תביעה שהוגשה על ידי חברת דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ כנגד גיל סנפיר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 9.4.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: התובעת פיתחה תוכנה בשם "דנאל 2000", לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך ומוצרים פיננסיים. הנתבע, גיל סנפיר, פיתח תוכנה לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך, אשר לטענת התובעת מהווה העתקה של תוכנת "דנאל 2000".
כנגד שיווק התוכנה ניתן צו מניעה זמני ובתביעה עותרת התובעת לקבלת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע ולפיצוי כספי בגין הפרת זכות יוצרים, גזל סוד מסחרי ועשיית עושר ולא במשפט.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בתוכנת דנאל. ניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע האוסר על הנתבע להפר את זכויותיה של התובעת.
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי סטטוטורי בסכום של 80,000 ש"ח בגין הפרת זכות היוצרים.
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך של 35,000 ₪.
הערת DWO: פסק דין חשוב ומלומד המסביר לראשונה את השינוי שנוצר בדין החדש למול הדין הישן ביחס לחישוב למספר הפרות של זכויות יוצרים. בנוסף, פסק הדין מבהיר את היקף ההגנה לתוכנה בעלת מאפיינים פונקציונאלים.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
רעיון אינו מוגן בזכות יוצרים
עקרון בסיסי נוסף הנוגע לאיזון הפנימי בדיני זכויות יוצרים הוא, כי הרעיון העומד בבסיס יצירה לא יהיה מוגן על ידי הזכות וכי ההגנה תינתן רק על דרך ביטויו. בכך באה לידי ביטוי ההבחנה בין הרעיון, שאינו מוגן בזכות יוצרים, לבין הביטוי, שהעתקתו יכולה להוות הפרה.
הגנה על יצירות פונקציונאליות
הבחנה זו בין רעיון לבין ביטוי משיקה במובנים מסויימים גם לדרישת המקוריות העומדת בבסיס ההגנה על יצירות באמצעות זכות יוצרים. השקה זו רבלנטית במיוחד כאשר מדובר ביצירות פונקציונאליות, שאז הביטוי מוכתב, במידה זו או אחרת, על ידי מגבלות הרעיון או דרישות המשתמשים, כאשר לעיתים דרישות אלה אינן מותירות בידי היוצר אלא אפשרויות ביטוי מוגבלות. במקרים כאלה, יזכה הביטוי להגנה מועטה בלבד ובמקרים הקיצוניים ביותר, כאשר תמצא אך דרך בודדת אחת או דרכים בודדות שבהן ניתן יהיה לבטא את הרעיון, לא תיהנה היצירה מהגנת יוצרים כלל. תפיסה זו מכונה בשם "דוקטרינת האיחוד" (Merger) ומקורה הוא במשפט האמריקאי.
דוקטרינת האיחוד זכתה לאחרונה לדיון נרחב בסייפקום נ' עופר רביב, שם נדונה תביעה שבה נטען, כי שירטוטים ששימשו את המשיב לצורך רישום פטנט בארה"ב, בנוגע למערכת לגיבוי מתח חשמלי עבור מערכות כבלים, מפרים את זכות היוצרים של המערערת בשרטוטי מוצריה. באותו עניין טען המשיב, כי על המערערת היה להוכיח העתקה מדויקת כיוון ששרטוטיה מהווים רעיון שיש דרכים מוגבלות לבטאו. בית המשפט העליון סקר באותו עניין את דוקטרינת האיחוד שהתפתחה בפסיקה האמריקאית, בציינו כי קיימת תמימות דעים בפסיקה, כי כאשר מדובר בהתמזגות מוחלטת בין הרעיון לבין הביטוי וכאשר קיימת רק דרך אחת לבטא את הרעיון, היצירה המבטאת את אותו רעיון לא תזכה להגנת זכות יוצרים. ואולם, הדעות נחלקות בשאלה מהו הדין כאשר קיימות אפשרויות ביטוי מועטות בלבד לרעיון, כאשר לפי הגישה אחת, גם במקרה כזה אין להעניק ליצירה הגנת זכות יוצרים ולפי הגישה האחרת, תוענק ליצירה זכות יוצרים אך הפרתה תתקיים רק כאשר יתקיים דמיון מוחלט או כמעט מוחלט בין היצירות.
