לבונה לאב נ' זהבה שדה - מי הבעלים של סימני מסחר שפותחו בתקופת עבודה?

בהחלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר אופיר אלון מיום 29.7.2019 בעניין לבונה לאב נ' זהבה שדה, נדחתה בקשה למחיקת ארבעה סימני מסחר רשומים: MENTHOLEX (מספר 276630), HYDROLEX (מספר 276631), PROTOLEX (מספר 289153) והסימן המעוצב ZEHAVA SADE PROFESSIONAL (מספר 276587). לבונה לאב טענה כי הסימנים נוצרו במהלך עבודתה של שדה בחברה, ולכן נרשמו על שמה בחוסר תום לב. הרשם קבע כי פקודת סימני מסחר אינה מקנה למעסיק בעלות אוטומטית בסימן מסחר שעובד הגה במהלך עבודתו, וכי יש לבחון את ההסכמות ואת תכלית פיתוחו של כל סימן. המבקשת לא הוכיחה שהסימנים נוכסו שלא כדין, ובקשת המחיקה נדחתה. לבונה לאב חויבה לשלם לשדה שכר טרחת עורכי דין בסך 30,000 ש"ח.

מעסיק, מותג פרטי והסכמים שלא קבעו בעלות אחת ברורה

זהבה שדה עסקה במשך שנים בתחום התמרוקים והטיפוח. בתחילת שנת 2014 התקשרה עם לבונה לאב, יצרנית תכשירים קוסמטיים, בהסכם שלפיו החברה תייצר עבורה מוצרים לשיווק. ההתקשרות נשאה מאפיינים של מותג פרטי: החברה תייצר מוצרים, ושדה תהיה מעורבת בקביעת שמותיהם ומיתוגם. במסגרת ההסכמות דובר גם על חלוקת רווחים מן המוצרים.

בהמשך, ביום 27.3.2014, נכרת בין הצדדים הסכם נוסף, שבו הועסקה שדה כמנהלת שיווק בחברה. היחסים הסתיימו בתוך חודשים, ולאחר סכסוך בבית הדין לעבודה נחתם ביניהם הסכם פשרה ביוני 2015. שלושה מן הסימנים הוגשו לרישום בחודש יולי 2015, והרביעי הוגש בשנת 2016. לבונה לאב טענה שהמותגים נוצרו במהלך העבודה ובמימונה, בעוד שדה טענה שהמותגים נועדו מלכתחילה להיות בבעלותה.

ההסכמים לא נוסחו כמערכת אחידה המסדירה במפורש את גורלם של כל המותגים במקרה של סיום ההעסקה. לכן נדרש הרשם לבחון אם ההסכם השני החליף את ההסכם הראשון, מה ניתן להסיק מלשונם ומאופן פעולת הצדדים, ומיהו הגורם שהסימנים אמורים לזהות כלפי הצרכן.

אין בפקודת סימני מסחר הסדר אוטומטי של ״סימן שירות״ לעובד

הרשם הבחין בין כמה ענפים של דיני הקניין הרוחני. סעיף 132 לחוק הפטנטים מסדיר, בתנאים הקבועים בו, בעלות באמצאת שירות. חוק העיצובים קובע הסדרים מיוחדים ביחס לעיצוב שיצר עובד ולעיצוב שהוזמן. לעומת זאת, פקודת סימני מסחר אינה כוללת הוראה מקבילה שלפיה כל סימן מסחר שנהגה בתקופת עבודה שייך בהכרח למעסיק.

סימן מסחר נועד לזהות את מקור הטובין או השירותים, ולכן שאלת הבעלות בו קשורה לשימוש, למוניטין, למערכת ההסכמית ולנסיבות שבהן נוצר המותג. הרשם הדגיש כי גם אם סימן נוצר בעת שהיוצר עבד בחברה, צריך להוכיח שהוא פותח במסגרת העבודה ולמטרותיה, ושכוונת הצדדים הייתה שהבעלות תינתן לחברה. עצם ההעסקה וההשתתפות בעלויות הפיתוח אינן מוכיחות זאת לבדן.

מה לימדו ההסכמים ורישיונות התמרוקים?

בהסכם הראשון נקבע, לפי ממצאי הרשם, כי לבונה לאב תייצר מוצרים עבור שדה וכי המותגים שייווצרו במסגרתו יהיו בבעלותה של שדה במתכונת של מותג פרטי. בהסכם ההעסקה המאוחר התחייבה החברה לפעול לפי בקשותיה של שדה לפיתוח מוצרים ולמיתוגם בשמות שתבחר. ההסכם המאוחר לא קבע באופן ברור שהזכויות במותגים מועברות לחברה.

