העתקת תמונות ומאמרים באינטרנט ליאור כסלו נ' צבי דגן (תא (ראשל"צ) 14605-09-10)

תביעת זכות יוצרים שהוגשה על ידי התובעים: ליאור כסלו, אמיר בן-דב, יואב פרלמן, יורם משה שפירר, רון לבנה, כנגד הנתבע צבי דגן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופטת  הלית סילש. ביום 27.8.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותם בגין נזקיהם מכוח העתקה ושימוש בתמונות ומאמרים של התובעים, באתר האינטרנט של הנתבע http://tukipedia.com.
לטענת התובעים הנתבע העתיק מאתרו של התובע 1 וכן מאתרים אחרים כשבע מאות צילומים  שצולמו על ידם, וזאת לאתר שבבעלותו. עוד נטען כי הנתבע העתיק, בנוסף, מאות טקסטים שנוסחו ונערכו ביחס לאותן תמונות, ושני מאמרים שנכתבו על ידי מי מהם.
בעניינו של התובע 1- עסקינן ב- 570 תמונות וב- 681 טקסטים מועתקים.
בעניינו של תובע 2 – עסקינן ב- 15 תמונות.
בעניינו של התובע 4- עסקינן ב-8 תמונות ובטקסט , הגם בסדר גודל שונה מאלו של התובע 1.
בעניינו של התובע 6 – עסקינן ב-106 תמונות ובמאמר מחקרי אחד.
בעניינו של התובע 7- עסקינן ב-20 תמונות.
הנתבע עשה כל אלו, תוך הסרת סימן זכות היוצרים מן התמונות והמאמרים ("C"), הסרת שמות התובעים מהתמונות , העדר ייחוס הקרדיט לכיתוב ואף ייחוס המאמרים לנתבע עצמו.
הנתבע הכחיש כי נגרמו לתובעים או מי מהם נזקים כלשהם, וטען כי פעל בתום לב ובתמימות, וממילא הוא נכון בכל עת להסיר את התמונות מן האתר.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבע הפר את זכויות היוצרים של התובעים.
נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
א. הנתבע ישלם לתובע 1, סכום כולל של 60,000 ₪. נפסק כי מספרן הרב של התמונות יחשב כהפרה אחת ובהיקף של 30,000 ₪, ומספרם הרב של הטקסים כהפרה שנייה, ובהיקף של 30,000 ₪.
ב. הנתבע ישלם לתובעים 2, 4 ו-7 (לכל אחד מהם), סך של 10,000 ₪.
ג. הנתבע ישלם לתובע 6, סך של 60,000 ₪. נפסק סך של 20,000 ₪ בגין ההפרה של העתקת התמונות, וסך נוסף של 40,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים בעבודת המחקר.
בנוסף, נפסק כי הנתבע ישלם לכל אחד מן התובעים סך של 7,000 ₪ בגין הוצאות ההליך.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכות יוצרים בתמונות ובמאמרים

סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים קובע כי זכות יוצרים תהא, בין היתר, ביצירה מקורית שהיא "יצירה ספרותית" ו-"יצירה אומנותית".
בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים , הוא סעיף ההגדרות כולל בחובו הגדרות על פיהן:
"יצירה ספרותית" היא לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב;
"יצירה אומנותית", כוללת בחובה גם יצירת צילום.
"לקט"- לרבות לקט של נתונים.
נפסק כי יש לראות בצילומים/תמונות, במלל הנלווה לתמונות ובמאמרים, כדי יצירה מקורית, המוגנת מכוח הוראות חוק זכות יוצרים.
הוכח כי מדובר ביצירות מקוריות, וביצירות שהתובעים הינם בעלי הזכויות המלאות בהן.
הכרה בקיומה של זכות יוצרים תעשה מקום בו קיים ביטוי מוחשי של רעיון או שהיה במעשיו של טוען הזכות כדי יצירה של דבר מה אחר, מקורי, הנובע מיישום, חיבור או מימוש חומרי הגלם שהיו בפניו.
קיימות שתי אסכולות משפטיות בסוגיה זו של "מקוריות".
לפי האחת, די בהוכחת השקעה, כישרון ומאמץ בהגשת הנתונים או מצבורם, על מנת שתוכר היצירה , כיצירה מקורית מוגנת.
לפי האחרת, אין די בעבודה, קשה ככל שתהא, אלא שעל הטוען לזכות להוכיח כי קיים בתוצר דבר מה נוסף, "ניצוץ של יצירתיות".
בין אם יהא הקורא שייך לאסכולה הראשונה ובין אם לשנייה, נפסק כי בתיק זה, הורם הנטל המוטל על התובעים להוכחת היות התמונות, הלקט והמאמרים, כדי "יצירה מקורית".