בעניין סייפקום אימץ בית המשפט העליון את הגישה שלפיה כאשר מספר אפשרויות הביטוי הוא מצומצם ביותר, הרי שכדי להוכיח הפרה של זכות יוצרים יהיה צורך להקשיח את מבחני ההעתקה ולדרוש כי היצירה שנטען לגביה כי היא "יצירה מפרה" תהיה דומה דמיון כמעט מוחלט ליצירה המוגנת. בית המשפט ציין באותו עניין, כי דוקטרינת האיחוד מתעוררת בעידן המודרני גם בקשר לתוכנות מחשב, כאשר נטען, לעיתים, כי הדרישות הפונקציונליות של התוכנה מכתיבות את צורת הביטוי.
זכות יוצרים בתוכנת מחשב
זכות היוצרים בתוכנת מחשב הוכרה לראשונה בישראל במסגרת פסק הדין בעניין Apple נ' ניו-קוב. רק בשנת 1988 עוגנה הזכות מפורשות בתיקון לפקודת זכות יוצרים, 1924, שקבע כי "לעניין זכות יוצרים, דין תוכנה של מחשב כדין יצירה ספרותית כמשמעה בחוק זכות יוצרים, 1911". מכוח קביעה זו, נהנו תוכנות המחשב מכל הזכויות הכלכליות שהיו נתונות לבעליהן של יצירות ספרותיות.
בפקודה משנת 1924 הוגדר המונח תוכנת מחשב באופן הבא: " 'תוכנה של מחשב' – בין שהיא תכנית מקור ובין שהיא קוד יעד"(סעיף 2א לפקודה, כפי שתוקן בחוק לתיקון דיני הקניין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש"ס– 1999, ס"ח 4). התייחסות זו באה להבהיר, כי רכיבי התוכנה המוגנים בזכויות יוצרים כיצירה ספרותית אינם כוללים רק את קוד המקור של התוכנה (ה-source code), שהוא קוד הנכתב בשפת תוכנה הניתנת לקריאה על ידי בני אדם (או לפחות על ידי מתכנתים), אלא גם את קוד היעד (הobject code), המהווה "תרגום" של קוד המקור לשפה בינארית הנקראת על ידי המחשב.
ההכרה כי דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית נשמרה גם בחוק זכות יוצרים, כאשר בסעיף 1 לחוק נקבע, כי תוכנת מחשב היא יצירה ספרותית. באשר להגדרת המונח "תוכנה של מחשב", הרי שזו שונתה ובסעיף 1 לחוק נקבע, כי "תכנת מחשב" משמעה "תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת".
הגנת זכויות היוצרים על תוכנות מחשב משתרעת הן על סוגי קודים שונים (כגון קוד מקור, קוד יעד או קוד הניתן להרצה על מערכת המחשב), הן על אופני ביטוי נוספים של תוכנות מחשב, כגון אלוגריתמים ותרשימי זרימה, וכן כי ההגנה אינה תלויה במדיום שהתוכנה מאוחסנת בו – תקליטורים, זכרון המחשב או רכיבי חומרה אחרים. הגדרה זו הינה רחבה מההגדרה שנהגה בפקודת זכות יוצרים, 1924, אשר תאמה את הסכם טריפס ואשר לפיה תוכנה הייתה מוגנת בין שהיא תוכנת מקור, דהיינו התוכנה כפי שנכתבה בשפת תכנות ובין שהיא קוד יעד, דהיינו התוכנה כפי שתורגמה באמצעות מהדר כדי שתהייה קריאה למחשב.
הפרה של זכות יוצרים בתוכנת מחשב
לתוכנת מחשב שלושה שלבי פיתוח: שלב אפיון התוכנה, שבו קובעים את דרישות התוכנה ואת תפקידיה;שלב התכנון (העיצוב), שבו קובע המתכנת כיצד תבצע התוכנה את המטלות שהוגדרו; ושלב התכנות, שבו מתורגם העיצוב ממצב של שירטוטים ומבנים סכמטיים לשפת תכנות. כמו בהפרה של כל יצירה ספרותית, הפרה של תוכנת מחשב מתבצעת על ידי יצירת עותק של התוכנה או חלק מהותי ממנה, ללא הרשאת בעל זכויות היוצרים.
בעניין הרפז, קבע בית המשפט העליון, כי ההגנה על תוכנת מחשב אינה משתרעת רק על העתקתו של קוד התוכנה עצמו, אלא שהיא קיימת וחלה בשלושת שלבי הפיתוח של התוכנה. בית המשפט העליון קבע, כי כל אחד משלבי פיתוח התוכנה יכול לבוא לידי ביטוי מוחשי נפרד ולפיכך, זכות היוצרים בתוכנת מחשב משתרעת הן על כל אחד משלבי הפיתוח והן על היצירה המוגמרת עצמה.
