אישום פלילי בגין הפרת זכויות יוצרים בהעתקת ספרים חיים מנחם נ' מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כב' השופטים המר, פוגלמן, שפירא (עפ (ת"א) 70281/06) – 27.10.09

תחום: זכויות יוצרים – פלילי – העתקת ספרים

נושא: זכויות יוצרים – פלילי, החמרה בחוק החדש, עבירת ההתקנה, עבירת המכירה, זוטי-דברים, הגנה מן הצדק, הקלה בעונש, האינטרס הציבורי

עובדות

ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ח' אפרתי)  בת"פ 8239/01, אשר הרשיע את המערער בעבירה של התקנה לצרכי-מכירה של העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכויות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(א) לפקודת זכות יוצרים ובעבירה של מכירת העתקות מפרות של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(ב) לפקודה.

על המערער נגזרו 6 חודשי-מאסר בעבודות שירות; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 30,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.

נפסק

הוחלט לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על העונש בחלקו כך שעונש המאסר יועמד על 4 חודשים (במקום 6 חודשים), אותם יישא המערער בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה.

יתר רכיבי גזר הדין – יעמדו בעינם.

נקודות מרכזיות

תיקון חוק זכות יוצרים – המסגרת הנורמטיבית

הענישה המתייחסת לעבירות של עשיית עותקים מפרים של יצירה לשם מסחר בהם, הוחמרה, והעונש המירבי הקבוע הועמד על חמש שנות מאסר.

בית המשפט דחה את טענת בא-כוח המערער, כי לאחר התיקון קיימים הבדלים משמעותיים בין העבירות. האיסור שהיה קיים בסעיף 3(1)(א) לפקודה, על יצירת העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, ממשיך לחול גם לאחר התיקון, לפי סעיף 10(א) לפקודה. גם האיסור שבסעיף 3(1)(ב) לפקודה, על ביצוע מכירה בהעתקים המפרים של היצירה, ממשיך לחול לאחר התיקון, בגדרו של סעיף 10(ג) לפקודה. במקרה שלפנינו, לא חל שינוי משמעותי ביסודות העבירות, במידה שניתן לומר כי התיקון הביא לביטול האיסור, כמשמעות הדברים בסעיף 4 לחוק העונשין. ההיפך הוא הנכון. התיקון החקיקתי נועד, כאמור, להחמיר בעונשים הקבועים בצדן של העבירות.

העבירות שיוחסו למערער לפי סעיף 3 לפקודה

סעיפים 3(1)(א) – (ב) לפקודה, קובעים בזו הלשון:

"כל העושה ביודעין אחד המעשים דלקמן, דינו – מאסר שלוש שנים וקנס פי שבעה מהקנס שנקבע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין …

(א)    מתקין לצרכי-מכירה או שכירות העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים;

(ב) מוכר או משכיר או מציג או מציע למכירה או לשכירות בדרך מסחרית כל העתקה מפרה של יצירה כזאת".

עבירת ההתקנה

המערער טען כי הוא עצמו לא היה מעורב בפעולת ההעתקה של הספרים. ואולם טענתו נדחתה, ונקבע כי לא ניתן לקבל את טענתו, כי מעורבותו בפרשה הסתכמה בכך שנשלח על-ידי דוד לאסוף את הספרים מבית הדפוס. וכי המערער הוא – למצער – מבצע בצוותא, שנטל חלק מהותי בביצוע המעשים המיוחסים בכתב האישום.

המערער היה מודע לכך כי מדובר בהעתקות מפרות ובכך נתקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. המודעות נבחנת על בסיס כלל הנסיבות לפני הערכאה הדיונית – "שהרי דבר הנתון ללבו של אדם פנימה, אין להוכיחו אלא על דרך התחקות אחר ראיות נסיבתיות, התנהגות ונתונים חיצוניים".

נדחתה גם טענת המערער לפיה לא הוכח כי יש זכות יוצרים ביצירה.

