תביעה בגין הפרת זכות יוצרים ותביעה שכנגד שהוגשה על ידי חברת פרסומדיה נט גרופ בע"מ כנגד מר עמוס מעתוק ומר אברהם פרימוביץ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בצפת, בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 5.9.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה ותביעה שכנגד בין בעלי עסק מתחרים של פרסום צימרים באינטרנט – האחת, תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, עקב העתקת תמונות והעלאתם לאתר המתחרה, והשניה, תביעה בגין פרסומים פוגעניים, המהווים לשון הרע, פרסום כוזב ושקר במפגיע.
בכתב התביעה נטען כי הנתבעים העתיקו לאתר שלהם (www.zimers.co.il) חומר מאתר התובעת (www.zimmerim.biz), לרבות פרטי יצירת קשר עם לקוחותיה של התובעת ומתן הצעה זולה יותר על מנת שלקוחות אלו יעדיפו להשתמש בשירותי הפרסום באינטרנט של הנתבעים.
בנוסף נטען כי כ 100 דפי אינטרנט ותמונות התובעת פורסמו באתר הנתבעים.
סכום התביעה הועמד על סך של 1,020,000 ₪.
בכתב התביעה שכנגד טענו הנתבעים כי התובעת נקטה כנגדם בפעולות אשר נועדו לפגוע בשמם הטוב, במוניטין שלהם ושל עסקיהם, לרבות פגיעה באתר הנתבעים, במאגר לקוחותיהם ולקוחות פוטנציאליים שלהם, ולמנוע תחרות הוגנת בשוק של פרסום צימרים בצפון הארץ.
סכום התביעה שכנגד הועמד על-סך 500,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעת ב 100 תמונות, בית המשפט פסק כי המדובר ב 100 הפרות נפרדות ופסק פיצוי לפי החוק הישן.
התביעה שכנגד בגין עילת לשון הרע נדחתה.
בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת 242,500 ₪.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת 7,500 ₪;
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת שכר טרחת עורך-דין בסך 70,000 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
נושאים שאינם מוגנים בזכות יוצרים
סעיף 7ב לפקודה, שכותרתו "נושאים שאינם מוגנים", מפרט ארבע דרכים של ביטוי בהם לגביהם לא תהא קיימת זכות יוצרים, וביניהם "רעיון" ו"תהליך ושיטת ביצוע", אם כי "על דרך הביטוי שלהם תהא קיימת זכות יוצרים". הגנת זכות יוצרים אינה חלה ביחס לרעיונות, שהם כשלעצמם "חופשיים כאוויר", או ביחס לתהליך ושיטת ביצוע.
זכות יוצרים בצילום
תנאי להכרה בזכות יוצרים הינו עמידה בדרישת המקוריות. בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985) (להלן: עניין סטרוסקי) נאמר:
"הפירוש שניתן למושג "מקורי" … איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה"
על רקע פרשנותה של דרישת ה"מקוריות" להכרה בזכות יוצרים התפתחו מבחן "יצירתיות" היצירה ומבחן "ההשקעה".
על יישום מבחנים אלו לגבי צילום, אשר החוק הקודם מכיר בו במפורש כיצירה מוגנת (ראו סעיף 35(1) לחוק), נפסק כי המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום, עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם.
נפסק כי במקרה הנוכחי כל התמונות נשוא התביעה מהוות "יצירה אומנותית" (כהגדרתה בסעיף 35 לחוק הקודם) מקובעת ועומדת בדרישת המקוריות, ובתור שכזו – הינה יצירה מוגנת על-פי החוק הקודם והפקודה.
בעלות בזכות יוצרים בצילום
העיקרון הכללי שנקבע בדיני זכויות יוצרים הוא שמחברה של יצירה הוא בעל זכות היוצרים הראשון בה. לכלל זה, הקבוע בסעיף 5(1) לחוק, מספר חריגים, אשר לצורך ענייננו אציין שלושה מהם:
(1) אדם המחבר יצירה מועסק כעובד והיצירה נוצרה תוך כדי העבודה, ייחשב המעביד (ולא המחבר) לבעל המקורי של היצירה, זולת אם הוסכם אחרת בין הצדדים. (סעיף 5(1)(ב) לחוק).
(2) לעניין יצירות "פיתוח" (engraving), "צילום" (photograph) ו"תמונה" (portrait), זכות היוצרים היא לא ליוצר אלא למי שהזמין את המקור ושילם בעבורו תמורה בת-ערך. החריג חל על יצירות המוזמנות מיוצר הפועל כקבלן עצמאי ותחולתו כפופה לאפשרות של התניה עליו בהסכם בין הצדדים. (סעיף 5(1)(א) לחוק).
(3) לעניין תצלומים בדרך כלל (שלא במצב שתואר בחריג הקודם, של הזמנת צילום מקבלן עצמאי), ייחשב בעל התשליל (negative), ולא הצלם, למחבר היצירה וכמי שבידו זכות היוצרים הראשונה. (סעיף 21 לחוק).
נפסק כי העדויות והראיות מצביעות על כך שהתובעת הינה הבעלים של התמונות נשוא כתב התביעה.
הפרת זכות יוצרים
סעיף 2 לחוק קובע כי הפרת זכות יוצרים הינה עשיית מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה לבעל הזכות. הזכויות המוגנות של הבעלים של היצירה אינן אבסולוטיות אלא מוגדרות בחוק. סעיף 1(2) לחוק קובע כי "זכות יוצרים" פירושה, בין היתר, הינו הזכות הבלעדית לפרסם את היצירה ולהציגה בפומבי, וסעיף 1(3) קובע כי פרסום פירושו הוצאת העתקות מן היצירה לציבור.
