תביעה שהוגשה על ידי הצלם דן פורגס כנגד עמותת בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה בירושלים. התיק נדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני הרשמת מאיה אב-גנים ויינשטיין. ביום 5.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת היקף הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת התובע, לנוכח הפרת זכויות יוצרים.
התובע, צלם במקצועו, הינו בעל זכויות היוצרים בתמונת המשורר המנוח יהודה עמיחי. לטענתו, הנתבעת פרסמה את התמונה באתר האינטרנט של בית הספר, תוך הפרת זכויותיו. התובע עתר לפיצוי בסך 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין הפרת זכויות היוצרים בתמונה.
עם פניית התובע, הוסרה התמונה מאתר הנתבעת, אשר אף הייתה נכונה לפצותו בסך 2,500 ₪ על מנת לייתר את הצורך בניהול הליכים משפטיים. כנטען, לו היה בית הספר רוכש את זכות השימוש בתמונה, היה הוא משלם כ-250 ש"ח בלבד.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 4,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים, בצירוף הוצאות התובע וכן שכ"ט עו"ד ע"ס 2,000 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
פיצוי ללא הוכחת בגין הפרת זכות יוצרים
בעבר, בהתאם לחוק זכות יוצרים (1911) וסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים (1924), בית המשפט היה רשאי לפסוק לתובע, ללא הוכחת נזק, "פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח…". עם חקיקת חוק זכות יוצרים הועלתה תקרת הפיצוי שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק, אך במקביל, בוטל הרף התחתון ובית המשפט רשאי, במקרים הראויים, לא לפסוק כל פיצוי לתובע.
בהתאם להוראת סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".
סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, מונה את השיקולים שבית המשפט רשאי לשקול בקביעת שיעור הפיצויים:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע".
קביעת גובה הפיצוי
בהתאם לפסק דינו של כב' בית משפט העליון בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ [פורסם בנבו], על התובע "לפרוס לפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא לפניו, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי…" (עמ' 265). בסיכומיו, לא התייחס התובע מפורשות לאמדנים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק, אלא בעיקר ביקש להקיש משני פסקי דין אליהם הפנה ולשני הסדרי פשרה עליהם חתם מחוץ לכתלי בית המשפט.
"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה ¬הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. במקרים בהם שימוש התובע בזכותו נעשה כרגיל בדרך של מתן רישיונות לאחרים, מצדיק השיקול הפיצויי ניסיון להתחקות אחר גובהם של התמלוגים הסבירים אותם היה מקבל התובע לולא הופרה זכותו, היינו, לו הנתבע היה משלם תמלוגים כסדרם.. מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון" (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 270).
הנתבעת טענה שככל שלתובע נגרם נזק, הרי שהמדובר בזוטי דברים ו"מעשה של מה בכך", החוסים תחת הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין. דעתי איננה כדעת הנתבעת. ראשית, התובע "נהנה מהנחת יסוד כי נגרם לו נזק כלשהו בשל הפרת זכויותיו" (ת"א (מרכז) 1549-08-07 מעריב- הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' ביזנסנט בע"מ ואח'. פורסם בנבו, ניתן ביום 17/10/12). בל נשכח כי התובע הינו אדם אשר צילום הינו מקור פרנסתו. לו פגיעה בזכות היוצרים בתמונותיו הייתה בגדר "דבר של מה בכך", הרי שנמצאנו פוגעים בעקרון חשוב אשר הינו נר גם לרגלי הנתבעת- זכות היוצר ביצירתו וזכות היוצר להתפרנס מיצירותיו.
"לאור מהותו של הקניין הרוחני, וייחודיותו, הפגיעה בבעל הזכויות בו מכאיבה עד מאד ומצדיקה פיצוי, אף ללא הוכחת נזק" (בע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ ואח' נ' רוני שטן ואח'. פורסם בנבו, ניתן ביום 13/05/13).
"משהוּכחה הפרה, זכאי בעל הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לנוכח ההנחה הכללית כי עצם ההפרה מגלמת נזק…. זהו ההיבט ה"עונשי" ההרתעתי של הפגיעה בזכויות" (הדגשה במקור)(פסק דינו של כב' השופט סולברג בע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ ואח' נ' רוני שטן ואח'. פורסם בנבו, ניתן ביום 13/05/13).
העובדה שמחיר רכישת זכות פרסום התמונה הינו נמוך יחסית, מהווה כאמור לעיל שיקול בקביעת שיעור הפיצוי, אך אינה הופכת בהכרח את ההפרה לקלת ערך (ע"א (ת"א) 1195/08 עוזי קרן נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ. פורסם בנבו, פורסם ביום 24/11/08).
לאחר שבית המשפט שקל בעניין, תוך שנתן את דעתו להיקף ההפרה; למשך הזמן בו הופיעה התמונה ולהיקף החשיפה אליה; לעובדה שהנתבעת הסירה את התמונה מיד לאחר קבלת פניית התובע בעניין זה; לכך שלנתבעת לכאורה לא צמח רווח מפרסום התמונה; בשים לב גם לאופי פעילות הנתבעת, שוכנע בית המשפט כי מאפייני ההפרה אינם מצויים ברף הגבוה. בהביאי בחשבון את כל אלה, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 4,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים.