הבעלות בזכות היוצרים

נפסק כי התובעים הם הבעלים בזכות היוצרים ביצירות.
בנוסף בית המשפט אזכר את הוראות סעיף 64 לחוק זכות יוצרים הקובע חזקה כי כאשר מופיע על היצירה, בדרך מקובלת, שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה. חזקה זו לא נסתרה.

העתקת היצירות

נפסק כי התמונות, כולן, מצאו דרכן לאתר הנתבע.  נפסק כי הנתבע הוא זה אשר העתיק, ולו את חלק הארי של היצירות.
הנתבע אישר כי חלק מהיצירות הוא העתיק וחלק גולשים באתרו העתיקו.
בנוסף, ביחס לאחד המאמרים שהועתקו הסיר הנתבע את שם התובע 6 ככותב המאמר וכתב את שמו שלו.
הנתבע אישר, כי בתמונות שהועתקו על ידו, אכן מצא לנכון להוריד את סימן זכות היוצרים, הגם שטען כי לא הוריד את שמו של הצלם.
נפסק כי המדובר במאות רבות של תמונות, אשר עברו שינוי והתאמה לאתרו של הנתבע, והיה זה הנתבע עצמו אשר הבהיר כי לא מדובר במקרה בו נטל את כל התמונות כמקשה אחת, והעבירן לאתר תוכיפדיה, אלא בפעולה  של העתקת תמונה אחר תמונה, כל אחת בנפרד.

נוהל הודעה והסרה

הנתבע הודה כי יש באפשרותו לסנן את המידע והנתונים באתר, הגם שלשיטתו מדובר באפשרות מוגבלת בלבד. עוד אישר הנתבע כי קיים פיקוח.
אלא שבתיק זה, שעה שנטען כי צד שלישי הוא שביצע את העתקת התמונות והטקסטים, או איזה מהם, לא ברור מדוע לא הופעל אותו סינון או פיקוח, ולא חלקי של הנתבע.
הנתבע אומנם טען במסגרת סיכומיו כי עומדת לו הגנה מכוח הלכת "נוהל הודעה והסרה", שעניינה הסרת אחריותם של בעלי ומחזקי אתרי פורומים, מאחריות בגין הפרת הוראות חוק זכות יוצרים, מקום בו פעלו להסרת הפרסום, סמוך לקבלת ההודעה על כך. (בעניין זה ראה ת.א. 1559/05 (מחוזי מרכז-לוד) חמדה גלעד נ' נטוויז'ן בע"מ (פורסם בנבו), וכן ת.א. 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר. נט בע"מ (פורסם בנבו)).
ואולם בעניינו של הנתבע, לא הוכח, אף לא בקירוב, כי ההפרות נעשו בפורום/מים, אלא שעיון בכל שלושת הקלסרים הכוללים את תצהירי התובעים, מלמד כי הפרסום נעשה בעיקר בחלק המוגדר כ"מאמרים", ולא בפורום.
עיון בפסקי הדין השונים העוסקים בתחום מלמד בנוסף, על החרגת אחריותו של בעל האתר, בין היתר, נוכח העדר ידיעתו דבר התנהלותו של הגולש עד למתן ההודעה, ופעולתו להסרה לאחר מכן.
במקרה דנן, שעה שהנתבע עצמו מאשר, הגם בהיקפים אחרים מאלו הנטענים, כי הוא זה אשר העתיק ופרסם את התמונות, נשמטת ממילא הקרקע, תחת אחד מטעמי הפטור המרכזיים מאחריות.
בית המשפט דחה את טענת הנתבע בדבר הצדקת דחייתה של התביעה מכוח הלכת הודעה והסרה.
ה"פטורים" שנתנו לבעלי האתרים ביחס לנוהל הודעה והסרה, התבססו על שני תנאים מצטברים:
האחד – כי מקור ומיקום הפרסום הוא בפורום.
האחר- כי הפרסום נעשה שלא על ידי בעל האתר אלא על ידי צד שלישי.
נפסק כי בתיק זה, לא מתקיימים איזה משני התנאים שנמנו לעיל.

