תביעה שהוגשה על ידי ביגון יואב וחברת בלי דירה בע"מ כנגד שגיא הירש וחברת מקורות תוכנה בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 6.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע ופיצוי כספי שעילותיה הפרת זכויות קניין רוחני ועשיית עושר ולא במשפט הנובעות מהעברת רישום הבעלות בשם המתחם "Blidira.co.il" על שם חברת מקורות תוכנה בע"מ (גזלת שם מתחם). כמו כן, מעשיית שימוש שלא כדין בדומיין ובתוכנה שפותחה במסגרת המיזם מחוץ לפעילותה העסקית של חברת "בלי דירה בע"מ".
הצדדים הקימו יחדיו "מיזם בלי דירה" והיו שותפים שווים במיזם במסגרת חברת בלי דירה בע"מ, במהלך חודש פברואר 2006 הציב הנתבע אולטימטום, בה קבע כי במידה והתובע לא יתקבלו דרישותיו בנוגע להתנהלות העסקית המשותפת בין השניים, הנתבע יפעל במסגרת עסקית אחרת ויחד עימו תועבר גם פעילות מערכת "בלי דירה", וכתוצאה מכך תתרוקן פעילותה העסקית של התובעת – אמר וכך עשה ומכאן התובענה.
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הדומיין יועבר על שם התובעת, ע"י הנתבעים. התוכנה הפועלת באתר הדומיין תימסר לתובעים. ניתן צו מניעה קבוע לפיו הנתבעים לא יעשו כל שימוש בדומיין ובתוכנה שפותחה במסגרת המיזם של "בלי דירה" מחוץ לפעילות העסקית של התובעת.
בנוסף, נפסק פיצוי בסך של 10,000 ₪, בגין פעולות הגזל.
הנקודות המרכזיות שנדונו בפסק הדין:
חובות שותף לאי תחרות והתנהלות הוגנת
נפסק כי בין הצדדים היו קיימים עסקי שותפות, שבמהותם כוללים גם את מכלול נכסי השותפות ומה שהועבר על-ידה לחברה. מעשי הנתבע הם הפרה של חובת אמונים ופעולה בניגוד עניינים ישיר המתבטא בתחרות אסורה עם התובעת.
במעשיו אלה עבר הנתבע לחברה יריבה העוסקת בתחום עיסוק דומה: מתן שירותים למתווכי נדל"ן. יתרה מכך, במעשיו אלה נטל ידע, עובדים ולקוחות מהתובעת, העביר את שם המתחם והתוכנה לנתבעת, ויכול היה לפגוע עקרונית בהכנסות התובעת בכך שבעצם הותיר אותה ריקה מתוכן.
זאת בניגוד לסעיף 254 (א)(2) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), הקובע חובה להימנע מפעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה.
הנתבע לא טרח לעדכן את התובע ו/או לקוחות החברה בביצוע מהלך שכזה. הוא העביר את פעילות המיזם לנתבעת והחל לשלוח למתווכים חשבוניות חדשות מטעמה, ללא ידיעה או אישור של התובע.
נפסק כי בסיטואציה מעין זו, פעל הנתבע בתחרות בלתי הוגנת תוך ניצול עמדתו של נושא המשרה, פעולה בניגוד עניינים, והפרה את הסכם השותפות הבסיסי.
הרווחים שהפיקו הנתבעים על חשבון התובעים
לטענת התובעים הפיקו הנתבעים רווחים על חשבונם בגין השימוש בדומיין אשר שימש את התובעת קודם לכן, תוך ניצול המוניטין שצברה התובעת וזאת ללא זכות בדין.
סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן – "חוק עשיית עושר") קובע:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
אם כן, בסעיף קבועים שלושה תנאים הנדרשים לצורך קיום חובת ההשבה הקיימת בו. כדלקמן:
קבלת נכס, שירות או טובת הנאה – ההתעשרות; ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; ההתעשרות התקבלה שלא על פי זכות שבדין. (ראה: תא (ת"א) 1984/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו), עמ. 15).
נפסק כי:
א. התובעת ביצעה שימוש בשם המתחם "Blidira.co.il" בטרם הועבר הנ"ל אל הנתבעת.
ב. במהלך תקופה זו המתחם זכה להכרה, אם כי ספק שזכה למוניטין.
ג. הנתבעת נהנתה מהכנסות כתוצאה משימוש בשם מתחם זה.
מסמכים לא הוצגו, למרות שעלה מהעדותיות שהם נמצאים אצל הנתבע בעת עדותו.
נפסק כי מהעדויות לא היה ברור אם היו הוצאות וכמה היו. גם לא היה ברור אם היה רווח מהפעלת האתר ומה גובהו.
פיצוי בדרך של אומדנה בגין הגזלה
נפסק כי נזק פרטני לא הוכח.
התנהלותם של הנתבעים היתה התנהלות שאינה תמת לב, שאינה לוקחת בחשבון את הצד שכנגד, ואשר ניסתה למנף את עסקיהם על חשבונו. זו התנהלות שאין להתירה בתחום חיי המסחר. אדם לרעהו לא צריך להיות מלאך, אבל גם לא זאב.
בלוקחי בחשבון שחלק התובעים במיזם היה 50% ובהעדר נתונים אחרים לאומדנא, לבד מהעובדה שהמתחם לא הצליח, והועבר לשימוש ללא תמורה לאחר, אני קובעת שהנזק אותו ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעים, בגין פגיעה בחלקם בקניין המשותף הוא 10,000 ₪ נכון ליום פסה"ד.
האם השותפות התקיימה בפועל?
סעיף 1 לפקודת השותפות (נוסח חדש), תשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה") מגדיר את המונח "קשר שותפות כך: "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי דין אחר".
על-פי הפסיקה נחוצים 3 תנאים כדי שתתקיים שותפות והם:
1) קיומו של עסק;
2) שני אנשים או יותר שמנהלים את העסק במשותף;
3) מניע משותף להפיק רווחים.
(בע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5), 851, 853 (להלן: "פרשת רנן")).
לענין התנאי הראשון ניתן לומר כי קיים עסק;
לענין התנאי השלישי ניתן לומר כי המניע להפקת רווחים קיים בכל עסק;
כך שהתנאי היחיד אותו יש לבדוק הוא ניהול העסק המשותף. מעדות התובע נלמד כי בעת הקמת המיזם הנ"ל היווה שותף חיוני אשר ניהל את הפעילות העסקית והשיווקית.
זכויותיהם וחובותיהם של שותפים
סעיף 34 לפקודה מלמד מהם "זכויותיהם וחובותיהם של שותפים":
"זכויות השותפים בנכסי השותפות וזכויותיהם וחובותיהם כלפי השותפות ייקבעו, בכפוף להסכם מפור שאו משתמע שבין השותפות, לפי הוראות אלה:
(1) […]
(5) כל שותף רשאי להשתתף בניהול עסקי השותפות; […]".
הפסיקה פירשה את הוראת הסעיף וקבעה כי שותף רשאי, אך אינו חייב להשתתף בניהול עסקי השותפות (ראה: ת"א (ת"א) 1083/06 עו"ד צדקיהו הרמולין נ' עו"ד שרגא פ. בירן ואח', [פורסם בנבו] תק-מח 2009(3), 11572 (להלן: "פרשת הרמלין")).
במקרה דנן, שני הצדדים פעלו יחד ובמשותף, כל אחד תוך ניצול כישוריו המקצועיים זאת מתוך מטרה אחת המשותפת לשניהם, הקמת העסק ופיתוחו "מיזם בלי דירה" כך שיניב רווחים.
אף טענת הנתבע כי התובע בילה את רוב זמנו בחו"ל ולא נכח בארץ ולכן לא תרם לפיתוח העסק, אינה פוגעת בשותפות בין הצדדים.
בע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק (פורסם בנבו 31.12.89), קבע בית-המשפט העליון כדלהלן:
"השאלה – האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא […] סעיף 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1975 מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באלה נסיבות נסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות.
עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו והתגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא […], כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה:
– הכוונה של הצדדים להיות שותפים.
– הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים.
– השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסקה.
– הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק.
– זכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק.
– השתתפות הצדדים ברווחי העסק.
– מישכם של היחסים בין הצדדים".
(ראה גם פרשת רנן בעמ. 851; ע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע פ"ד ל"ד(1) 239, 248).
מן האמור לעיל, ניתן ללמוד כי לצדדים היתה כוונה ליצור יחסי שותפות והם אכן יצרו שותפות כשכל צד תורם לה מכישרונותיו.
