תביעה שהגיש האדריכל אדיב דאוד כנגד עמותת "אגודת הגליל למחקר ושירותי בריאות" והאדריכל נזמי שחאדה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.10.2010 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעת אדריכל עקב הרחבת מבנה שתוכנן על ידיו, באמצעות אדריכל אחר, בעילות של הפרת זכות יוצרים, הפרת הסכם וחוסר תום לב במו"מ.
הנתבעת 1 התקשרה עם התובע בהסכם לתכנון מבנה. המבנה, לאחר הקמתו, היה מועמד לפרס אדריכלות בינלאומית בג'נבה וזיכה את התובע בחשיפה ארצית ובינלאומית. מספר שנים לאחר מכן פנתה הנתבע 1 לתובע שוב להרחבת המבנה על דרך הוספת קומה ואולם בסופו של יום התקשרה הנתבעת עם אדריכל אחר, הנתבע 2 על מנת שזה יתכנן את הרחבת המבנה.
טענתו העיקרית של התובע הינה, כי הרחבת המבנה עיוותה את עיצובו המקורי הייחודי, ותוכננה תוך שימוש, שלא כדין, בשרטוטי התכנון המקורי ושל אפשרויות ההרחבה, שהוכנו על ידיו.
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעת 1 התקבלה בחלקה (בעילה של הפרת חוזה). התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה.
ניתן צו עשה כנגד הנתבעת 1, המורה לה לתלות שלט בו יצויין כי המבנה המקורי תוכנן על ידי התובע.
בנוסף לכך נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובע 41,723 ₪ (ביחס לעילה של הפרת החוזה), וכן את הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 26,000 ₪ + מע"מ בגינו, להיום.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
זכות יוצרים של אדריכל ביצירתו
על פי הדין הקודם יצירה אדריכלית היתה מוגנת ככל שהיה לה אופי אומנותי (סעיפים 1 ו-35(1) לחוק זכות יוצרים, 1911), הסדר דומה קיים גם בחוק החדש.
שינוי של יצירה אדריכלית
הכנסת שינוי במבנה, שהוא יצירה אדריכלית מוגנת, מהווה פגיעה בזכות המוסרית של מתכננו, תלויה באופן פרשנות סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, שזו לשונו:
"(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.
"(2) מחבר זכאי שלא ייעשה כיצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה.
"(3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית. והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יחולו עליה.
"(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר.
"(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה. אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".
פרופ' יהושע ויסמן במאמרו "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים, מחקרי משפט ז (תשמ"ט), 51, 63, סבור, כי לפי נוסח ס"ק (2) כל שינוי ביצירה אסור – בין אם השינוי פוגע בכבודו של היוצר ובין אם לאו – שכן פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר היא תנאי לזכותו להגנה רק כאשר מדובר בפעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס ליצירה.
לעומת זאת, ב-ת"א (מחוזי חי') 977/86 פרופ' אבשלום טאו נ' הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל בע"מ, פסקים (מ') תשנ"ב (3) 89 (1992) קבעה השופטת טובה שטרסברג כהן, כי "יש לפרש את הסעיף כך, שהסיפא המתייחסת לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר, תפורש כמתייחסת גם לרישא של הסעיף. ובאופן כזה כל השינויים למיניהם, המוזכרים בסעיף, יהוו פגיעה בזכות היוצרים אם גרמו לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר. את הביטוי "פגיעה בשמו או בכבודו…" יש לפרש פירוש מרחיב, הכולל גם פגיעה ביצירה עצמה על ידי שינוי משמעותי הפוגע כמאפייניה היצירתיים, או שוללם, שכן, שינוי כזה יש בו משום פגיעה בכבודו של היוצר כאמן".
שאלת פרשנות הסעיף לא נדונה בפסיקת בית המשפט העליון.
