תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד מנהלת ליגת העל בכדורסל לגברים. התיק נדון בבית המשפט השלום בתל אביב, בפני השופטת שושנה אלמגור. ביום 1.9.2010 ניתן פסק הדין בתיק שעניינו: תובענה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתצלום. בנושאים: תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007, זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911, דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי, הזכות המוסרית, טענת תום-הלב, שימוש הוגן והפיצוי.
העובדות: התובע הינו צלם מקצועי אשר תובע את הפרת זכויות היוצרים שלו וזכויותיו המוסריות בתצלום שהוצג בתערוכה שנערכה על ידי הנתבעת.
נפסק: התביעה התקבלה, בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעת ופסק פיצויים סטטוטוריים בסך של 30,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים במסגרת התערוכה והקטלוג.
בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע בתצלום פסק בית המשפט סך 25,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 (להלן: "החוק החדש")
למרות שהתצלום נוצר בשנת 1977, בית המשפט קבע כי הזכויות בו הופרו לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו ולכן יש להחיל עליו את הוראות החוק החדש לעניין ההפרות הנדונות. בסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים הקובע כי בכל הנוגע לזהות מחבר יצירת צילום שנוצרה לפני יום תחילת החוק החדש ובכל הכרוך באופן תוקפה של זכות היוצרים ביצירה כזאת – יחול בדין הקודם.
זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן")
בשאלת זהות מחבר יצירת תצלום חלה הוראת סעיף 21 לחוק הישן, שלפיו "…האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה…". בית המשפט קבע כי זכות היוצרים בתמונה אינה של העיתון בו הועסק התובע כיוון שהתובע נסע למשחק מיוזמתו האישית ולא בשליחות העיתון.
דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי
בית המשפט קבע כי גם תצלום עיתונאי תיעודי הוא תצלום העונה על דרישת המקוריות, אף-על פי שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות המצולמת לצילום. בקובעו מפנה בית המשפט לע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף נ' ויינברג (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] 2009).
הבחנה בין "תצלום אמנותי" ובין "תצלום בנאלי"
בית המפשט מפנה לספרות ומזכיר כי: "משקיע היוצר מכישרונו ויוצר יצירה מיוחדת, שמקפיאה רגע מסוים. ביצירה זו יכול היוצר להפגין את כישרונו בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל וקליטת העיתוי המושלם להנצחת נשוא הצילום. יצירה זו היא יצירה אמנותית שראויה להגנה, גם אם נשוא הצילום הוא בנאלי כמו, נוף, בעלי חיים או אנשים. הייחוד והמקוריות בבחירת האלמנטים שהוזכרו לעיל, העמדתם בצורה מיוחדת או צירופים מיוחדים הופכת את היצירה לאמנות. גם צילום דוקומנטרי במסגרת חדשות יכול להיות ראוי להגנה אם הוא מקורי, דהיינו ,סקופ'." (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 743 [מהדורה שלישית, 2008]).
הזכות המוסרית
סעיף 45 לחוק החדש קובע:
"(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר"
סעיף 46 לחוק החדש מגדיר את הזכות כדלהלן:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
כמו כן על פי הדין הישן, "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים).
כמו כן בית משפט מפנה לע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 841 (2000) בה נקבע:
"אדם זכאי ששמו ייקרא על ,ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה, בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. …"
טענת תום-הלב
סעיף 58 לחוק החדש קובע בזו הלשון:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."
בית המשפט מזכיר כי החוק החדש פוטר מתשלום פיצויים מפר אשר מוכיח שלא ידע ושלא היה עליו לדעת כי על היצירה קיימת זכות יוצרים. וקובע כי נטל הוכחת טענה כזאת מוטל על כתפי המפר. בית המשפט קובע כי עקב נסיונו הרב של האחראי על איתור התצלומים ניתן לומר כי היה עליו לדעת כי התמונה עלולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.
שימוש הוגן
סעיף 19(א) קובע:
"שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך."
בסעיף-קטן (ב) רשימה של שיקולים שיש להביא בחשבון בהחלטה אם השימוש שנעשה ביצירה היה הוגן אם לאו:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
ביתץ משפט קובע כי הרשימה אינה ממצה, ובית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים. המלומד גרינמן כותב:
"… על פי החוק הקודם, בעל רשימת השימושים הסגורה, נבחנו שיקולים אלה במסגרת בחינה דו שלבית של שאלת השימוש ההוגן, שעל פיה נשקלו שני מבחנים: מבחן השימוש, שבא לבדוק אם השימוש הינו מהסוג המותר על פי החוק; ומבחן ההוגנות, כאשר עם הזמן ניתן משקל מועדף למבחן השני. עתה, משנפתחה רשימת השימושים האפשריים, נראה כי – בדומה לבתי המשפט האמריקניים – יש לבחון את השאלה בשלב אחד ורציף, שבא לבחון את הוגנות השימוש, כאשר מטרת השימוש היא אחד השיקולים שיובאו בחשבון במסגרת המבחן הראשון, שעניינו מטרת השימוש ואופיו." (גרינמן, עמ' 406–407)
בית המשפט קבע כי יש לעשות מאזן בין האינטרס הלגיטימי של בעל זכות היוצרים לקבל הכרה כיוצר היצירה ותשלום על עמלו לבין האינטרס של ציבור המשתמשים ביצירה.
הפיצוי
בסעיף 56(א) לחוק החדש נקבע:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים."
החוק החדש מותיר לבית המשפט מרווח לפסוק כל סכום עד לסכום המרבי. סעיף 56(ג) מבהיר:
"לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת."
סעיף 56(ב) מפרט:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."
ובע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 272 (1992), פרשה שנדונה לפי החוק הישן, הנחה בית המשפט העליון:
"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה – הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. […] מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון"