הגנת מפר תמים 

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים במסגרתן נקבע:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
נפסק כי אין הנתבע יכול לטעון, כי הינו "מפר תמים" כמשמעותו של מונח בזה בהוראות החוק.
הנתבע הודה כי העתיק חלק מן התמונות.
הנתבע הודה כי הסיר ביחס לחלק מן התמונות את הסימון לזכויות יוצרים "C".
הנתבע לא הודה אמנם כי הסיר את שמות הצלמים, אך עיון בתמונות מלמד כי שם הצלם מצוי לצד האות "c" ועובדתית, אינו נמצא בתמונות שהועתקו לאתר תוכיפדייה.
שעה שהנתבע הודה בהעתקה ובהסרת סימן זכויות היוצרים, ושעה שהתמונות נמצאו באתרו ללא ציון זכויות היוצרים וללא שם הצלם, אין עוד הנתבע יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהוסיף ולטעון כי לא היה מודע לקיומה של זכות יוצרים.
בית המשפט לא סבר כי אדם, כדוגמת הנתבע, יכול היה שלא לדעת, ידיעה ממשית, כי מאמר מסוג זה שנערך על ידי התובע 6, קיימות ביחס אליו זכויות יוצרים.
גם אילו הייתה מתקבלת טענתו של הנתבע כי לא ידע, במועד ההעתקה, כי קיימת זכות יוצרים, עמדו בפניו מספר דרכים ללמוד זאת, עד כי יש לראותו כמי שהיה עליו לדעת.
התובעים כולם טענו כי בכל עמוד של אתר התובע 1, ישנו כיתוב כדלהלן :  "כל הזכויות שמורות. אין להשתמש בתמונות או בטקסטים מאתר זה לצרכים מסחריים, לאתרי אינטרנט, בחברות או ספרים, למודעות או פרסומים ללא אישור בכתב ממנהלי האתר".
על כן נפסק כי לא ניתן לראות בנתבע כמפר תמים, וכי לא עומדת לו הגנת הוראת סעיף 58 לחוק זכות יוצרים.