לפי הגדרת זכות מוסרית בסעיף 46 לחוק החדש, האיסור על שינוי יצירה חל באופן מפורש רק ביחס לשינוי שיש בו כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר. הסעיף קובע כדלקמן (ההדגשה הוספה):
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
"(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
"(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
מעבר להגדרה צרה יותר של הזכות המוסרית, החוק גם קובע, בסעיף 50, כי לא כל פעולה, הפוגעת בזכות המוסרית מהווה הפרה שלה, אלא רק פעולה, שאינה סבירה בנסיבות העניין. סעיף 50 קובע כך:
"(א) העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה.
"(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה היתה סבירה בנסיבות העניין.
"(ג) לעניין סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באלה:
(1) אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה;
(2) אופי הפעולה ומטרתה;
(3) יצירתה של היצירה על ידי העובד במסגרת עבודתו או לפי הזמנה;
(4) המקובל בענף;
(5) הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה".
ניגודי אינטרסים בין אדריכל לבין הבעלים ביחס לשינוי יצירה
בעניין ת"א 977/86 הנ"ל עמדה השופטת שטרסברג כהן על ניגודי אינטרסים לגיטימיים בין אדריכל שתכנן מבנה לבין הבעלים שלו (בסעיף 16 לפסק דינה):
"כאן ניצבים לפנינו אינטרסים שונים הראויים לאיזון ולהגנה. מצד אחד, האינטרס האישי של המזמין, בעל "הבניין", הרשאי לצפות לכך שיוכל לעשות בו ככל שימלאנו לבו: להתאימו לצרכיו ולטעמו המשתנים עם חלוף העתים, ללא צורך להזדקק לאותו אדריכל ובלא להיות כבול בתפיסה שהולידה את היצירה המקורית. מצד שני, ניצב האינטרס של החברה לחופש פעולה המאפשר התפתחות, שינוי סביבה, התרת בנייה ושינויים בבנייה קיימת, לפי צורכי החברה המשתנים, לפי תפיסות חדשות וללא מגבלות של הבנייה הקודמת. מצד אחר, ניצב האינטרס של הארכיטקט, היוצר – שהוא במידה מסוימת גם האינטרס של החברה בה הוא חי ופועל – לשמור על יצירתו ועל אופיה האמנותי לבל תסולף, תיפגם, או תשונה, ועל ידי שמירה זו, לעודד יצירתיות אדריכלית המוסיפה פאר והדר לסביבה בה ממוקמים המבנים המהווים יצירות כאלה".
שינוי יצירה בדרך של הוספת קומה למבנה
נפסק כי ספק, אם יש בהוספת קומה למבנה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של האדריכל שתכננן אותו. אך, גם אם כן, פעולה זו אינה נופלת בגדר הסייג של הפרת הזכות המוסרית, בהיותה פעולה סבירה בנסיבות העניין (בענייננו היה צורך דחוף בהרחבת המבנה לשם המשך הפעילות).
ההבדל באופי התכנוני בין המבנה המקורי לבין הקומה הנוספת מאפשר הבחנה בין היצירה של התובע לבין יצירתו של הנתבע 2. בהקשר זה יוער, כי המומחה מטעם התובע, האדריכל אריה קוץ, העיד, שאחת הגישות הנהוגות היום במסגרת תוכניות השימור בתל אביב יפו, מקום שנדרש להוסיף קומה לבית, כאשר האדריכל שתכננן אותו כבר איננו בחיים, היא "ללכת לשפה אחרת לגמרי של אדריכלות מודרנית ולמשל להוסיף קומה שהיא כולה אלומיניום וזכוכית, ואז כמו שלפעמים אנחנו רואים את זה בחפירה ארכיאולוגית שהארכיאולוג מצייר קו על קיר ואומר מהקו הזה זה ארכיטקטורה העתיקה ומפה שחזרנו את הקיר, אז אתה יוצר איזשהו קו אדריכלי מאוד ברור וחד, אומר, או.קי., עברתי לשפה של המאה ה-21 ואתם רואים את הקו הזה במו עיניכם".
