תביעה שהוגשה על ידי TOMMY HILFIGER LICENSING, LLC, TOMMY HILFIGER U.S.A INC, TOMMY HILFIGER EUROPE B.V והיבואן הבלעדי של טומי בישראל סי אנד שלס שיווק בע"מ כנגד חיון יעקב. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: מפשיטה משטרתית במחסן שהפעיל הנתבע נתפסו כ-1559 פריטים החשודים כמפרי סימני המסחר "TOMMY HILFIGER". בהמשך בוצעה פשיטה נוספת בחנות בשם "B-Wear" בהרצליה, לה מכר הנתבע 205 פריטים החשודים אף הם כמפרים, מתוכם הספיקה אותה חנות למכור כ-9 חולצות.
עם תפיסת המוצרים הנ"ל, הגישו התובעות תביעה שעיקרה טענות להפרת של הנתבע את סימני המסחר שבבעלותן, פגיעה בקניינן הרוחני ובמוניטין שצברו, וכן עשיית עושר ולא במשפט. התובעות ביקשו פיצוי בסך 3,000,000 ש"ח, וכן צו מניעה האוסר על הנתבע שימוש כאמור בסימני התובעות בעתיד, וכן צווי עשה, לרבות צו המורה על השמדת המוצרים שנתפסו, וכן צו המורה על העברת חשבונות לתובעות, על מנת שיוכלו להעריך את היקף רווחיו של הנ' על חשבונן באופן מהימן.
הנתבע הגיש כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד. עיקר הגנתו היתה כי הבגדים שנתפסו הינם מקוריים וכי המדובר ייבוא מקביל מותר.
בתביעה שכנגד טען הנתבע כי המצג הכוזב אותו טענו התובעות לפני משטרת ישראל וכן לפני בית המשפט, כאילו הוא מחזיק במוצרים מזויפים של המותג גרם לו להוצאות ולנזקים משמעותיים, ולפיכך הוא תובע מהן פיצוי כספי בסך 1,000,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה המדובר ביבוא מקביל.
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪ (בעבור 4 דגמים מפרים).
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.
בנוסף הורה בית המשפט על השמדת הסחורה המפירה שנתפסה
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
ייבוא מקביל או מוצרים מזויפים
אין בכוחם של בעלי הזכויות בסימן מסחר למנוע פעולה המוגדרת כ"ייבוא מקביל" של מוצרים מקוריים הנושאים את סימניהם, והמיובאים לארץ שלא באמצעות היבואן הבלעדי, וזאת להבדיל מהפרה של סימן מסחר בדרך של מכירה של מוצרים מזויפים.
על מנת שהפעולה תחסה תחת הגנת הייבוא המקביל על הנתבע להראות, כי המוצרים שבמחלוקת מקורם בבעלים של סימן המסחר, וזאת להבדיל ממוצרים שיוצרו על-ידי אחר, וסומנו בסימן המסחר (או בסימנים הדומים לו עד כדי להטעות), על מנת להתחזות לו.
על השימוש בסימן המסחר להיות כזה שאינו חורג מ"שימוש אמת" הנדרש לשם תיאור מהימן של המוצרים, כהגדרתו בסעיף 47 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב- 1972 (להלן: "הפקודה").
הנתבע טוען כי רכש מחברה הולנדית בשם Fashion Gate B.V. מוצרים המסומנים בסימני המסחר של המותג האמור. לדבריו, ביצע את הרכישה לאחר שביקר במחסני החברה בהולנד, שם ראה מותגים מוכרים רבים אותם משווקת החברה, ואף הוצגו לו חשבוניות שהעידו, לטענתו, על היות המוצרים של החברה מקוריים ואולם הנתבע לא הביא ראיות טובות לשם הוכחת טענתו זו.
לטענת התובעות, הסחורה מושא הליך זה מורכבת ממוצרים מזוייפים בלבד, אשר לא נרכשו מהיצרן או ממשווק מורשה שלהן. התובעות הוסיפו, כי גם אם טענת הנתבע כי רכש את הסחורה מהחברה ההולנדית נכונה, הרי חברה זו הוכרה בעבר כמוכרת מוצרים מזויפים של סימני המסחר הנדונים, ולפיכך טענה כזו אך מחזקת את העובדה שמדובר במוצרים מזויפים.
בית המשפט דחה את טענת הנתבע לייבוא מקביל של מוצרים מקוריים של בעלי המותג. ופסק כי הסחורה מושא הליך זה מורכבת ממוצרים הנושאים עליהם סימני מסחר מזויפים.
הפרת סימני מסחר
הסימן מושא הליך זה הוא בעל מוניטין בתחום האופנה, ואפשר שאף ניתן להגדירו כסימן מסחר מוכר היטב, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה.
