בקשה לפסיקת תמלוגים בעד אמצאות שירות פלוני נ' חברה פלונית

סעיף 134 לחוק הפטנטים מורה בזו הלשון:

סעיף 134 לחוק פותח בלשון "באין הסכם…". כלומר, כאשר קיים הסכם בין הצדדים הקובע 'אם זכאי העובד לתמורה בעד אמצאת שירות, באיזו מידה ובאילו תנאים', הרי שלא תוענק סמכות לועדה זו לדון בעניין.

נפסק כי הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים, המעניקה לעובד תמורה בעד אמצאת שירות, אינה בעלת אופי קוגנטי. מבחינה עניינית, אין המדובר בזכות סוציאלית הנובעת מיחסי עבודה והטעונה הגנה מיוחדת. ברוח זו – אם כי בהקשר שונה – קבע בית המשפט המחוזי בפרשת ת"א (ת"א) 1843/91 אס.ג'י.די. הנדסה בע"מ נ' ברוך שרון, (פורסם בנבו, 25.1.1993), כי שאלה של אמצאת שירות אינה סוגיה של הגנה סוציאלית, אלא סוגיה של זכויות באמצאה לפי חוק הפטנטים. המסקנה בדבר האופי הדיספוזיטיבי של הזכות לתמורה עולה בקנה אחד עם המבחנים הכלליים שנקבעו לבחינת אופיה הקוגנטי של חובה בעניין שוקר, מפי השופט מ' חשין.

במסקנה זו תומכת הוראת סעיף 134 עצמה. לא זו בלבד שהיא מתנה במפורש את סמכות הוועדה בהעדר הסכם, העשוי גם לשלול את הזכות לתמורה ("אם זכאי העובד"), אלא היא נותנת תוקף עדיף להסכם בכל מקרה שיש בו מידה כלשהי של תמורה.

המדובר בהוראה מרשה הנסוגה מפני הסכם נוגד – קרי ניתן להתנות על הוראות סעיף 134 לחוק.

בענייננו נשאלת השאלה האם במסגרת הסכמית היה מצד המבקש וויתור על זכות התמורה.

נפסק בעניין אילני כי:

יש להבין דברים אלה על רקע הנסיבות המיוחדות של פרשת אילני, שבה המדובר היה בהסכם שהעביר את הזכויות הקנייניות של העובד למעביד. בהקשר זה קבעה ועדה זו כי יש להבדיל בין הזכות הקניינית באמצאה, הניתנת להעברה מצד הממציא-העובד למעביד או לאדם אחר, לבין הזכות לתמורה בעד אמצאת שירות שהיא זכות אישית של העובד כלפי מעבידו. התוצאה היא כי העברת הזכות הקניינית מן העובד למעביד אין משמעותה ויתור על הזכות האישית לתמורה בעד אמצאת השירות. על רקע זה היה דרוש כי הויתור על זכות אישית ייעשה במפורש במסמך שנדון שם.

מן האמור עולה כי אין ללמוד מעניין אילני, כי בכל מקרה של ויתור על הזכות הקבועה בסעיף 134 יש להפנות אליה במפורש. הסכם ויתור יכול להתגבש כמו כל חוזה רגיל אחר בכתב, בעל-פה או בהתנהגות בהתאם לסעיף 23 לחוק החוזים. מכאן, השאלה המרכזית בענייננו היא פרשנותן של נוסח ההסכמות. פרשנות זו מתבצעת על פי הכללים שנקבעו בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים.

ברוח זו נאמר על ידינו בעניין אילני:

המשיבה מסתמכת על שלושה סוגים של מסמכים לשם ביסוס טענתה בדבר ויתור המבקש על זכות התמורה בעד אמצאת שירות:

– הסוג הראשון הם המסמכים שכינינו "הצהרות סודיות" משנות 1991 ו-1995. במסמכים אלה הצהיר המבקש בין היתר כי כל המצאה וכו' שהיה שותף להם בתקופת העסקתו ב[משיבה] "הינן קניין [המשיבה] ואין לי ולא יהיו לי כל זכויות בהם".

– הסוג השני הם המסמכים שכינינו "מסמכי סיום העסקה" מהשנים 1995 ו-2001. במסמך משנת 1995 הצהיר המבקש כי עם השיחרור מצד [המשיבה] לקבלת הכספים מ"____" ומ"____" "אין לי ולא יהיו לי תביעות כספיות, בין תביעות בנזיקין ובין כל תביעה אחרת". במסמך משנת 2001 הצהיר המבקש כי עם קבלת הכספים האלה "אין לי ולא תהיינה לי כלפי [המשיבה] כל טענה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא, לרבות בנושא שכר ובכל עניין הקשור בהעסקתי בשורותיה ו/או מטעמה בכל עת".

– הסוג השלישי הם מסמכי המחאת הזכויות בפטנטים השונים (מסמכי הסבה). במסמכים אלה הצהיר המבקש כי תמורת דולר אחד הוא המחה את כל זכויותיו בפטנט לנמחה.

באשר לסוגים הראשון והשלישי של המסמכים העירה הועדה כי הם נוגעים באופן בלעדי לזכויות הקנייניות בפטנט ואין בהם ויתור כלשהו בנוגע לזכותו האישית של העובד לתמורה בעד אמצאת השירות.

נמצא כי שאלת הויתור מתרכזת בסוג השני של המסמכים, מסמכי סיום ההעסקה.

נפסק כי לשונם של מסמכי סיום ההעסקה היא ברורה וחד-משמעית: למבקש אין ולא יהיו לו תביעות כלשהן. לשונם זו היא כללית ואין לפרשה כמוציאה ממנה תביעה לתמורה בעד אמצאת שירות. הרקע להסכם זה הוא סיום היחסים בין הצדדים שבמסגרתו מתחייב המעביד לשחרר כספים מסוימים לטובת העובד. רקע זה תומך בכוונתם המשותפת של הצדדים כי עם סיום היחסים העובד יוותר על כל תביעה אפשרית כלפי המעביד במידה והייתה לו כזאת.

על כן נמצא כי נתגבש ויתור מצד המבקש על הזכות.

טענה נוספת של המבקש היא כי גם אם יש בהסכמים משום ויתור על זכותו לתמורה, ויתור זה הוא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד לפי חוק החוזים האחידים, שדינו להתבטל לפי סעיף 3 לחוק זה.

הועדה קיבלה את טענת המשיבה כי לוועדה זו אין סמכות לבטל חוזה בשל תנאי מקפח וכי אין לחוק החוזים האחידים תחולה במקרה הנדון, וזאת לאור הוראת סעיף 23(א)(2) לחוק זה. זאת מאחר שלפי סעיף 134 לחוק הפטנטים, המעביד רשאי לשלול את זכות התמורה, לפנינו "תנאי שנקבע או אושר בחיקוק" כהוראת סעיף 23(א)(2).

נפסק כי אמנם, בפרשת רותם נ' טבע מדיקל בע"מ החליטה הועדה כי היא מוסמכת עקרונית לדון בקיום תנאי הסמכות שלה, כמו בשאלה האם אמצאה פלונית היא אמצאת שירות, וכן בשאלת קיומו או העדרו של הסכם הנוגע לזכות התמורה. אולם הסמכות של בית משפט לפי סעיף 3 לחוק החוזים האחידים אינה דקלרטיבית גרידא, אלא קונסטיטוטיבית. אין בית המשפט קובע את עובדת בטלותה של תנייה, אלא הוא יוצר את בטלותה ואף רשאי לשנותה מבלי לבטלה כליל. סמכות זו להתערבות אקטיבית בתניות של חוזה קיים בין עובד למעביד אינה נתונה לוועדה זו.

עצם קיומו של הסכם תמורה – תהיינה תניותיו אשר תהיינה – שולל את סמכות הוועדה. זאת ועוד אחרת: מאחר שהוראת סעיף 134 מרשה גם את שלילת התמורה, יש יסוד לסברה כי חלה הוראת סעיף 23(א)(2) לחוק החוזים האחידים השוללת את תחולתו של חוק זה.

לבסוף, גם בהנחה שיש סמכות לוועדה זו לדון בעניין וכי המדובר בתנאי מקפח, התביעה לביטולו התיישנה זה מכבר, מאחר שהעילה לביטולו נולדה עם כריתת ההסכם.