חברת מ.מ. בשר בכל ביס בע"מ (המבקשת 1) וחברת מו ומו הבשריה (1984) בע"מ (המבקשת 2) הגישו בקשות לרישום סימני מסחר מעוצבים. הבקשות נדונו ברשות סימני המסחר, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני וסגנית רשם הפטנטים. ביום 19.11.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.
העובדות: כל אחד מהצדדים הגיש בקשה לרישום סימני מסחר מעוצב הכולל את המילים Moo Moo. שתי הבקשות הוגשה בסוגים 29, 43 ביחס להספקת מזון. מחלקת סימני המסחר הודיע למבקשים על פתיחת הליך בקשות מתחרות לפי סעיף 29 לפקודת סימני מסחר.
תוצאות ההליך: סגנית הרשם הורתה כי הליכי הבחינה על פי הפקודה יימשכו רק לגבי בקשתה של המבקשת 2. בקשתה של המבקשת 1 לרישום סימן מסחר נדחית.
בנוסף נפסק כי המבקשת 1 תשלם למבקשת 2 את הוצאות ההליך בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ כדין בסך 10,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הליך לתחרות בין בקשות לסימני מסחר
שלושה הם השיקולים להעדפת בקשה אחת על פניה רעותה בהליך בקשות מתחרות לפי סעיף 29 לפקודה והם: מועד הגשת הבקשות לרישום; מידת השימוש שעשה כל צד בסימן המבוקש על ידיו; ותום הלב של הצדדים בבחירת הסימנים.
מבין השלושה מועד הגשת הבקשות לרישום הינו המשמעותי פחות. לעניין זה נפסק כי המבקשת 1 הגישה את בקשתה לרישום מספר חודשים לפני המבקשת 2. ואולם איש מהצדדים לא טען כי בשל כך יש ליתן למבקשת 1 קדימות.
נפסק כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר השימוש הממושך והנרחב שעושה המבקשת 2 בסימנה ובאשר למוניטין שצברה.
נפסק כי על השימוש של המבקשת 1 בסימנה ניתן ללמוד אך רק מפרסום באתר משלוחה. מעבר לכך לא נטען מהו היקף השימוש בסימן ומתי הוא החל.
נפסק כי לא ניתן לייחס למבקשת 1 חוסר תום לב בבחירת הסימן ובהגשת הבקשה לרישומו.
לסיכום, נפסק כי בשל משך השימוש והיקפו והמוניטין הרב שצברה המבקשת 2 בסימנה יש לבכר את המבקשת 2 על פני המבקשת 1.
שימוש מקביל בסימני מסחר דומים
סעיף 30 לפקודת סימני מסחר, קובע כדלקמן:
"(א) ראה הרשם שהיה שימוש מקביל בתום לב, או שהיו נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות לדעתו רישומם של סימני מסחר זהים או דומים, לגבי אותם טובין או אותו הגדר טובין, על שמם של בעלים אחדים, רשאי הוא להרשות רישום כאמור בתנאים ובהגבלות שיראה לנכון או בלעדיהם."
נפסק כי שני הצדדים היו תמי לב בבחירת הסימנים, ועל כן ניתן להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 30 לפקודה במידה ויימצאו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הרישום.
התנאים והמגבלות בסיפא של סעיף 30 נועדו למנוע את סכנת ההטעיה הנובעת מן הדמיון או הזהות של הסימנים, אשר רישומם נתבקש לבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר.
נפסק כי למרות שיש שוני במראה הסימנים, ההבדל בהגיה הינו מינורי. ההבדלים המועטים בין השירותים והסחורות של שני הצדדים אינם מספיקים כדי למנוע הטעיה. בשני המקרים מדובר במסעדות בשרים גם אם רמת המחירים הינה שונה.