מספר ההפרות לצורך קביעת הפיצוי

בסעיף 56 (א) לחוק זכות יוצרים קבע המחוקק כי עומדת לבית המשפט האפשרות לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים, ללא הוכחת נזק, בסכום כולל שלא יעלה על 100,000 ₪.
בסעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים נקבע כי לעניין סעיף זה, יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כהפרה אחת.
נפסק כי השאלה האם מדובר בהפרה בודדת (ביחס לכל תובע) או במספר הפרות, היא בראש ובראשונה, תלויה קביעה עובדתית.
במסגרת ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עיזבון המנוח ניניו פ"ד מו(2) 254, (להלן: "הלכת ניניו"), קובע בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא דאז שמגר, את הדברים הבאים :
" המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה (לסקירה ביקורתית ראה: ד"ר נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (רמות, תש"ן) 61-73). עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות (ע"א 477/68 [5], בעמ' 55, מול אות השוליים ה; ד"ר זלצמן, שם, בעמ' 73-78). יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ¬ובענייננו זכות יוצרים – כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה. הצבתי את מועד הגשת התביעה כחיץ אפשרי. בין תביעה לתביעה,   
כי אמת מידה זו משמשת גם בסדרי הדין שלנו בכל הנוגע לתביעות עקב מעשה מתמשך או פעולות החוזרות ונשנות במועדים שונים.
עם זאת, אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3א, וזאת בין אם הבחנה זו תהיה תואמת לכללים בדבר מעשה-בית-דין, בין אם לאו. "
פסק הדין בעניין עזבון ניניו ניתן עוד קודם חקיקתו של חוק זכות יוצרים משנת 2007 ובמסגרתו נקבע כי למעשה הזכאות לפיצוי סטטוטורי תכלול את כל ההפרות בגין אותה זכות יוצרים ללא קשר למספר הפעמים שהופרה.
ואולם, פסק דין זה מתייחס למספר הפרות של אותה יצירה.
עיון בהוראת סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים מלמדת כי נעשתה הרחבה בחוק החדש שעה שהוא מתייחס לא אך מדובר על סדרת הפרות של זכות יוצרים אחת ביצירה, אלא גם לסדרת מעשים המאגדרת הפרות של זכויות יוצרים שונות.
עיון בפסיקה מלמד כי לא תמיד ייראה בית המשפט בסדרת מעשים , ככזו שיש לאגדה למקשה אחת, אלא שמעשים אלו נבחנים תוך מתן הדעת לשאלת קיומה של זיקה בין המעשים בזמן ובמקום.
באשר לתמונות ולטקסטים התיאוריים דומה כי מחד עסקינן בתהליך ארוך ומתמשך. כמו כן, הגם שהעתקה הינה הפרה אחת, והעלאת תמונה ופרסומה לציבור היא הפרה נוספת, יש במקרה הנדון לראות פעולות אלו, נוכח מהותן ומטרתן, כפעולה אחת מתמשכת.
בית המשפט נתן דעתו לכך שכל הפעולות בוצעו לצורך אותה מטרה, שהיא בניית פלטפורמה לתצוגה ומידע ביחס לציפורים, וכי לא נעשו לכאורה פעולות נוספות ביחס לאלו.
בהעדר אנידיקציה אחרת, או נתונים תומכים אחרים, נפסק כי מדובר בתהליך אחד מתמשך, ולא באירועים שונים על פני תקופות שונות.
לכמות, ככל שהדבר נוגע לזכות היוצרים, יש גם השפעה על האיכות, או במקרה דנן, על חומרת ההפרה.
בית המשפט סבר כי נקודת האיזון, בתיק הפרטני המונח בפנו היא על דרך של הכרה בהעתקת והעלאת היצירה כפעולה נמשכת.
נפסק כי יש לראות את פעולות ההפרה ביחס לכלל תמונותיו של כל תובע, כהפרה אחת.
את העתקת כלל הטקסטטים כהפרה שני.
ואת העתקת המאמר, כהפרה נפרדת, שלישית.

