חברת מצברי לירז שיווק (1988) בע"מ הגישה תביעה כנגד חברת א.ר.י.א. רזאל – השקעות וניהול בע"מ, אברהם רדז'נסקי, אליחי רדז'נסקי ומצברי לירז שיווק (2003) בע"מ.
חברת א.ר.י.א. רזאל – השקעות וניהול בע"מ וחברת מצברי לירז שיווק (2003) בע"מ הגישו תביעה שכנגד כנגד חברת מצברי לירז שיווק (1988) בע"מ, עלי בייגל, אילן בר בייגל וחברת לירז מינה בייגל דגוגה.
התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת שלהבת קמיר-וייס. ביום 13.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה ותביעה שכנגד העוסקות ביחסים העסקיים שניהלו הנתבעים והנתבעים שכנגד, וסיומם של יחסים אלו, כאשר תביעתה העיקרית של התובעת היא לאכיפת אופציה שהקנה הסכם ההתקשרות שנחתם בין הצדדים. התובעות שכנגד עותרות בעיקר לפיצוי בגין הפרות שונות של הסכם ההתקשרות והסכם ניהול שנחתם מול הנתבעים שכנגד 3-1. התביעה שכנגד מתמקדת בעילות גניבת עין והפרת סימן מסחר.
להליך זה קדם הליך בפני רשם סימני המסחר בעניין התנגדות לרישום סימן מסחר 236314 "לירז" (מעוצב).
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי ודחה את התביעה הנגדית. נפסק כי הנתבעים והתובעות שכנגד, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות התובעת והנתבעים שכנגד ביחד בסך כולל של 50,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
גניבת עין ביחס לשימוש בשם דומה
עוולת גניבת עין נועדה להגן על התובע מפני פגיעה בזכותו הקניינית במוניטין שרכש כתוצאה ממצג שווא של הנתבע.
על פי ההלכה הפסוקה, עוולת גניבת עין מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: המוניטין שרכש היצרן; והחשש הסביר להטעיה של הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע.
על מנת להוכיח קיומו של מוניטין, נדרש תובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע. ככלל, ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, נדרש שימוש נרחב יותר כדי לגבש מוניטין. בדומה, כאשר מדובר במצרך עממי המשמש את הציבור הרחב, נטל ההוכחה אינו קל, שכן לעתים הצרכן בוחר במוצר לא מפני שהוא מיוצר על ידי יצרן מסוים אלא מפני שהוא מעדיף את צורתו, את נוחיות השימוש בו או את המחיר שלו.
נפסק כי התובעות שכנגד נמנעו מלהביא ולו לקוח אחד לעדות וזאת מבלי לספק כל הסבר להימנעות זו. לקוחות בודדים שהיו ככל הנראה לקוחות לירז 2003 ועברו לעבוד עם לירז 1988 ואגב המעבר עשו טעויות. נפסק כי מבלי לשמוע את עדויותים של האנשים שעשו את הטעויות שיעידו אודות הנסיבות בהן נכתבו המסמכים ויעידו באשר לאותנטיות של המסמכים, לא ניתן לייחס משקל רב למסמכים, ולא ניתן להסיק מהם מסקנות שיהיה בהן לבדן די כדי לעמוד ברף ההוכחה הנדרש.
לפיכך בית המשפט לא מצא כי התובעות שכנגד הוכיחו כי היה קיים להן מוניטין עצמאי בשם "לירז", באופן שהשימוש בו על ידי לירז 1988 היה בו כדי להטעות את הציבור הרלוונטי או ליצור תחרות בלתי הוגנת.
נפסק כי התובעות שכנגד לא הניחו תשתית ראייתית שיש בה כדי להוכיח קיומו של מוניטין לשם "לירז" במוצריהן, ולפיכך לא עלה בידן לבסס את קיומו של היסוד המצטבר הראשון הדרוש לשם צמיחתה של עוולת תביעה בגניבת עין.
הפרת סימן מסחר רשום
סימן 46 לפקודת סימני מסחר מורה, כי בעל סימן מסחר, שנרשם בפנקס סימני המסחר לפי הוראות הפקודה, זכאי לעשות שימוש ייחודי בסימן על הטובין שלגביהם נרשם ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס. הפרת סימן מסחר רשום מקימה לבעל הסימן עילת תביעה מכוח סעיף 57(א) לפקודת סימני מסחר, ומוגדרת בסעיף 1 לפקודה כך:
"'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
בסימן מסחר רשום או בסימן דומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר.
בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר…."
לשם הוכחת העילה של הפרת סימן מסחר רשום, על התובע להוכיח קיומו של דימיון בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן המפר לכאורה, שיש בו כדי לגרום להטעיית הציבור. הדמיון המטעה נבחן בעיניים של "אנשים בעלי היגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה".
תכליתו של ההסדר בעניין הפרת סימני מסחר הינה כפולה: הגנה על הציבור מפני הטעייה, מחד, והגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש, מאידך. לפיכך, בתביעת הפרה, נדרש התובע להוכיח, כי הסימן האחד דומה לאחר עד כדי הטעיית הציבור.
לעיתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין "אומנות קונספטואלית". במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים באמצעות שני הסימנים. במקרים בהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של המוצר המפר לכאורה, זהה או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של הסימן האחר, עשוי בית המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.
סימן המסחר הרשום של לירז 2003 במועד הרלוונטי לתובענה זו היה "לירז – מניעה אותך קדימה".
נפסק כי אין דמיון מספיק בין השם "לירז", כשהוא מופיע לבדו, לבין סימן המסחר הרשום, עד כדי הטעיית הציבור. בשם "לירז" אין כל מסר רעיוני, בעוד שבסימן המסחר הרשום גלום מסר רעיוני ובכך ייחודו.
על כן נפסק כי לא הוכחה הפרה של סימן מסחר רשום.
הכבדה על גישת לקוחות לעסק
התובעים טענו כי הנתבעים עוולו כנגדם בהכבדה על גישת לקוחות אל לירז 2003, כקבוע בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות.
תכליתה של העוולה לאסור על עוסק להפריע לפעילותו של עוסק אחר בדרך לא הוגנת, ויסודותיה הינם:
א. קיומם של שני עוסקים, התובע והנתבע;
ב. הנתבע מונע או מכביד על גישת לקוחות, עובדים או סוכנים אל עסקו או אל הנכס או בשירות של התובע;
ג. פעולת הנתבע נעשית באופן לא הוגן.
נפסק כי ההכבדה הנטענת לא הוכחה. כל שעשו הנתבעים שכנגד הוא להתחרות בלירז 2003 באמצעות שיווק המוצרים תוך שימוש בשם "לירז" אשר נפסק כי לא הוכח לגביו קיומו של מוניטין עצמאי. ברי, כי מכירה תחרותית לא תוכל להיחשב כחוסמת את הגישה לעסקה של לירז 2003. זוהי פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף והיא סותרת את כללי התחרות החופשית.
על נפסק כי לא הוכח ביצוע של עוולת הכבדה לא הוגנת כנגד לירז 2003.