חיזוק נוסף לעמדתה של שדה נמצא ברישיונות התמרוקים שהחברה פעלה לקבל. במסמכים האלה הופיע שמה של שדה לצד שמות מוצרים, ובהם MENTHOLEX ו-PROTOLEX. הרשם ראה ברישום שנעשה באמצעות החברה עצמה ראיה לכך שגם בזמן ההתקשרות נתפסו המותגים כקשורים לשדה, ולא כמותגים שהחברה בלבד אמורה להחזיק בזכויותיהם.

המחלוקת לא הוכרעה על יסוד פרט אחד. הרשם שקל את הסכמי הייצור והעבודה, את נסיבות פיתוח המוצרים ואת התיעוד החיצוני. לבונה לאב לא הצליחה להראות שהסימנים נוצרו על חשבונה ולמענה באופן המעניק לה את הזכויות הבלעדיות בהם, בניגוד להסכמות שנעשו עם שדה.

מחיקת סימן בשל חוסר תום לב ונטל ההוכחה

לבונה לאב ביקשה למחוק את הסימנים לפי סעיף 39 לפקודת סימני מסחר, בטענה שהבקשות הוגשו בחוסר תום לב. הרשם הזכיר כי בקשה למחיקת סימן רשום מחמת חוסר תום לב יכולה להיות מוגשת גם בחלוף התקופה הרגילה שנקבעה לעילות מסוימות של מחיקה. עם זאת, עצם העלאת הטענה אינה מעבירה את נטל השכנוע לבעלת הרישום.

על מי שמבקש למחוק סימן רשום להניח תשתית משכנעת לחוסר הכשירות או לחוסר תום הלב הנטען. במקרה זה טענת הבעלות של המעסיק התבססה במידה רבה על ההעסקה ועל ההשקעה במוצרים, אך לא הבהירה כיצד נשללת הבעלות שנטענה על ידי שדה מכוח ההסכמים. הרשם לא מצא הוכחה מספקת שהסימנים נרשמו על שמה תוך ניכוס זכויות שנועדו לחברה.

מדוע התוצאה שונה מן ההחלטה על SiTOZEN?

בהחלטה צוין כי קודם לכן התנהל בין הצדדים הליך נוסף ביחס לסימן SiTOZEN Professional, מספר 276629, שהסתיים בהחלטה מיום 18.4.2019 על מחיקת אותו סימן. בהליך הנוכחי נעשה שימוש בחלק מן הראיות ומן העדויות שעלו גם בתיק הקודם, אך הרשם בחן את ארבעת הסימנים האחרים בנפרד והגיע לתוצאה שונה.

אין להסיק מכך ששתי ההחלטות סותרות זו את זו. שאלת הבעלות וחוסר תום הלב תלויה במערכת הראייתית הקשורה לסימן המסוים, במועד פיתוחו ובאופן שבו הצדדים התייחסו אליו. ההחלטה הנוכחית לא ביטלה את הממצא שנקבע בנוגע ל-SiTOZEN; היא דחתה את הניסיון להחיל את אותה תוצאה באופן גורף על סימנים אחרים.

מה צריך להסדיר בחוזה עם עובד או שותף עסקי?

הפרשה ממחישה מדוע הסכם ייצור מוצרים, הסכם העסקה והסכם מותג פרטי צריכים להגדיר במפורש למי יהיו שייכים שמות המותגים, הלוגואים, בקשות הרישום והמוניטין, וכן מה יקרה לזכויות אם הצדדים ייפרדו. תשלום שכר, מימון פיתוח מוצר או מעורבות בשיווק אינם מחליפים הסכמה ברורה על בעלות בסימן המסחר.

להשוואה, בפסק הדין אלאלוף נ' נטורפוד בעניין EcoFriend נקבע שהסכם בין יצרן למשווקת הקנה להם בעלות משותפת במותג ובמוניטין, אף לאחר שהפרו התחייבויות בלעדיות. שני ההליכים מדגישים את משקלו של ההסכם המסחרי לעומת ההנחה שפעילות עסקית משותפת יוצרת אוטומטית זכות בלעדית לאחד הצדדים.

ההכרעה רלוונטית למחיקה וביטול סימן מסחר רשום ולניהול רישום סימני מסחר, במיוחד כאשר כמה גורמים השתתפו בבניית המותג. הרישום הוא ראיה חשובה למעמד הזכות, אך אינו פוטר מבחינת מקור הבעלות והסכמות הצדדים בעת מחלוקת.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם