תביעה שהוגשה על ידי יוסי אשכנזי ויקב בן זימרה בע"מ כנגד אלברט נחמיאס ודוד נחמיאס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופטת נחמה מוניץ. ביום 13.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: בשנת 2003 הקימו התובע 1 והנתבע 1, יקב בשם "יקב בן זמרה". לאחר מספר חודשים פורקה השותפות. התובע 1 שילם לנתבע 1 סך של 80,000 ₪ בגין חלקו ב-"יקב בן זמרה" במסגרת הסכם בין הצדדים. בשנת 2013 הקימו הנתבעים יקב הפועל מביתו של הנתבע 1, בשם "יקב כרם בן זמרה".
על כן הוגשה תביעה בגין הפרת סימן מסחר, תביעה למתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בבקבוקי יין הנושאים את השם "יקב כרם בן זמרה". כן מבוקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ בהתאם לחוק עוולות מסחריות.
הנתבעים טענו כי המושב "כרם בן זמרה", משובח בכרמים ויין, ולא בכדי קרוי המקום כשמו, תוך ציון המונח "כרם" המעיד על טיב המקום ועל כן לטענתם המדובר בסימן גנרי תיאורי שלא ניתן לקבל ביחס אליו הגנה.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים מפרים את סימן המסחר המוכר היטב של התובעים, ומעשיהם עולים כדי גניבת עין.
לפיכך, ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשם "יקב כרם בן זמרה" בתחום הייצור והשיווק של יינות.
נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
מטרת דיני סימני מסחר
הוראות פקודת סימני המסחר נועדו להגן על שם מסחרי שרשם אדם (או חברה), שהפך לקניינו, והוא רכש לעצמו מוניטין באמצעות השימוש בו. לצד ההגנה על קניינו של הפרט, מגנות הוראות הפקודה גם על האינטרס הציבורי על שני פניו: הפן האחד אינטרס הציבור שלא להיות מוטעה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר הרשום. הפן השני הינו אינטרס הציבור לחופש עיסוק ולחופש ביטוי, אשר עלולים להיפגע אם תיווצר הפקעת יתר של סימנים בהקשר המסחרי, מנחלת הכלל. איזון כל האינטרסים הללו מחייב נקיטת מידה רבה של זהירות בתהליך אישור סימני מסחר כראויים לרישום.
הגנה על סימנן תיאורי או גנרי
הפסיקה הכירה בארבע קטגוריות של שמות או סימנים המשמשים במסחר, לפי מידת ההגנה הניתנת להם: שמות גנריים, שמות תיאוריים, שמות מרמזים "שרירותיים" או דמיוניים.
בני הקטיגוריה הראשונה – שמות גנריים – לא יזכו כלל להגנה; בני הקטיגוריה השניה – שמות תיאוריים – יזכו להגנה מעטה ביותר ובמקרים נדירים; בני הקטיגוריה השלישית – שמות מרמזים – יזכו להגנה מוגברת; ובני הקטיגוריה הרביעית – שמות "שרירותיים" או שמות דמיוניים – יזכו להגנה הרבה ביותר.
נפסק כי מבין הקטגוריות שהוגדרו, רלוונטיים לענייננו השמות הגנריים והשמות התיאוריים.
כזכור הנתבעים טענו כי המושב "כרם בן זמרה", משובח בכרמים ויין, ולא בכדי קרוי המקום כשמו, תוך ציון המונח "כרם" המעיד על טיב המקום ועל כן מדובר בסימן גנרי שאינו ראוי להגנה.
התובעים טענו כי אין להם כל התנגדות לכך שהנתבעים יעשו שימוש בשם "כרם בן זמרה" אשר מציין את מקור הענבים. אלא שלטענתם צירוף המילים "יקב כרם בן זמרה", יש בו כדי להטעות את ציבור הצרכנים.
בית המשפט פסק כי אין כל מניעה כי התובעים יעשו שימוש במילה "יקב", שכן מדובר במילה גנרית. המשמעות של "יקב כרם בן זמרה" היא יקב המצוי במושב כרם בן זמרה. לתובעים אין ולא יכול להיות מונופולין, על שם המושב המהווה ציון גאוגרפי של המקום, ולא על המילה "יקב" שהינה מילה גנרית.
