תביעה שהוגשה על ידי דפנה שפר, מרים אבן שושן ויובל אבן שושן כנגד תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ ורחל גלילי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 28.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: התובעים, יורשיו של הבלשן אברהם אבן-שושן ז"ל ובעלי זכויות היוצרים במילון "אבן שושן", הגישו תביעה בגין הפרת זכות היוצרים שלהם במילון על ידי הנתבעים, שעיסוקם במכירת ספרים, ובעיקר מילונים ואנציקלופדיות (הנתבעים 2-3 הם בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1).
טענת התובעים היתה כי הנתבעים משווקים מילונים אותם רכשו ממי ששימש עד לשנת 1993 כמוציא לאור ומפיץ של המילונים, אף שההסכם עמו בוטל בשנת 1993 בשל הפרתו ועל כן הם מפרים זכות יוצרים.
ביום 6.4.06 ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור באופן חלקי ופסק כי כל המילונים שהוצאו לאור ושווקו על ידי המוציא לאור לאחר מועד ביטול ההסכם עמו בשנת 1993 היו "יצירות מפירות" המהווה הפרה של זכויות היוצרים של התובעים. נוכח החלטתו זו, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת לדון בהליכי מתן החשבונות ולשמוע את הראיות בסוגיית היקף הפיצוי המגיע לתובעים, בכל הנוגע למכירת העותקים המפרים לאחר יום 3.5.99.
תוצאות ההליך: נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישיבו לתובעים את הרווחים שהפיקו ממכירת המילונים המפרים לאחר יום 3.5.99 (בו קיבלו התראה על ההפרה), בהתאם לסכום המרבי שבכתב התביעה, ולפיכך ישלמו לתובעים סך של 300,000 ₪.
כמו כן נפסק כי הנתבבעים ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
מתן חשבונות בגין הפרת זכות יוצרים
בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, הורה בית המשפט לנתבעים להגיש דו"ח חשבונות מאומת בתצהיר של רואה חשבון בדבר המכירות.
בדו"ח צויין כי הנתבעים רכשו 4,000 מילונים ובנוסף נחשפו סכומי הרכישה והמכירה של המילונים.
לאור נתונים אלו ביקשו התובעים כי בית המשפט יקבע שהפיצוי המינימאלי המגיע להם עומד על סך של 546,065 ₪, המשקף לטענתם את הרווח שהפיקו הנתבעים ממכירת המילונים.
בכתב התביעה המתוקן עתרו התובעים לצו למתן חשבונות בנוגע להיקף מכירת העותקים המפרים, ופיצוי מיוחד בסך 300,000 ₪ בגין "ההשקעות הנדרשות לשם תיקון התקלות שגרמו הנתבעים ובגין הוצאות התובעים והנזקים שנגרמו להם".
התובעים לא ביקשו לתקן את סכום התביעה לאחר קבלת דו"ח החשבונות, ומכאן שהם גם לא שילמו אגרה בגין כל סכום העולה על 300,000 ₪.
נפסק כי מי שהגיש תביעה למתן חשבונות רשאי לתקן את הסכום הנתבע בכתב התביעה בהתאם לחשבונות שקיבל בשלב השני; אך אם לא עשה כן, לא יוכל לקבל סכום העולה על זה שתבע, ושבגינו שילם אגרה.
על כן נפסק כי משלא טרחו התובעים לתקן את כתב התביעה בהתאם לחשבונות שקיבלו, ולא שילמו את האגרה המתבקשת מתיקון זה, הם אינם יכולים לעתור כיום לפיצוי בסכום העולה על זה הנקוב בכתב התביעה. נוכח האמור לעיל, התובעים זכאים, לכל היותר, לפיצוי בסך 300,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.
צו למתן חשבונות
ההלכה היא כי צו מתן חשבונות צריך להיות מפורט ובהיר – לא פחות מאשר צו גילוי מסמכים לפי תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לפי תקנה זו, ולאור טופס 11 לתקנות, נדרש המצהיר לגלות מהם המסמכים הנוגעים לעניין "שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו ושאותרו על-ידו לאחר חקירה ודרישה". לגבי מסמכים שהיו בחזקתו או בשליטתו של המצהיר, והם אינם עוד ברשותו, עליו להצהיר ולפרט מתי יצאו משליטתו והיכן הם נמצאים.
