא פיצוי כספי.
בית המשפט הסביר כי זכותו המוסרית של היוצר כוללת גם את זכותו שהיצירה לא תשתנה ותסולף. שינוי סילוף היצירה יהוו פגיעה בערכה היצירתי. ייתכן שגזירת משפט מתוך שיר שלם, גם הוא בא בכלל זה. כלומר, העובדה שהשלט כמיל רק משפט אחד מתוך קונטקסט שלם, עשוי להיחשב כהשחתת היצירה ולאו דווקא כמשפט חלקי, המקנה הגנה למפר.
הגנת מפר תמים
הנתבעות טענו כי כל אחת מהן פעלה בתום לב וסברה כי מדובר במשפט גנרי וברעיון עתיק שאינו פרי יצירתו של התובע.
סעיף 58 לחוק זכות יוצרים מגדיר "מפר תמים" כדלקמן: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
בעיקרון, הגנת מפר תמים עומדת למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה שנעשה בה שימוש. רק כאשר הונח יסוד מהימן כי המשתמש הניח באופן מוטעה כי לא קיימת זכות יוצרים ביצירה, אזי תקום למפר הגנת מפר תמים. טענה סתמית אינה מספקת בעניין זה.
מר עוזי כהן, מנהל הנתבעת 2, העיד בבירור ובאופן אמין כי לא ידע שיש זכות יוצרים על משפטים וכי לא חשב שתהיה איזושהי בעיה.
גם הגב' אוחיון מטעם הנתבעת 1 העידה בתצהירה כי המוצרים הנמכרים על ידי הנתבעת 1 עומדים בכל דרישות הדין. כמו כן, היא העידה כי כאשר נודע לה לראשונה שהתובע טוען לזכות יוצרים במשפט "מי שמאמין לא מפחד", היא היתה מאוד מופתעת. היא טענה כי לא ידעה שיש למישהו זכות יוצרים במשפט זה וכי חשבה שמדובר במשפט מן המקורות שהינו מפט גנרי בקרב הציבור.
בית המשפט ציין כי הגב' אוחיון נחקרה על תצהירה אך לא נחקרה כלל על רכיבים אלא בתצהירה והדבר מדבר בעדו.
בית המשפט הסביר כי מפר הטוען להגנת "מפר תמים" צריך להוכיח כי לא היה מודע לקיום זכות יוצרים ביצירה. הטענה צריכה להיות מפורטת ולא כללית. המפר צריך להראות עי לא ידע וכלא היה לו יסוד סביר לחשוד בקיומן של זכויות יוצרים. לא די בטענה סתמית.
בית המשפט הסביר כי שמע את עדותם של שני הגורמים הרלוונטיים מטעם הנתבעות ושוכנע כי פעלו בתום לב ומתוך מחשבה שלא מדובר במשפט המוגן בזכות יוצרים. אלמלא כן, לא היתה הנתבעת 1 רוכשת ומשווקת את המשפט הרלוונטי בכלל משפטי ההשראה שנמכרים בסניפיה.
בחקירתה הנגדית של הגב' אוחיון, הושם דגש על משפטים המשחררים את הנתבעת 1 מכל אחריות משפטית. אך העדה הסבירה בפירוט רב ובית המשפט קיבל הסבר זה, כי מדובר בחוזה אשר נועד לשחרר את הנתבעת 1 מכל אחריות באופן כללי ולא מדובר בצפיית פני עתיד לגבי הפרה.
בנוהל השוטף של הנתבעת 1, כל ספק חותם על שיפוי מלא גם לגבי נושאים שאינם רלוונטיים אליו, והכל כדי לספק לה הגנה כללית ומלאה.
לפיכך, בית המשפט קבע כי אין לראות בחוזה הגורף שהנתבעת 1 החתימה עליו את מנהל הנתבעת 2, כדי לומר שהנתבעת 1 צפתה אפשרות להפרת זכויות יוצרים בשלטים.