הפרת סימן מסחר, הרלוונטית לענייננו מוגדרת בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר כך:
"הפרה" – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
משנפסק כי לא מדובר בענייננו ביבוא מקביל של מוצרים מקוריים, בהיות הדמיון בין מוצרי הסחורה דנן לבין מוצרי המקור לא שנוי במחלוקת, הרי אין צורך בבחינת הדמיון בין הסימנים בהם עשה הנתבע שימוש לבין סימני המסחר הרשומים, לפי המבחנים הקיימים בפסיקה, לרבות הלכת "המבחן המשולש".
ברור כי מדובר בענייננו בשימוש בסימנים כמעט זהים, ואף אין מחלוקת לגבי הדמיון ביניהם. על כן נפסק כי הנתבע היפר, את זכותן של תובעות 1 ו-2 בסימני המסחר שבבעלותן.
גניבת עין בסימן מסחר
התובעות טוענות כי במעשיו ביצע הנתבע כלפיהן גם עוולה של גניבת עין, וזאת לפי הגדרתה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות").
סעיף 1 (א) לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
לעוולה כאמור שני יסודות אותם יש להוכיח, האחד הוא קיומו של מוניטין למותג הנפגע, והשני הוא כי מעשי הנתבע עלולים להטעות את הציבור לחשוב כי יש קשר בין הסימן המקורי לסימן הנחזה לו.
נפסק כי אין מחלוקת בנוגע לשאלת הדמיון בין המוצרים המקוריים לבין אלה הנחזים להם בסחורה אותה ייבא הנתבע. המוצרים נושאים סימנים כה זהים, עד כי הנתבע עצמו עמד על כך כטענת הגנה שמדובר במוצרים מקוריים. ברור אם כך כי הסיכוי להטעיית הציבור ולבלבול בין הסימנים הוא מוחשי ומשמעותי.
אשר לשאלת המוניטין של המותג הנדון, נפסק כי גם כאן אין מחלוקת בין הצדדים. השילוב שבין בחירתו של הנתבע לייבא מוצרים הנושאים את סימני המסחר שבבעלות התובעות, להתעקשותו על היותם "מקוריים" מעידים על הכרתו במוניטין של המותג.
המסקנה מהאמור היא כי השימוש שעשה הנתבע במוצרים נושאים סימני המסחר הנדונים עולה גם כדי גרימת גניבת עין כלפי התובעות.
עשיית עושר ולא במשפט
התובעות העלו בטיעוניהן טענה נוספת לפיה הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונן, בסכומים אותם קיבל עבור הפריטים המפירים שהספיק למכור. התובעות סוברות, כי ראוי לסמוך על עקרונות עשיית עושר ולא במשפט לצורך חישוב הפיצוי המגיע להן.
ואולם, מאחר ונפסק כי הנתבע הפר זכויות קניין רוחני של התובעות מכוח דינים ספציפיים, כמפורט, נפסק כי אין מקום להוסיף לפיצוי מכוח עילות אלה פיצוי נוסף וחופף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר
סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר קובע כי:
"במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א."
סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות מוסיף וקובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק:
"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת."
נפסק כי לא הוכח שכל חולצה אותה הצליח הנתבע למכור במחיר מוזל היתה ממילא נמכרת על ידי התובעות במחיר מלא. מאחר ולא ניתן לקבוע, כי לתובעות היתה הכנסה צפויה וודאית שאבדה בשל פעולות הנתבע, הרי אין לקבוע בהתאם כי היקף הנזק שנגרם להן ממעשיו הוא על פי החישוב של מכירות הנתבע.
שיקולים הנוגעים לדילול מוניטין המותג אינם ניתנים בהכרח לכימות באופן האמור. משכך, ברור כי על גובה הפיצוי להיות מחושב על דרך האומדן.
נפסק כי נמכרו 205 חולצות על ידי הנתבע לחנות B-Wear ו-9 חולצות מתוכן לצרכנים. יש להתחשב מחיר בו נמכרה הסחורה המיפרה, להיקף המכירות, המצומצם יחסית שהוצג, ולעובדה שהמותג כבר מבוסס ומוכר היטב בקרב צרכני האופנה.
כמו כן, נלקח בחשבון העובדה שבמהלך הדיון בתיק זה, קיבל על עצמו הנתבע בהסכמה צו מניעה קבוע האוסר עליו את המשך המכירה של המוצרים שבמחלוקת, ומנגד את העובדה שהנתבע לא הציע דרך חישוב חלופית לאומדן נזקי התובעות, ככל שיתקבלו טענותיהן.
בשים-לב לשיקולים דלעיל, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי בסך כולל של 40,000 (ארבעים אלף) ₪: 10,000 ₪ בעבור כל דגם מיפר אותו ייבא לישראל, בהתבסס על טענת התובעות לייבוא של 4 דגמים לפחות, אשר לא נסתרה על ידי הנתבע.
