תביעה שהגישה חברת ציפי דבש בע"מ כנגד חברת שמיכות מורן מ.ד. בע"מ ומנהלה וכן תביעה שכנגד. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.
הנתבע (דני דלל), קישר בין דבש לבין מפעל סיני. בתמורה לסיועו הובטחה לדני דלל עמלה בשיעור של 3% עד 5%. זמן לא רב לאחר מכן, החל הנתבע לייבא מצעי תינוקות דומים מהמפעל הסיני. בסמוך לאחר מכן ניתק המפעל הסיני את הקשר עם דבש.
דבש הגישה תביעה כנגד דלל בה טענה כי יבוא הסחורה המתחרה מהווה הפרה של זכויות קניין רוחני, שימוש בסוד מסחרי , גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף לטענת דבש המפעל הסיני ניתק את היחסים בשל לחצו של דני דלל ופעולה זו מהווה התערבות לא הוגנת בקשרי המסחר עם המפעל הסיני והפרת אמונים.
דלל תבע את דבש, במסגרת התביעה שכנגד נטען כי לא שולמה העמלה המגיעה לו וכי ציפי דבש הוציאה את דיבתו של דני דלל ופגעה במוניטין שלו, בהאשמות הקשות , והמופרכות, שהטיחה נגדו, בפני בעלי חנויות ובפני המפעל הסיני.
תביעתן של התובעות (ציפי דבש) התקבלה. נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 159,108₪. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, לייבא, לייצר לשווק ולמכור מוצרים הדומים למוצרי דבש.
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים בהוצאותיה הגשת תביעתה ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.
התביעה הנגדית נדחית, למעט סכום העמלה בסך 10,510 ₪ בה הכירה ציפי דבש.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
אי רישום מדגם בסט מצעים
בית המשפט דחה את הטענה כי יש לדבש קניין רוחני בסט המצעים. נפסק כי ציפי דבש לא השכילה לפעול על פי דיני המדגמים, על מנת לזכות בהגנת הדין (רישום מדגם היה מאפשר תביעה על הפרת מדגם). דבש הגישה בקשות לרישום מדגמים, אולם התיקים בעניין נסגרו מחוסר מעש ציפי דבש לא השיבה לדו"ח השגות שנשלח אליה ולהודעות.
רק לאחר הגשת התביעה פנתה ציפי דבש, לרשם המדגמים בבקשה לשוב ולפתוח את התיקים ואולם רשם המדגמים דחה את הבקשה.
במצב דברים זה אין התובעות יכולות לסמוך עצמן, בתביעה שלפני, על טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב סט המצעים.
דחייה מטעם זה של טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב שוללת בנסיבות העניין גם את האפשרות לטעון לקיומה של זכות בעיצוב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
גזילת סוד מסחרי
סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כ "כל סוג, מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני, מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו עיצובו ".
המוצר הנמכר לכל דורש בשווקים, כדוגמת סט המצעים בו עסקינן , אינו יכול, מטבע בריאתו, להיכנס להגדרה זו, שכן הוא מידע שניתן לגלות בנקל.
גניבת עין
נטילת מוניטין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, המעגן כיום את העוולה של גניבת עין. וזו לשון הסעיף: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
על מנת לבוא בגדרה של העוולה נדרש, כידוע, להוכיח שני יסודות מצטברים , ראשית: קיומו של מוניטין לתובע אצל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי , שנית; נטילתו של המוניטין על ידי הנתבע באמצעות הטעייה של ציבור.
על תובע המבקש להוכיח קיומה של העוולה של גניבת עין, להוכיח שני אלה: תחילה על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע. בשלב שני על התובע לשכנע את בית המשפט שמעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע או שיש להם קשר לתובע.
ציפי דבש איננה עוסקת בשיווק ישיר של סחורתה לצרכנים, ולפיכך טענתה לגניבת עין יכולה להתייחס הן להטעיה של הצרכן הסופי והן להטעיה של גורם הביניים עימו היא סוחרת (בתי העסק לממכר מוצרי).
נפסק כי לציפי דבש מוניטין בתחום ייצור בגדי תינוקות וכי מוניטין זה משתרע גם על מצעי תינוקות. ראיה לכך היא העובדה כי דבש הצליחה למכור את סחורתה גם בענף זה כסחורה ממותגת ואיכותית, שמחירה גבוה משמעותית מזה של סחורה בלתי ממותגת מאחר.