שיעורו של הפיצוי

בסעיף 56(ב) מצא המחוקק את השיקולים אותם רשאי בית המשפט לשקול, בבואו לפסוק את הפיצוי והללו כוללים את היקף ההפרה, משכה, חומרתה, הנזק שנגרם בפועל, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין התובעים לנתבע ותום ליבו של הנתבע.
רשימת השיקולים הנקובים בסעיף קטן ב' אינה רשימה סגורה, והמחוקק לא קבע כי אין להוסיף עליה, או כי נמנעת מבית המשפט להוסיף ולמנות שיקולים נוספים.
נפסק כי כאשר קיימת הפרה, אך זו טכנית במהותה, ספק אם יש מקום לפסיקתו של פיצוי.
מאידך, כאשר עסקינן בהעתקה או הפרה דיגיטלית, או כזו הנעשית באמצעות האינטרנט, על בית המשפט להוסיף ולשקול שיקול ציבורי של הרתעה.
נפסק כי היקף ההפרה, ביחס לתובעים 1 ו – 6  היא עצומה.
באשר לתובעים 2,4 ו-7 מדובר בהיקף מצומצם יותר של הפרות ( הגם רק באופן יחסי לאחרים).
משך זמן ההפרה לא הובהר, הגם שלכאורה ניתן להניח שלא מדובר בפרק זמן ארוך, מן הטעמים שנמנו לעיל.
הנזק, נחלק לשניים: זה הכלכלי, וזה הנוגע לתחושת העלבון ועוגמת הנפש.
לעניין הנזק הכלכלי הוכח כי רק חל מן התובעים עוסקים בתחום הצילום, לצורכי פרנסה, וממילא התובעים כולם עוסקים בתחום, מזה שנים רבות, מתוך אהבתם לנושא.
באשר לנזק שאינו נזק ממוני, לא סבר בית המשפט כי קיים אינטרס ציבורי, ברור, להכיר בקיומו של נזק זה, מקום בו יצירה אומנותית היא קניין ככל קניין אחר, וזכויותיו של הפרט בה, אינן פחותות אך בשל העובדה כי יקשה לעיתים, לראות בזכות זו כדבר מוחשי.
בנוסף, ככל שחברה לא תכיר בזכויות אומניה, יכול והדבר יביא לנטישתם של אנשי יצירה את אומנותם, וכפועל יוצא תצא החברה בכללותה , ניזוקה.
באשר לרווח אותו הפיק הנתבע מההפרות, נפסק כי לא הוכח כי האתר "תוכיפדיה" משמש את הנתבע לצורך השתכרותו.
הדבר היחיד, הנושא אופי כלכלי הוא מתן אפשרות לצדדי ג' –מפרסמים, לפרסם באתר, וכנגד כך, שחרורו של הנתבע מחובת תשלום עבור אחזקתו של האתר.
באשר למאפייני פעילותו של הנתבע יש לומר מפורשות כי הנתבע פעל ביחס לאתר כתחביב, וכאמצעי להצגת נתונים בפני צדדים שלישיים. הא ותו-לא.
סוגיה זו של מטרת ההפרות, מובילה גם לצורך בבחינת תום ליבו של הנתבע, שעה שבמטרת הקמתו ותפעלו של האתר יש כדי להשליך, על סוגיה זו במישרין.
בית המשפט לא התרשם כי הנתבע ביקש להתעשר על חשבון התובעים, או לגזול מהם את מטה לחמם, אף לא בקירוב לכך.
עם זאת, שעה שעסקינן בהיקף כה עצום של הפרות; שעה שמדובר במי שהסיר את שמות היוצרים ואת סימן זכויות היוצרים; שעה שהנתבע ייחס לעצמו עבודת מחקר של אדם אחר, עליה שקד התובע 6 במשך שנים ארוכות, לא סבר בית המשפט כי ניתן לראות בנתבע כמי שפעל בתום לב.

אי משלוח מכתב התראה 

יחד עם זאת, ולצורך בחינת שיעור הפיצוי, סבר בית המשפט כי יש לתת גם את הדעת לדרך התנהלות התובעים, או ליתר דיוק, לתום ליבם.
במקרה דנן, נפסק כי אין להתעלם מכך שדרכם של התובעים אצה להם בהגשתה של התביעה, וניתן וראוי היה כי יפנו לתובע, קודם הגשת התביעה, בדרישה להסרת ומחיקת הטקסטים והתמונות.  ויובהר, אין חובה חוקית לעשות, ושמורה לכל אדם זכות הפנייה לערכאות.
ואולם, בעניין זה יש לזכור כי אחד הסעדים אשר נתבעו בתחילה, הוא סעד של צו מניעה להמשך ההפרה וצו עשה לפרסום הבהרה/הודעה לעניין היצירות המופרות.
מעשית, משקיבל הנתבע את פניית התובעים, על דרך של הגשת התביעה, פעל לאלתר  לצורך הסרת התמונות והטקסטים.
דומה כי לעניין זה , ניתן לצפות מבעל דין סביר כי יקדים ויפנה למשנהו בדרישה פשוטה, קודם פנייה לערכאות.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם