תביעת דיבה בסך של 100,000 ש"ח בגין פרסומים בכתב התרעה, פרסום בכתבות כי התובעת מרמה את הגולשים והמפרסמים באמצעות הכפלת מודעות באתרה ובאמצעות תקנון בלתי חוקי (לשון הרע ברשת).
בית משפט השלום בפתח תקווה, השופטת אשרית רוטקופף (תא (פ"ת) 17308-12-09) – 26.11.2011
תחום: לשון הרע על תאגיד
נושאים: הגנה מוחלטת בהליך משפטי, הגנת אמת בפרסום, הגנות תום לב, פיצויים בגין לשון הרע על תאגיד, פרסום בכוונה לפגוע
העובדות:
אתר זה וזה, שבבעלות הנתבע (חברת לוחות מקוונים), מבוסס על העתקת מודעות מאתר יד 2 ומארבעה אתרי לוחות אחרים. בשל פעולתו זו שלחה התובעת, מכתב התראה לנתבע בדרישה כי יחדל מלהעתיק מודעות מאתר יד 2. בתגובה הגיש הנתבע תביעה כנגד התובעת לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי וצווי עשה המתייחסים בחלקם לבעלות התובעת בזכויות היוצרים בתוכן באתר.
לאחר הגשת התביעה החל הנתבע, בקמפיין יחסי ציבור שבמסגרתו, ראשית, נטען לדבר דיבה משתיאר הנתבע בפרסומים את מכתב ההתרעה כ"מכתב איומים" וכמכתב לוחמני בו איימה לנקוט נגדו בהליכים משפטיים; שנית, נטען לדבר דיבה באשר לפרסום כי התובעת בהתנהגותה הברוטאלית חושפת שיטות דורסניות ומניפוליסטיות המאפיינות מדינות חשוכות; ושלישית, דיבה נוספת היא הטענה כי התובעת מרמה את הגולשים והמפרסמים באמצעות הכפלת מודעות באתרה ובאמצעות תקנון בלתי חוקי.
התובעת טוענת כי בפרסומים יש משום עוולת לשון הרע ותבעה בגין כך סך של 100,000 ש"ח.
נפסק:
התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבע הוציא דיבתה של התובעת.
הנתבע ישלם לתובעת פיצויים מכוח סעיף 7א(ג) לחוק בסך 100,000 ₪ משוערך ליום התשלום בהתאם לחוק.
כן יישא הנתבע בהוצאות משפט של התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.
נקודות מרכזיות
הגנה מוחלטת בהליך משפטי
הנתבע טען להגנה מכוח סעיפים 13(5) ו- 13(7) לחוק איסור לשון הרע, הקובעים כדלקמן:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם או פרסום על ידי בעל דין ,בא כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון כאמור….
(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית …"
סעיף 13(5) מעניק הגנה מוחלטת למופיעים בפני גופים שיפוטיים. ההגנה מסורה לבעל דין ולעדים המופיעים בפני הגוף השיפוטי. התנאי היחיד שהחוק מציב לתחולת ההגנה הוא שהפרסום ייעשה "תוך כדי דיון" בפני הגוף המשפטי.
לעניין סעיף 13(7), אכן ניתן לראות בהגשת כתבי בית דין כ"ישיבה פומבית". עמד על העניין כב' השופט אור ברע"א דן אבי יצחק, עו"ד ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 26: "על-כן, בנורמות האמורות יש כדי לתמוך, הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה העניינית, במסקנה כי לעניין סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע יש לראות את כתבי בי-הדין שבתיק בית-המשפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית. מן הבחינה הלשונית, תומכות הנורמות האמורות באופציה הפרשנית שלפיה הגשת כתבי בי-הדין לתיק בית-המשפט עשויה להיחשב כ"ישיבה פומבית" של בית-המשפט. במישור הענייני, יש בהן כדי ללמד על קיומו של אינטרס ציבורי במתן מידע לציבור על הליכי משפט, גם בשלב של טרם הגיע העניין לדיון".
הדרישה בסעיף 13(7) הינה לדיווח "נכון והוגן". דיווח נכון והוגן הוא לב ליבה של ההגנה הניתנת למפרסם אודות הליך שיפוטי.
נפסק כי, הפרסומים בענייננו אינם כאלו שנעשו "תוך כדי הדיון", ומשכך לא עומדת לנתבע הגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק. בנוסף נפסק כי בנסיבות העניין, הפרסום, אשר הנתבע עמד מאחוריו באופן מלא, אינו עונה להגדרת דיווח נכון והוגן, וככזה, אינו יכול לחסות תחת ההגנה הניתנת בסעיף 13(7).
בנוסף נפסק כי החלק בפרסומים בו מצוטט הנתבע אינו מהווה דיווח על האמור בכתב התביעה, אלא מוצג כעובדות הנאמרות מפיו של הנתבע, פרסום זה נועד לקידום אתר הנתבע והכל אגב רמיסת התובעת.
הגנת אמת בפרסום
הנתבע אף ביקש לחסות תחת ההגנה בסעיף 14 לחוק, לפיה: "14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
הנתבע התגונן בטענת "אמת הפרסום". להוכחת אמת הפרסום הסתמך הנתבע על דברי סמנכ"ל התובעת באשר למודעות הכפולות. על פי עדותו של זה, אכן קיימות באתר התובעת מודעות כפולות.
נפסק כי, מדברי סמנכ"ל התובעת עולה כי התובעת אכן מתמודדת עם מודעות כפולות ואף טורחת ומורידה הודעות כפולות מהאתר.
נפסק כי לעניין טענות אמת בפרסום, מטעם הנתבע הוצגה בפניי מודעה אחת ויחידה המופיעה פעמיים עם אותו מספר זיהוי. הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה כי התובעת מעלה לאתר באופן ייזום מודעות כפולות בעלות מספר זיהוי זהה.
בנוסף נפסק כי הקורא הסביר לא היה יכול להבין כי המדובר בדעתו האישית של הנתבע. אופן פרסום הדברים ושיבוצם בכתבה, מוצג כאילו עניין לנו בעובדות מוגמרות. כמו כן לא הוכח כי התנהגותה של התובעת הלכה למעשה חושפת שיטות דורסניות ומונופוליסטיות המאפיינות מדינות חשוכות. על כן פסק בית המשפט כי לא עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי".
הגנות תום לב
בנוסף טען הנתבע להגנות מכוח סעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(5), 15(10).
סעיף 15 לחוק מסייג את ההגנות המפורטות בו בתנאי שהנתבע עשה הפרסום בתום לב.
נפסק כי אין בפנינו פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על פי מטרת ההגנה הספציפית במסגרתה הוא נדרש.
הלשון הבוטה והמעליבה בה בחר הנתבע להשתמש הן בכתב הטענות שלו והן בהודעה לעיתונות, סמיכות הזמנים בין הגשת התביעה לבין הפרסומים באתרים השונים, ההחלטה לפרסם בטרם הוגש כתב הגנה וללא בקשת התייחסות מטעם התובעת, הדימיון המובהק בין הפרסומים באתרים השונים, הדברים הקשים שהוטחו בתובעת אשר אינם עונים להגדרת "אמת דיברתי", פרסום מספר הטלפון האישי של הנתבע, סמיכות המועדים להשקת האתר "זה וזה", ההשפעה העצומה של הפרסומים על עסקי הנתבעת בשים לב לגודלה ולהיותה שחקן ראשי בתחום הלוחות המקוונים, כמו גם מניעיו של הנתבע, שהינו בעליו של אתר חדש המבוסס על העתקת התוכן המפורסם באתר התובעת, המתנגדת לכך, כל אלה מביאים אותי למסקנה כי התנהגות הנתבע נגועה בחוסר תום לב הנדרש על מנת לחסות תחת סעיפי ההגנה של סעיף 15.
פיצויים בגין לשון הרע על תאגיד
תאגיד ייפרע פיצויים בשל עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע רק במקרה בו נגרם לו נזק. אולם הגדרת נזק כוללת גם את הפגיעה בשם הטוב, כלומר – די בכך שנאמר שנגרמה פגיעה בשם הטוב, כדי שנאמר שקיים לנפגע נזק. בתאגיד, בשונה מ"אדם טבעי", פגיעה בשם הטוב מהווה נזק רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד (ראה, אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 160-161, הוצאת נבו).
ויפים בעניין זה דבריו של כב' הנשיא התורן קנת בת"א 2430/58 שכון עובדים בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ ואח' (1960), כג () 150 (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] : "ועוד נקבע במשפט אחר, הוא פסק הדין במשפט של: D&L Caterers ltd & Jackson v. D'Anjou (1945) 1 All E.R 563 כי בענייני שם רע על גופים מאוגדים, מותר לחברה לתבוע אף מבלי להוכיח נזק ממשי, בתנאי שהדיבה מתייחסת לעסקי הגוף המאוגד ולרכושו, כי אז החוק מסיק את גרימת הנזק מעצם פרסום הדיבה, ואין הבדל בנדון זה בין אדם טבעי וגוף מאוגד….המסקנה מהאסמכתאות האלה היא שאם מוכיחים כי הדיבה נוגעת לעסקי אדם או חברה, הרי שבכך יש כבר הוכחה על נזק" .
פיצוי בגין פרסום בכוונה לפגוע
נפסק כי עשיית הפרסום נעשתה בזדון ומתוך מטרה לפגוע בעסקי התובעת ובשמה ולא מתוך מניעים טהורים של דאגה לציבור. אף היריבות העסקית בין הנתבע לתובעת, יש בהם כדי להעיב על תום ליבו של המפרסם.
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת כפל פיצוי מכוח סעיף 7א(ג) לחוק בסך כולל של 100,000 ₪.