למרות שהעיצוב בין המוצרים שונה במעט ולמרות שלמוצרי הנתבע צורפה תווית יצרן שונה ולמרות שהיא נמכרה לבתי עסק במחיר נמוך משמעותית מסחורתה של ציפי דבש, ושיווקה נעשה בידי משווק אחר.
מן הקלטות השיחות שבוצעו בין המשווק מטעם ציפי דבש לבין שתי חנויות עימן עבד ביחסי מסחר עולה כי לפחות אחת מהן טעתה לחשוב שסחורה של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש.
ועל כן נפסק כי הוכח שהדמיון בין הסטים עלול היה להטעות את בעלי החנויות ולמצער את הצרכניים הסופיים, להניח כי סחורתו של דני דלל נהנית מהמוניטין הטוב של מוצרי ציפי דבש.
הטעיית לקוחות
סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל בכתב או, בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה".
הזכות לתבוע סעדים בגין עוולה של הטעיה צרכנית ניתנה על פי סעיף31 (א) לחוק "לצרכן שנפגע מהעוולה וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו".
הקביעה לפיה הוכח לעניין עוולת גניבת עין, שקיים חשש להטעיית צרכנים להניח כי סחורתו של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש (חשש שבוודאי קיים אם בעלי החנויות עלולים לטעות, ולהציג את הסחורה ככזו) מחייבת ממילא את המסקנה כי הוכחה גם העילה של הטעיית לקוחות, עם זאת.
כאשר העוולה של הטעיית לקוחות נטענת בידי עוסק ביחס לשימוש מטעה במוניטין שלו על ידי אחר , מתקיימת מבחינת האינטרס המוגן חפיפה, בינה לבין העוולה של גניבת עין. לפיכך הגם שבשתי עוולות שונות עסקינן, נראה שאין מקום להעניק לעוסק שנפגע פיצוי נפרד בגין כל אחת מהן.
הפרת אמון ע"י מתווך
דני דלל הוא האדם שסייע ביצירת הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני ובגין סיועו זה הוא היה זכאי לתשלום בהתאם לחוזה שבינו לבין ציפי דבש. מערכת יחסים זו הופכת את דני דלל, מבחינה משפטית למתווך.
מעמדו של דני דלל כמתווך שייצר את הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני מטיל עליו חובות אמון מסוימות כלפי ציפי דבש.
עד להסדרת נושא התיווך בחוק, ניתן ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהוראת סעיף 19(א) לחוק המתווכים במקרקעין, כי על מתווך לפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך.
גם סעיף 229 להצעת חוק דיני ממונות 2011, מטיל על מתווך חובת אמון כשהוענקה לו בלעדיות ביחס לקשירת העסקה.
היקפן של חובות האמון המוטלות על מתווך הוא תלוי נסיבות, ובאופן כללי ניתן לומר כי הוא נמוך מזה הנדרש משליח.
אם נציין כי למתווך, כמי שאמור לפעול לטובת הלקוח בקשר לעסקה אסור להשתמש במידע שברשותו לרעת הלקוח ראו, ובכלל זה אסור לו לנצל מידע שהגיע לרשותו בעקבות שירותי התיווך שנתן על מנת להתחרות בלקוח או להפיק רווחים שאמורים היו להגיע לידי הלקוח.
בית המשפט פסק כי יבוא הסחורה המתחרה על ידי דני דלל בנסיבות המקרה מהווה הפרה של חובות האמון שלו כמתווך. בעקבות התפקיד שמילא בעסקה ידע דני דלל מהיכן מייבאת ציפי דבש את סחורתה, ובזכות קשריו במפעל הצליח בנקל להשיג בעבור עצמו סחורה הדומה בצורתה ובאיכותה לסחורה שיוצרה בעבור ציפי דבש. בכך מעל דני דלל באמון שניתן בו, ועשה שימוש במידע שברשותו לרעת הלקוחה, ולמען התעשרות על חשבונה מכאן שגם העילה של הפרת חובת אמון מצד מתווך הוכחה בענייננו.
תחרות בלתי הוגנת
הדין הישראלי איננו מכיר בעוולה נזיקית כללית של תחרות בלתי הוגנת, אולם במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט הוכרה קיומה של עילה המאפשרת לאסור על תחרות בלתי הוגנת ולתבוע את הרווחים שהופקו במסגרתה.
דרך התחרות בה בחר דני דלל מהווה, בנסיבות שהוכחו, היא תחרות בלתי הוגנת.
דלל תיווך בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני, ולאחר שלא היה שבע רצון מהעמלה שהוצעה לו, החליט להתחרות בה (ועל ידי כך אף לנקום בה) וזאת באמצעות יבוא סחורה דומה עד מאד לסחורתה, ושיווקה במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה , ודוק. לא עצם התחרות הוא הפסול במקרה זה, אלא הדרך הבלתי ראויה בה בחר דני דלל להתחרות: במקום לעצב לעצמו או לבחור מבין שפע העיצובים הבלתי מוגנים העומדים לרשות הכלל, עיצוב המבדיל בינו לבין ציפי דבש, הוא נטל עיצוב מוצלח משלה וביצע בו שינויים קלים. בעשותו כן פעל דני דלל באופן בלתי לגיטימי תוך הפרת חובת האמון וגניבת עין ובכך נהנה הוא שלא על פי זכות שבדין ממאמצי הייצור של ציפי דבש (בשל כך שבא אל המוכן).
גם אלמלא היותו מתווך בעסקה עם המפעל הסיני ניתן היה לראות במעשיו של דני דלל בנסיבות המקרה, משום תחרות בלתי הוגנת לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט וזאת בשל יצור מוצרים הדומים עד כדי הטעיה לאלו של ציפי דבש כאשר, לא כל שכן מדובר גם בנסיבות בהן התנהגותו מהווה הפרה של חובת אמון.
התערבות בקשרי המסחר עם המפעל הסיני
נפסק כי דני דלל הוא שעומד מאחורי ניתוק הקשר בין המפעל הסיני לבין ציפי דבש. פעולתו האקטיבית של דני דלל לניתוק יחסי המסחר שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש מהווה עוולה כלפיה בשני מישורים: ראשית, המעשה מהווה הפרה נוספת של חובת האמון שחב דני דלל לציפי דבש מכוח תפקידו כמתווך.
שנית, התערבותו של דני דלל ביחסים החוזיים שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש מהווה עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין הקובע: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
נפסק כי לא רק שדני דלל ידע כי הוא גורם לניתוק מוקדם מאד של היחסים החוזיים שבין המפעל הסיני לדבש, אלא שהוא גרם בכוונת מכוון לניתוק זה. לפעולתו "אין כל צידוק מספיק " וזאת בשים לב לכך שהמעשה נעשה אך ורק על מנת לפגוע בציפי דבש.
פיצוי
ציפי דבש לא הביאה ראיות לגבי היקף מכירת המצעים לאורך השנים, וממילא אין לדעת מה הפגיעה שספגה במכירותיה. דבש לא הציגה כל ניתוח של הסיבות שהביאו להפחתת מכירותיה וזאת בשעה שהנתבעים טענו, ובצדק, שיש גורמים אחרים שיכלו לפגוע במכירות (כגון תחרות מצד יבואנים אחרים).
על כן פסק בית המשפט כי אין באפשרותו לפסוק פיצוי בגין נזק שהוכח בפועל.
כל שניתן לפסוק לטובת ציפי דבש הוא את הרכיבים הבאים:
א. פיצויים בלא הוכחת נזק בגין העוולה של גניבת עין בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות – הפיצוי המקסימאלי בגין רכיב זה עומד על סך של 100,000 ₪ ובשים לב לחומרת העוולות שביצעו הנתבעים, להיותם מעשים מכוונים, ולקשיי ההוכחה שניצבו בפני התובעים, מצא בית המשפט לנכון לפסוק אותו במלואו.
ב. השבת רווח מיבוא הסחורה המתחרה – בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט כי ניתן לפסוק סעד זה במצטרף לפיצוי ללא הוכחת נזק (וזאת בשונה מהמצב בו היה נפסק פיצוי על נזק שהוכח). הנתבע הרוויח מהמכירה, ₪29,108 – אשר אותם פסק בית המשפט לטובת התובע .
ג. הוצאות בגין הצורך לאתר מפעל חלופי בסין – בעקבות ניתוק היחסים עם המפעל נאלצה ציפי דבש לאתר מפעל חילופי לייצור הסחורה. לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים מדויקים ביחס לעלויות הכרוכות בכך, וספק אם ניתן לכמת את כל העלויות הללו , דני דלל, טען בעדותו כי הוא נשא בהוצאות של 30,000 ₪ עת נדרש לסייע לציפי דבש ליצור יחסים עם המפעל הסיני. סביר להניח כי ציפי דבש נשאה לפחות בהוצאות דומות על מנת לאתר מפעל חילופי. על כן פסק לה בית המשפט 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