הפסיקה מכירה בהגנת "מפר תמים" כהגנה ראויה. אמנם, כאמור, אין לטעון טענה זו על דרך הסתם ויש לצקת לתוכה תוכן. אך כאשר מצליחות הנתבעות לבסס את עמדתן כי לא ידעו ולא היה עליהן לדעת או לחשוד כי מדובר ביצירה מוגנת, ראוי להעניק להן הגנה זו.
כאמור, הנתבע הפנה לפסק הדין בעניין אביסרור, במסגרתו נקבע כי נעשתה הפרת זכויות יוצרים על ידי מר אביסרור.
בית המשפט הסביר כי לא ניתן לראות בקיומו של פסק דין זה משום תשתית לכך שהיה על הנתבעות לדעת ולהבין כי מדובר ביצירה מוגנת.
ראשית, פסק הדין אמנם ניתן לאחר שמיעת עדים וראיות, אך מדובר בפסק דין קצר, לא מנומק ותמציתי שניתן על דרך הפשרה לאחר הסכמת הצדדים לכך.
שנית ועיקר, לפסק הדין לא ניתן פרסום באופן המקים חזקה כי הובא לידיעת הנתבעות או מי מהן, טרם ייצור/ שיווק/ מכירת השלטים נשוא התובענה.
בית המשפט קבע כי תום הלב והקפדה על זכות היוצרים, מצד הנתבעות, עולים מהעדויות שנשמעו.
לגבי הנתבעת 1, החוזה המקיף עליו היא מחתימה את הספקים השונים המתקשרים עמה, אשר שם דגש בין היתר על זכויות יוצרים, מלמד כי הנתבעת נזהרת ומקפידה בנושא זה. מעדותה של הגב' אוחיון ומהחוזה הגורף שהנתבעת מקפידה להחתים עליו כל ספק, בית המשפט שוכנע כי הנתבעת 1 תמת לב ואינה מתירה הפרות במוצרים הנמכרים בסניפיה. לרבות בתחום זכויות היוצרים.
לגבי הנתבעת 2, מנהלה, מר עוזי כהן, העיד לפני בית המשפט כי הוא מקפיד בזכויות יוצרים ומשווק/ מפיץ רק מוצרים מורשים. בית המשפט מצד כי מר כהן העיד בצורה אמינה ששכנעה את בית המשפט בתום ליבו. בית המשפט הסביר כי הוא מאמין שאילו מר כהן היה יודע או חושד כי מדובר במשפט המפר את זכות היוצרים של התובע, הוא לא היה משווק ומפיץ שלטים כאלה.
בית המשפט הסביר כי הגנת "המפר התמים" עומדת לנתבעות גם בשל אופן התנהגותן לאחר מעשה. שלא כנטען על ידי התובע, לאחר שהנתבעות קיבלו את מכתבי ההתראה מטעם ב"כ התובע, הן לא התנכרו לאחריותן והפסיקו מיידית את מכירת השלטים המפרים. לפיכך ברור שאם הנתבעות היו סבורות שמדובר בהפרה הן לא היו משווקות או מוכרות את השלטים. מיד כשעלתה הטענה על ידי התובע, וחרף ההכחשה, הן נהגו בזהירות יתרה והפסיקו לאלתר את המכירות ואספו את הסחורה מהסניפים.
לאור האמור לעיל, בית המשפט שוכנע כי הנתבעות ושלוחיהן, סברו בתום לב כי לא מדובר ביצירה מוגנת או בקטע ממנה, אלא במשפט גנרי השגור על פי כל שיסודותיו מעוצים במקורות קדומים. התנהלותן של הנתבעות בכלל, ולאחר שנודעה להן טענתו של התובע בפרט, כמו גם העדויות שנשמעו לפני בית המשפט מפי הגורמים המוסמכים בנתבעות, שכנעו את בית המשפט בכך. לפיכך בית המשפט ראה לנכון להעניק להן את הגנת המפר התמים.