עבירת המכירה

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה לא הוכחה עיסקת המכירה של קבוצת הספרים המזוייפים. שכן העסקה בוטלה; וקבע כי ביטולה של העיסקה, לאחר השלמת המכירה, לא מאיינת את העבירה שבוצעה עוד קודם לכן. בעבירה זו, די היה בכך שהמערער "… מציע למכירה …" את הספרים המזוייפים לחנות "מסחר הספר" בחיפה – גם בלא השלמת הליך המכירה.

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה, לא הוכח כי הספרים אותם מכר אכן היו הספרים המזוייפים.

וקבע כי הוא מקבל את מסקנות חוות-דעת מז"פ ועדות מיכאל רייזמן לפיהם כריכת הספר נמצאה מזוייפת, הגם שההדפסה עצמה נמצאה מקורית.

על-יסוד כל אלה, לא מצא בית המשפט כי יש מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, לפיה הוכח שהספרים שנמצאו בידי המערער אינם עותקים מקוריים, כי אם עותקים מפרים.

"זוטי-דברים"

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה אין מקום לקבל את טענת המערער כי עומדת לו  ההגנה של "זוטי-דברים". הגנת זוטי-דברים שבסעיף 34יז לחוק העונשין, "… באה להעניק לבית-המשפט סמכות – שלא היתה לו עד כה – ליטול ממעשה את פליליותו, בשל היותו "חסר-משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי" …". מדובר במקרים בהם המעשה בו הואשם פלוני הינו קל ערך. במקרה דנן, הוכחה הפרת זכויות יוצרים בהיקף רחב לצרכים מסחריים. האינטרס הציבורי חייב נקיטה בהליכי-אכיפה, ובדין נדחתה טענתו זו של המערער.

הגנה מן הצדק

בית המשפט דחה את טענת המערער להגנה מן הצדק, בין מן הטעם של אכיפה  בררנית, בשל כך שנגד מעורבים אחרים בפרשה לא הוגש כתב אישום ובין בשל התנהלות המעורבים וגורמי החקירה בפרשה דנן, אשר הביאו לפגיעה בהגנתו.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה לראשונה בפסיקת בית המשפט בישראל, בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996). במקרה זה נקבע, כי בית המשפט יכיר בדוקטרינה זו, במקרים נדירים, בהם התנהגותה של הרשות הינה כה בלתי-נסבלת ו"שערורייתית", עד ש"… המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת …" (בעמ' 370). בעניין בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: "פרשת בורוביץ")) ובפסיקת בית המשפט העליון שבאה בעקבותיו, הורחב תחום התפרשותה של הדוקטרינה (בפסק-דינו של מותב זה, שניתן לאחרונה, עמדנו על הדברים בפירוט ולא נרחיב כאן: ע"פ 70095/08 מדינת ישראל נ' אור (לא פורסם, 7.9.09)).

אכיפה בררנית אכן יכולה לשמש בסיס לקיומה של הגנה מן הצדק. ואולם בית המשפט לא מצא כי יש שוויון מהותי בין המערער לבין אחרים אליהם היפנה בטיעוניו, הן מבחינת התשתית הראייתית הקיימת בעניינם והן נוכח חלקם במסכת העבריינית, להבדיל מן המערער שהיה הגורם המרכזי שהיה מעורב בעבירות ההתקנה והמכירה.

הערעור על גזר הדין

בית המשפט קיבל באופן חלקי את טענת המערער באשר לחומרת גזר הדין, בית המשפט קבע כי:

מחד – האינטרס הציבורי, המחייב הגנה על זכויות היוצרים, ובלשונו של בית המשפט העליון: "תופעת העבירות כנגד הקניין הרוחני הגיעו למימדים רחבי-היקף, המביאים לפגיעה חמורה בסחר המקומי, כמו גם בסחר הבינלאומי, והמחייבים את רשויות אכיפת החוק, כמו-גם את מערכת בתי-המשפט, להקפיד כי תהיה הרתעה יעילה כנגד עבירות אלה" (רע"פ 1519/03 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.4.03)).

מאידך – ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער ולזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות.

נוכח היקף ההפרה מצא בית המשפט, כי העונש שהושת על המערער אינו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הראוייה. ואולם ראה בית המשפט להקל במידת-מה עם המערער, בשל הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2000.