יוער כי כיום, בהגדרת "העתקה" בסעיף 12(1) לחוק החדש, נכלל במושג זה אף "איחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר".
הוכחת העתקה תיתכן בראיות ישירות, כהודאה של נתבעים, או בראיות נסיבתיות. בפסיקה התגבש כלל ראייתי של הסתברות (חזקה שבעובדה), לפיה אם לנתבעים הייתה גישה ליצירה של התובעת ואם יש דמיון בין היצירות שאין להסבירו אלא כהעתקה, עובר הנטל לנתבעים להוכיח שלא העתיקו.
בית המשפט לא קיבל את גרסת עדי הנתבעים (לפיה צלם של הנתבעים צילם את התמונות) והעדיף את גרסת עדי התובעים. נפסק כי הימנעות הנתבעים מלהציג ראיות שהיו בהישג ידיהם ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעת הנתבעים.
נפסק כי הנתבעים לא הצליחו לסתור את הכלל הראייתי של הסתברות ביצוע העתקה על-ידיהם, והתובעת הוכיחה כי הנתבעים העתיקו לאתר הנתבעים ולאתר מעתוק את התמונות שבבעלותה.
מספר ההפרות
באשר להיקף ההפרה – המבחן הוא מבחן הזכות המופרת ולא מספרם של האקטים המפרים.
בענייננו, נפסק כי העתקה של כל אחת מהתמונות מהווה הפרה של זכויות יוצרים. בוצעו, איפוא, 100 הפרות של תמונות שונות, אשר 97 מהן בוצעו על-ידי שני הנתבעים ואילו 3 מהן בוצעו על-ידי מעתוק לבדו.
פיצויים ללא הוכחת נזק
סעיף 3א לפקודה מקנה לבית המשפט סמכות להעניק סעד של פיצוי כספי בגין הפרת זכות יוצרים, בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪, וזאת לפי בקשת תובע ובמקרה בו לא הוכח הנזק שנגרם מההפרה.
לצורך קביעת גובה הפיצוי נפסק כי ניתן לשאוב השראה מסוימת מהוראותיו של סעיף 56 לחוק החדש, הקובע מספר שיקולים שניתן לשקול בקביעת פיצויים ללא הוכחת נזק. סעיף 56 לחוק החדש מקנה לבית המשפט סמכות להעניק סעד כספי שלא יעלה על 100,000 ש"ח, וקובע רשימה של שיקולים אותם רשאי הוא לשקול בבואו להטיל פיצויים ללא הוכחת נזק על מפר זכות יוצרים, אם כי אין מדובר ברשימה סגורה: שיקולי היקף ההפרה, משך זמן ביצועה, חומרתה, הערכת הנזק שנגרם לתובעת והרווח שצמח לנתבעת בשל ההפרה, תום ליבה של הנתבעת, מאפייני פעילותה וטיב יחסיה עם התובעת.
הדרישה מתובע למינימום ראייתי אינה תנאי סף לעצם קבלת פיצוי סטטוטורי, אלא נועדה לסייע לבית המשפט בהפעלת שיקול דעתו בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי.
נפסק כי מבין השיקולים שאותם יש להביא בחשבון לצורך קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק יש משקל נכבד למשך ההפרה של זכות היוצרים. בענייננו, התובעת לא הוכיחה כי פרק הזמן בו הוצגו התמונות באתר הנתבעים עלה על חודש או חודשיים.
התובעת לא הוכיחה בראיות את הנזק שנגרם לה כתוצאה ממעשי הנתבעים, אולם דווקא הנתבעים הוכיחו, ולו במשתמע, את הרווח שצמח להם כתוצאה מהעתקת התמונות של התובעת. האמור בתצהיר מעתוק, על התנופה שצבר אתר הנתבעים זמן קצר לאחר שהחל בפעילותו, עשוי להצביע על כך שהעתקת כמות גדולה של תמונות של התובעת היוותה אחד הגורמים לתנופה ולשגשוג של האתר.
לאור מכלול השיקולים הנזכרים ועל בסיס הראיות בתיק, בית המשפט פסק לזכות התובעת פיצוי סטטוטורי של 2,500 ₪ בגין כל אחת מ-100 ההפרות (97 הפרות של העתקה לאתר הנתבעים ו-3 הפרות נוספות לאתר מעתוק), ובסך הכל – 250,000 ₪.
הפרת הזכות המוסרית
לא נפסק לזכות התובעת פיצויים לפי סעיף 4א לפקודה בגין הפרת הזכות המוסרית של התובעת, מאחר וזכות זו הינה זכות אישית, שיסודה בקשר האישי והמיוחד שבין היוצר ליצירתו, והיא נפרדת מזכות היוצרים ביצירה. אדוט הוא הצלם שצילם את התמונות, וככזה הוא היוצר שלהן, ולא התובעת. בשום שלב לא נטען על-ידי התובעת כי אדוט המחה לה את זכותו המוסרית. יוער כי על-פי סעיף 45(ב) בחוק החדש אין זכות זו ניתנת להעברה.
פיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט
לא נפסק לזכות התובעת פיצוי נוסף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, מאחר והתובעת לא הוכיחה כי התקיימו שלושה תנאים הנדרשים לפי סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט: קיומה של התעשרות, ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה ועל חשבונו, וכי אותה התעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא שלא על פי זכות שבדין. במקרה הנוכחי לא הוכח כי הנתבעים התעשרו בעקבות השימוש בתמונות ולא הוכח כי ככל שהתקיימה התעשרות, הרי שהיא באה על חשבון התובעת.