בענייננו, המילה "יקב" היא מילה תיאורית ברמה גבוהה, ואיננה, כשלעצמה, בעלת אופי מבחין, כך גם המונח "בן זמרה" כשלעצמו אינו בעל אופי מבחין.
רכישת אופי מבחין – משמעות שנייה
תחת המסקנה כי המילה "יקב" היא מילה הנוהגת במסחר "לציונם או לתיאורם של טובין או סוגי טובין או הנוגעת במישרין למהותם או לאיכותם" הרי שאינה כשרה לרישום כסימן מסחר, אלא אם יוכח כי צירוף המילים "יקב בן זמרה" רכש לו אופי מבחין מכוח שימוש, לאמור משמעות שנייה למשמעותה הראשונה.
משמעות שנייה היא משמעות שהקהל מתחיל להכיר בסימן לא רק ככינוי או כתיאור אלא כסימן או שם המזהים את העסק או הטובין עם התובע. במלים אחרות, הם יכולים להיהפך לייחודיים במובן המשפטי.
על משמעות שנייה ילמדו; תקופת השימוש בשם, מידת הפרסום לה זכה והמאמץ שהשקיע בעל הסימן ביצירת קשר בין המוצר ליצרן. יש להוכיח גם כי כל אלו הניבו את התוצאה הרצויה, ושציבור הלקוחות מזהה את השם באופן ברור עם היצרן.
נפסק כי עלה בידי התובעים להוכיח כי צירוף המילים "יקב בן זמרה" רכש לו אופי מבחין מכוח השימוש שנעשה בצירוף המילים משך כעשור.
נפסק כי השם "יקב בן זמרה" מוכר היטב בשוק היינות, ובחוג הלקוחות אשר צורך יינות, ובפרט כשרים. התובעים השקיעו משך השנים, מאות אלפי שקלים בפרסום, מיתוג וקידום שמו של "יקב בן זמרה" כיקב בוטיק יוקרתי ליינות כשרים. היקפי המכירות של היינות (25,000 בקבוקים בשנה) וכמות העובדים המועסקים ביקב (כעשרה עובדים) מרשימים מאוד, ומלמדים על כי הציבור מכיר היטב את יינות "יקב בן זמרה". עוד אנו למדים על היכרות הציבור עם יינות "יקב בן זמרה" מן הכתבות הרבות בעיתונות הכתובה.
מכל אלה למדנו כי צירוף המילים "יקב בן זמרה" הפך למותג ורכש משמעות שנייה אצל ציבור הלקוחות הרלוונטי, משמע כי נוצרה זהות כמעט מוחלטת בין השם לבין המוצר.
די במסמכים ובראיות שהציג התובע, עליהם לא חלקו הנתבעים, כדי ללמד על כך שמאמצי השיווק והפרסום הניבו פרי. לאמור, כי יינות התובעים בשם יקב בן זימרה מוכרים היטב בקרב ציבור הלקוחות הרלוונטי. התובעים הקימו מרכז מבקרים בו נערכים סיורים, אליו באים מבקרים רבים לסיור. מכאן ברור כי יקב בן זמרה הפך מותג המזוהה עם התובעים.
על כן נפסק כי לתובעים סימן מסחר מוכר היטב, בשם "יקב בן זמרה".
עוולת גניבת עין
המסגרת הנורמטיבית לדיון בעוולה זו מצויה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, אשר זו לשונו:
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
על מנת לבסס עוולה של גניבת עין על התובעים להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, מוניטין שיש לטובין או לשם העסק; שנית, חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הטובין שמציע הנתבע הם טובין של התובע, או כי הם קשורים אליו.
נפסק כי התובעים הוכיחו כי "יקב בן זמרה" צבר מוניטין משך השנים, וכי עסקם מוכר היטב בקרב ציבור צרכני היין, ובפרט היין הכשר.
השימוש שעושים הנתבעים בצירוף המילים "יקב כרם בן זמרה", יש בו כדי להטעות את ציבור הצרכנים הרלוונטי, ואין לו מקום. השימוש שעושים הנתבעים בצירוף המילים כאמור, יוצר מצב בו הנתבעים משתמשים במוניטין שרכשו התובעים משך השנים, על מנת לקדם את העסק המתחרה שלהם. אין להתיר זאת.
המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לקביעת קיומה של סכנת ההטעיה, מלמדים אותנו כי השם בו עושים הנתבעים שימוש מטעה את ציבור הלקוחות הרלוונטי. תחילה הניחה הפסיקה מבחן שהורכב משלושה מבחני משנה, אשר כונה "המבחן המשולש". בהתאם למבחן זה, לצורך ההכרעה בשאלה האם קיימת סכנת הטעיה, עלינו להשוות בין שני הסימנים המתחרים, על פי שלושה פרמטרים, כפי שנקבעו בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2), 673 כך:
"על פי המבחן האמור משווים את שני הסימנים:
(1) על פי המראה והצליל
(2) על פי סוג הסחורה שלגביה משתמשים בהם וחוג הלקוחות שדרכם לקנותה,
(3) על פי כל שאר הנסיבות, תוך הצגת השאלה: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?" (שם, בעמ' 675).
במהלך השנים נוספו בפסיקה מבחני עזר נוספים, אשר הרחיבו את גבולותיו של כל אחד מהמבחנים הבסיסיים המפורטים מעלה.
בענייננו, ברור כי המבחן הראשון "מבחן הצליל" מתקיים שכן מבחינת הצליל, שני השמות "יקב בן זמרה" ו"יקב כרם בן זמרה" דומים עד כדי סכנת הטעיית ציבור הלקוחות. המבחן השני, גם הוא מתקיים בענייננו. סוג הסחורה של שני הצדדים, הן התובעים הן הנתבעים היא זהה, לאמור, שני הצדדים משווקים בקבוקי יין דומים מאוד שצורתם, שמקורם במושב כרם בן זמרה. כמובן שציבור הלקוחות הוא זהה שכן מדובר בציבור הלקוחות אשר צורך יינות כשרים. כאשר מדובר באותה סחורה ובאותו ציבור לקוחות, ברור כי בנסיבות אלה החשש להטעיה הוא ממשי.
אשר למבחן השלישי, שהינו מבחן סל, המוכר בשם "שאר נסיבות העניין", נפסק שגם הוא מתקיים. מבחן זה כולל בחובו באורח טבעי את מבחן ההיגיון והשכל הישר, חוזקו המאבחן המולד והנרכש של הסימן. העיקרון בדבר זיכרונו המטושטש של ציבור הצרכנים ונוגע אף למסר הנובע מסימן המסחר, במקרים שבהם ההטעיה נבחנת ביחס לסימן מסחר מוכר היטב בעל סגולת אבחנה מולדת דמיונית. בענייננו, ההיגיון והשכל הישר מלמדים ברורות על כך שהדמיון במילים בין השם בו עושים התובעים שימוש, לבין השם בו עושים הנתבעים שימוש, עלול להטעות את ציבור צרכני היין לחשוב שסחורתו של האחד היא סחורתו של משנהו.
ברור כי ציבור הצרכנים, אינו יכול לזכור שוני כה זעיר בין שני השמות, והדמיון בין המילים יש בו כדי סכנה להטעיית ציבור הצרכנים. סכנה זו יש למנוע. לפיכך, מכלול המבחנים האמורים מלמד על כך שהשם בו עושים הנתבעים שימוש דומה עד כדי סכנה להטעיית ציבור הצרכנים. משכך, הנתבעים אינם רשאים לעשות שימוש בשם "יקב כרם בן זמרה".
הפרת סימן המסחר מוכר היטב
סעיף 46א(א) לפקודת סימני המסחר קובע מפורשות כי:
"סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר".
ואילו סעיף 1 לפקודה מגדיר הפרה של סימן מסחר, בין היתר, כך:
"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך-
….
(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר"
בניגוד לעוולת גניבת עין, בכל הנוגע להפרת סימן מסחר אין צורך להוכיח קיומו של מונטין לבעל הסימן. די בעצם השימוש בסימן דומה. השאלה העיקרית המתעוררת בהקשר של הפרת סימן מסחרי היא שאלת הדמיון המטעה בין סימן התובע לסימן הנתבע, אשר מבסס את החשש שציבור הצרכנים יבלבל בין סחורת התובע לסחורת הנתבע.
נפסק כי הנתבעים עושים שימוש בשם דומה עד כדי הטעיית ציבור צרכני היין. לפיכך, ובהתאם לסעיפי הפקודה האמורה, המסקנה היא כי הנתבעים מפרים את סימן המסחר המוכר היטב של התובעים, בניגוד לדין.