כן נקבע, כי ההגנה על תוכנה מתפרשת על הרכיבים המילוליים או החיצוניים של התוכנה וגם על הרכיבים הפנימיים, שהם הבחירה ברעיונות וארגונם. נקבע, כי ההגנה משתרעת מעבר לקוד המילולי של התוכנה ומוענקת גם לצורה (artwork), למבנה (structure),להזנת המשתמשuser) inputs), לסדר (sequence) ולארגון (organization).
כיום, חלק מהגישות דוגלות בהגנה רחבה המשתרעת על מלוא המבנה, הסדר והארגון של התוכנה, תוך הדגשה, כי דווקא ברכיבים אלה – ולאו דווקא בקוד המקור עצמו – בא לידי ביטוי עיקר ההשקעה והיצירתיות מצד היוצר-המתכנת. כאמור, גישה זו באה לידי ביטוי בשעתו בעניין הרפז. מנגד, גישות אחרות דוגלות בצמצום הגנת זכות היוצרים על המבנה, הסדר והארגון של תוכנות המחשב. גישות אלו מרחיבות את הגדרת הרעיון בתוכנה ומצמצמות את מרכיב הביטוי והן אינן מגינות על אותם מרכיבים של הבחירה והארגון, המוכתבים על ידי דרישות חיצוניות, כגון דרישות המשימה, הצורך להתאים את התוכנה כדי שתפעל במשולב עם תוכנה אחרת או במקביל לה, צורכי המשתמשים או הנוהג בתחום עסקים מסויים. גישות אלו דוגלות בשיטה המבוססת על "סינון" רכיבים שונים, המהווים חלק מן המבנה, הסדר והארגון של התוכנה אל מחוץ לגדרי ההגנה, כך שבטרם תערך השוואה בין התוכנות ינופו הרכיבים שאינם מוגנים, כגון רעיונות, ומנגד יובא בחשבון כי דימיון מסויים הינו בלתי נמנע לאור דרישות המשתמשים והצורך של התוכנות למלא פונקציות דומות.
הגישה המצמצת מכירה בכך שמותר לעשות שימוש מסויים במבנה, בסדר ובארגון של תוכנה קיימת לצורך חדירה לשוק – ובמיוחד שוק שבו שחקן מרכזי אחד, כבענייננו – וכדי להקל על משתמשים פוטנציאליים. יש להדגיש כי ענייננו כאן הוא באיזון הפנימי, בשאלה אם מדובר בהפרה. לפי הגישה המצמצמת, כאשר צורות הביטוי מוגבלות, יקשה על התובע להוכיח הפרה, ויהיה צורך בהעתקה כמעט מדויקת.
נפסק כי הנתבע יקבל הגנה רחבה רק אם יוכח, ראשית, כי לתובעת כוח שוק מונופוליסטי בתחום התוכנות לניהול ניירות ערך או תיקי השקעות, וכן שאכן אין דרך אחרת לחדור לשוק, לבד מהעתקת ממשקי המשתמש כפי שהם.
במקרה דכאן נפסק כי, לאור קיומן של מספר תוכנות בשוק הרלבנטי, לא נראה כי טענה של כוח שוק מונופוליסטי תעמוד לנתבע. הנתבע כלל לא ניסה להוכיח זאת, והסתפק בהעלאת הטענה לפיה לתובעת יש מונופול המונע ממתחרים להיכנס לשוק.
הוכחת העתקה של יצירה
נפסק כי העתקת התוכנה יכול שתוכח בראיות נסיבתיות – נגישות ליצירה המקורית ודמיון רב בין היצירות – אשר יביאו למסקנה כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים.
א. נגישות הנתבע לתוכנת דנאל
נפסק כי הנתבע היה נגיש לתוכנת דנאל.
ב. קיומו של דמיון מהותי בין התוכנות
נפסק כי מקום שבו המדובר בתוכנות מחשב ייעודיות, שיש מספר מוגבל של דרכים לבטא את הרעיון העומד בבסיסן, ולא הועתק קוד המקור של התוכנה, יהיה מקום לדרוש כי התוכנה שנטען לגביה כי הינה מפרה תהיה דומה דמיון כמעט מוחלט לתוכנה המוגנת על מנת לבסס את אותו דמיון מהותי. זאת, בדומה למבחן המוגבר שהוחל על יצירות פונקציונאליות.
בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, התבקש המומחה מטעם בית המשפט, גד אופנהיימר, להשוות בין ממשק המשתמש (תצוגות המסך) בשתי התוכנות, שהוא חלק המערכת הגלוי למשתמש בתוכנה, אשר דרכו מתקיים הקשר בין המשתמש לבין התוכנה, ולמעשה מבחינת משתמשים רבים הוא בגדר המוצר עצמו. עוד התבקש המומחה להשוות בין מבנה הנתונים (טבלאות) בשתי התוכנות, שהוא הכלי המשמש לאחסון מסודר של הנתונים בתוכנה, וזאת לשם קליטתם, איחזורם ועיבודם. יש לציין, כי בשעתו המומחה התבקש להתייחס גם לקוד המקור של התוכנות ולאור ממצאיו אין עוד טענה מצד התובעת להעתקת קוד מקור, טענה שנטענה מלכתחילה בקול רפה במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני.
כאמור לעיל, בבואנו לבחון קיומו של דמיון מהותי בין תוכנות יש לזכור, כי זכות יוצרים בתוכנת מחשב מעניקה הגנה על ביטוי של רעיון יצירתי, מקורי, שהוא לרוב תוצר של השקעת עבודה מרובה, משאבים כספיים ואינטלקטואליים הבאים לידי ביטוי בתוכנת המחשב. עם זאת, מחייבות הקדמה וההתפתחויות הטכנולוגיות בכלל, ותוכנות מחשב בפרט, לאפשר ליוצרים חדשים להתבסס על ביטויים של רעיונות קיימים בלי שייחשב הדבר כפגיעה בהם. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבו קיים שחקן מרכזי אחד בשוק, כבענייננו. זאת ועוד.כאשר מדובר בתוכנות אשר נועדו לענות על אותם צרכים פונקציונאליים ולאותה מטרה מוגדרת, הרי שיש גבול ליצירתיות וקיומו של דמיון מסוים הינו בלתי נמנע.
כפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, יש דמיון מוחלט בענייננו בין כל ממשקי, מסכי ההפעלה והדוחות של התוכנות נשוא ענייננו ולמעשה, תוכנת סנפיר נראית, מאופיינת ופועלת בזהות כמעט מוחלטת לתוכנת דנאל.
נפסק כי גם אם תתקבל טענת הנתבע לפיה קיים מספר מצומצם של דרכים לבטא את הרעיון שבבסיס תוכנת דנאל, הרי שהדמיון המוחלט בין התוכנות עומד ברף הגבוה הנדרש להוכחת העתקה.
בנוסף, מאחר שעל פי חוות דעת המומחה, קיימות אפשרויות ביטוי רבות אחרות לרעיון שבבסיס תוכנת דנאל, הרי שניתן היה להסתפק בענייננו בדמיון מובהק פחות על מנת לבסס טענה להעתקה ובוודאי שקיומו של דמיון כמעט מוחלט בין תוכנת סנפיר לבין תוכנת דנאל מבסס טענה כאמור מעל ומעבר לנדרש.
נפסק כי הנתבע העתיק, שלא בהסכמה, את שני השלבים הראשונים והמהותיים הנדרשים בפיתוחה של תוכנה מתוכנת דנאל וכי העתקה זו הינה העתקה מהותית וחריגה בהיקפה. משכך, הפר הנתבע את זכות היוצרים של התובעת בתוכנה.
מספר הפרות
סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים, קובע, כך:
"(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת."
נפסק כי תוכנת סנפיר הותקנה אצל שבעה מלקוחותיו של הנתבע. מתעוררת השאלה, האם יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין שבע הפרות שונות, או שמא יש לראות בכל אותן הפרות "מסכת אחת של מעשים", כאמור בסעיף 56 (ג).
פסק הדין המנחה הוא ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992) (להלן: עניין שגיא), שבו נדונה הצגה שהועלתה 74 פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה ועלתה השאלה האם יש לראות בכך 74 הפרות שונות, או שמא המדובר בהפרה אחת. באותו עניין קבע כב' הנשיא שמגר את הכלל הבסיסי שלפיו התיבה "כל הפרה" (שהוא הביטוי שנכלל בסעיף 3א לפקודה ומצוי היום בסעיף 56 (א) לחוק), תכלול את כל ההפרות בגין אותה זכות יוצרים, ללא קשר למספר הפעמים שהופרה. המבחן שנקבע הוא "מבחן הזכות שנפגעה".
יישום "מבחן הזכות שנפגעה" לעובדות שנדונו בעניין שגיא הוביל את בית המשפט לפסוק פיצוי סטטוטורי אחד בלבד בגין האקטים המפרים הרבים שפגעו כולם בזכות יוצרים אחת. בית המשפט נמנע מלפסוק פיצוי נפרד לכל אקט מפר, באשר לא ראה בו זכות מופרת. עם זאת, כב' הנשיא שמגר סייג קביעה זו וציין, כי אין לשלול מצב שבו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3אלפקודה.
בסעיף 56 (ג) לחוק זכות יוצרים נקבע מבחן דומה לזה שנקבע בעניין שגיא, אולם נוסח הסעיף רחב יותר, שכן הוא קובע כי "יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כהפרה אחת". מכאן שלהבדיל מעניין שגיא, הביטוי "מסכת" חל לא רק על סדרת הפרות של זכות יוצרים אחת ביצירה, אלא כולל גם סדרת מעשים המאגדת הפרות של זכויות יוצרים שונות. כלומר, במסגרת "מסכת" אחת ייכללו, באופן עקרוני, הן הפרות שונות של זכויות שונות באותה יצירה והן הפרות של זכויות בכמה יצירות. עם זאת, יש להראות זיקה בין המעשים השונים הן בזמן והן במקום.
נפסק כי ההפרות שבוצעו בענייננו מהוות "מסכת אחת של מעשים", שכן ההפרות בוצעו ביצירה אחת, היא התוכנה נשוא התובענה, וברצף אחד של מעשים, כאשר התוכנה הותקנה אצל שבעה לקוחות שונים לצורך פיילוט.
גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
נפסק כי משזכות היוצרים של התובעת הופרה והתובעת לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה עקב הפרת זכותה, זכאית התובעת לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, אשר קובע, כך:
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."
באשר לגובה הפיצוי. כאמור, סעיף 56 (ב) לחוק זכות יוצרים מונה את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקביעת סכום הפיצוי. על השיקולים הרלוונטיים לקביעת שיעורו של הפיצוי הסטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים עמד בית המשפט העליון גם בעניין שגיא (שם, עמ' 271-272). יישום שיקולים אלו לענייננו מוביל למסקנה, כי אף שהיקף ההפרה הוא לכאורה מצומצם, באשר שיווק התוכנה הופסק בעיצומו של שלב הפיילוט ובטרם עלה בידי הנתבע למכור את התוכנה כמוצר מוגמר, הרי שיש לפסוק פיצוי על הצד הגבוה, שכן אין המדובר במפר תם לב, ההפרה בענייננו היתה בוטה והיא נועדה להתעשר על חשבון התובעת.
על כן, מצא בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בעבור מסכת אחת של מעשים, על סך של 90,000₪.
שלילת אפשרות לכפל פיצוי
מלבד הטענה בדבר הפרת זכות היוצרים של התובעת בתוכנת דנאל, טוענת התובעת, כי בחדירתו של הנתבע לבסיסי הנתונים של תוכנת דנאל, הכל ללא הסכמת התובעת ובאמצעים פסולים, עוול הנתבע כלפי התובעת גם בעוולת גזל סוד מסחרי וכי התובעת זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק גם בגין עוולה זו. בנוסף, טוענת התובעת, כי הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונה כאשר הפיק רווחים ממכירת תוכנת סנפיר, המהווה העתקה של תוכנת דנאל.
נפסק כי מקום בו שני הסדרים חקיקתיים שונים מקנים לנפגע, כל אחד לעצמו, זכות וסעד של פיצוי בצידה, "הכלל העקרוני הוא שהנפגע יקנה את שתי הזכויות גם יחד, ואולם בפיצוי לא יזכה אלא פעם אחת בלבד, בגין אחת מן הזכויות" (פסק דין א.ש.י.ר). בענייננו, העתקתה של תוכנת דנאל מהווה, בראש ובראשונה, הפרה של זכות היוצרים של התובעת בתוכנה ועל כן הנכון הוא לפסוק לתובעת פיצוי סטטוטורי על פי חוק זכות יוצרים ולא על פי חוק עוולות מסחריות.
אשר לעילה עלפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, נפסק כי בעילה זו אין כל צורך כאשר הוכחה הפרת זכות יוצרים ומכל מקום, משהסתבר כי הנתבע לא מכר ולו תוכנה אחת בודדת, אין עוד צורך לדון בטענת התובעת הנוגעת לעוולה זו, שכן בכל מקרה טענה כאמור לא תצמיח לתובעת סעד כספי כלשהו.