נוכח האפשרות להבחין בין המבנה המקורי לבין התוספת, ומכיוון כשמדובר במבנה ציבורי, סבר בית המשפט, כי מן הראוי, לאור זכותו של התובע לפי סעיף 46(1), כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין, כי על חזית המבנה יצויין בשלט מתאים, שישא גם סקיצה של המבנה המקורי, – אותו חלק שתוכנן על ידי התובע. זאת, ככל שהתובע חפץ בכך.
השימוש בתוכניות הנדסיות
מפות ושרטוטים הינם בגדר יצירות מוגנות הן על פי סעיף 4 לחוק והן על פי סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, 1911 (הדין הקודם). הסעיפים הנ"ל קובעים, בין היתר, זכות יוצרים ביצירה אומנותית וביצירה ספרותית. כל אחת מיצירות אלה, על פי הגדרתה בסעיף 1 לחוק ובסעיף 35 לחוק זכות יוצרים, 1911 כוללת שרטוטים.
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי ניתן להסביר את הדימיון בין שרטוטי הנתבע 2 לשרטוטי התובע על רקע העובדה, כי שני התשריטים מתארים את אותה קומה. היות העיצוב זהה אינו מלמד בהכרח על העתקה.
הסכמה מכללא לשימוש בתוכניות הנדסיות
בנוסף נפסק כי בהעדר הסכמה מפורשת אחרת, יש לראות הסכמה מכללא בין אדריכל, שתכנן מבנה, לבין מי שהזמין את התכנון, לפיה רשאי המזמין להחזיק בתוכניות ולהשתמש בהן בעתיד לענייני רישוי.
שימוש הוגן בתוכניות הנדסיות
לחלופין, נפסק כי שימוש כאמור נופל בגדר הסייג של שימוש הוגן לפעולות, שיש בהן כדי להפר זכות יוצרים בהעדר הסכמה של הבעלים.
הדין הקודם מנה רשימה סגורה של שימושים הוגנים כאמור (סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים, 1911), כאשר המגמה בפסיקה היתה להעניק להם פרשנות מרחיבה (ראו ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, (17.2.00), בעמ' 596). סעיף 19 לחוק, לעומת זאת, קובע רשימה פתוחה של שימושים מותרים, תוך פירוט רשימת שיקולים, הניתנת להרחבה בכל מקרה על פי נסיבותיו, לבחינת הוגנות השימוש. כך, בזאת הלשון (ההדגשה הוספה):
"(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
"(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
"(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן".
שימוש בתשריטים של מבנה קיים, שנבנה על פי הזמנה, לצורך קבלת היתר להרחבתו, הינו שימוש פרטי, שאין בו כדי להשפיע על ערכם או על השוק הפוטנציאלי שלהם, שהרי ממילא הם בוצעו על פי צרכיו הייחודיים של המזמין. השימוש הינו חד פעמי למטרה ספציפית, וניתן לראות בו המשך של השימוש המקורי. השימוש עומד, איפוא, במבחני ההוגנות.
בנוסף לסייג של שימוש הוגן, קובע החוק רשימת שימושים מוגדרים, שהינם בגדר שימושים מותרים ביצירות מוגנות, ובכללם שימוש ביצירה בהליכים משפטיים או בהליכים מנהליים לפי דין, "בהיקף המוצדק בשים לב למטרת השימוש האמור" (סעיף 20 לחוק). הליך קבלת היתר בניה הינו הליך מנהלי, ועל כן שימוש לצורך קבלת היתר כאמור נופל בגדר שימושים מותרים.
יובהר כי שימוש מותר עדיין כפוף לזכות המוסרית של היוצר. לפיכך, שימוש בתשריטים שהוכנו על ידי התובע היה מחייב לציין את שמו עליהם. ברם, לא הוכח, כאמור לעיל, שהתשריט בו נעשה שימוש בפועל אמנם הועתק מזה של התובע.