נטל השכנוע בתביעה למתן חשבונות מוטל על הנתבע: עליו להוכיח כי החשבונות שהציג נאותים ומשקפים את המציאות (ראה: ע"א 127/83 ברלב נ. לוינזון, פ"ד מ(3) 249, פסקה 8; ע"א 1842/90 ברלב נ' לוינזון-רפופורט, פ"ד מח(5) 221, בעמ' 228-229). כאשר מסתבר כי החשבונות שהוגשו על ידי הנתבע אינם מהימנים, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע להגיש את חשבונותיו בצורה טובה יותר, או למנות חוקר מטעם בית המשפט לעריכת החשבונות, מכוח תקנה 123 לתסד"א (ע"א 1842/90 הנ"ל, בעמ' 230, ו- 235-236, ע"א 127/83 הנ"ל פסקאות 8-12, וע"א 7346/00 יוסף מנשה נ' עזרא אהרוני, [פורסם בנבו] תק-על 2004(4) 2751, פסקה 7). אם בסופו של דבר המצב הוא שאין בידי בית המשפט חשבונות מהימנים שהגיש הנתבע, כמו למשל במקרה בו הם הושמדו, ובהעדר ראיות ישירות בסוגיה זו – זכאי התובע להוכיח את הסכומים המגיעים לו באמצעות הבאת ראיות נסיבתיות או הערכות מומחים (ע"א 1842/90 הנ"ל, בעמ' 230-231). במקרה שכזה, גם לו היה נטל הראיה מוטל על התובע – היה זה נטל מופחת בהתחשב בעובדה שמדובר בעובדות ונתונים המצויים בגדר ידיעתו המיוחדת של הנתבע (ע"א 1842/90 הנ"ל, בעמ' 231).
זאת ועוד: כאשר הנתבע נמנע מלהציג חשבונות ומסמכים שאמורים להימצא בידו, בלא שהוא נותן לכך הסבר סביר, תחול ההלכה לפיה מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה הפועלת לטובתו; אם נמנע מלהביא ראיה שכזו – ניתן להסיק מכך כי אילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו (ראה: ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, בעמ' 760; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 602; י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1650). עם זאת, לא יפסוק בית המשפט לטובת התובע סכום כסף, אלא אם כן סכום זה הוכח להנחת דעתו, באחת מן הדרכים דלעיל, על פי מידת השכנוע הנוהגת במישור האזרחי (ע"א 1842/90 הנ"ל בעמ' 235-236).
במקרה דנן, בהעדר אפשרות להסתמך על החישובים שערכו הצדדים, נפסק כי על בית המשפט להעריך את הרווח שהפיקו הנתבעים ממכירת העותקים המפרים בהתבסס על הנתונים שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים, כדי לקבוע את סכום ההשבה המגיע לתובעים (כפוף לסכום שננקב בכתב התביעה: 300,000 ₪).
פיצוי מכוח עוולת הגזל
הדרישה לפיצוי המבוסס על שווי המילונים, על בסיס עוולת הגזל, הופיעה לראשונה בתגובתם של התובעים לתצהיר מתן החשבונות של הנתבעים. התובעים לא בחרו בדרך זו, ולכן הם אינם יכולים לעתור לסעד בגין עילה שאינה מופיעה בכתב התביעה.
בנוסף, בית המשפט פסק כי סעיף 7 לחוק זכות-יוצרים, 1911 (החל על ההפרה נשוא תביעה זו) הוא המקור לדרישת התובעים לפיצוי בגין גזל, והוא קובע כדלקמן:
"כל העתקות מפירות של יצירה שקיימת בה זכות-יוצרים או של כל חלק הימנה וכל הקלישאות המשמשות או מכוונות לשמש לשם יצירת העתקות מפירות כאלה, הרי הם בחזקת רכושו של בעל זכות-היוצרים, ולפיכך יכול הוא להגיש משפט כדי לקבל את החזקה בהם או משפט על נטילת רכושו של אחר שלא כדין".
בע"א 241/55 דפוס ניאו גרפיקה בע"מ נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, 893 (1957) נפסק כי בהתאם לסעיף 7 הנ"ל זכאי בעל זכות היוצרים שהופרה לתבוע פיצויים על יסוד עוולת הגזל (הקבועה כיום בסעיף 52 לפקודת הנזיקין), במקום תביעה למתן חשבונות המבוססת על עשיית עושר ולא במשפט.
בהסתמך על הלכות אלו דרשו התובעים פיצויים לפי מחיר המכירה של המילונים, המשקף לטענתם את "שוויים" של המילונים. דרישה זו יש לדחות, ולא רק בשל אי-הכללתה בכתב התביעה, וזאת מכמה טעמים שיפורטו להלן:
פיצוי מכוח עוולת הגזל: הגנת תקנת השוק
ראשית, בית המשפט לא שוכנע, כי מעשי הנתבעים בנסיבות המקרה דנן מהווים "גזל" כמשמעותו בחוק. מאחר ורכשו הנתבעים את המילונים מן המוציא לאור בתנאי "תקנת השוק", דהיינו בתום לב ובתמורה.
מי שרכש יצירה מפרה בתנאי "תקנת השוק" עשוי להיות הבעלים המלא של העותק הפיזי של היצירה, והוא מוגן מפני תביעת חילוט או השמדה; אך הוא אינו הבעלים של זכויות היוצרים ביצירה, ועל כן הוא מנוע מלעשות ביצירה כל שימוש מסחרי שיוחד לפי החוק לבעל זכות היוצרים. זו הגישה העולה מסעיף 60(ג) לחוק החדש, אשר הכפיף את זכותו של בעל זכות היוצרים לדרוש למסור לו, או להשמיד, את העותקים המפרים לזכותו של מי שרכש עותקים אלו בתנאי תקנת השוק להמשיך ולהחזיק בהם (אם כי לא לשווקם). זו גם הגישה שאומצה בפסק הדין של בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין שניתן על ידי בתיק זה. אם כך הם פני הדברים, אין לראות במי שנהנה מהגנת "תקנת השוק" כמי שביצע עוולת גזל. כך גם קובע סעיף 53 לפקודת הנזיקין, כי בתובענה בגין גזל תהא הגנה לנתבע אם קנה את המיטלטלין בתנאי תקנת השוק.
פיצוי מכוח עוולת הגזל: מניעת כפל פיצוי
קושי נוסף הניצב בפני התובעים בדרך לקבלת פיצוי בגין עוולת הגזל נעוץ בעובדה שמדובר בפיצוי נזיקי, הדורש הוכחה של גובה הנזק שנגרם לתובע. מטרת הפיצוי הנזיקי הינה השבת המצב לקדמותו והעמדת הנפגע במצב בו היה לולא המעשה הנזיקי, ולא הענשת המפר. עקרונות אלו חלים גם על פסיקת פיצוי בגין הפרת זכויות קניין רוחני.
בענייננו, ברי כי לולא הופרה זכותם של התובעים על ידי הנתבעים, התובעים לא היו אוחזים בידיהם את שווי המילונים שמכרו הנתבעים, אלא אחד משניים: סכום התמלוגים שהנתבעים היו משלמים לתובעים עבור הזכות להפיץ את המילונים, או הרווח שהיו התובעים יכולים להפיק ממכירת המילונים בעצמם. מתן פיצוי לתובעים בגובה מחיר המכירה של המילונים, פירושו כי התובעים יקבלו פיצוי שהוא מעבר לנזק שנגרם להם, שכן הם יזכו במלוא מחיר המכירה של המילונים, מבלי להוציא את ההוצאה הנדרשת בייצורם.
בעניין ניאוגרפיקה נפסק כי התובע זכאי לקבל לידיו את "העותקים המפרים או את שווים", אולם אין לפסוק לתובע סכום שהוא מעבר לנזק שנגרם לו.
