הליך שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ירדנה סרוסי. ביום 06.02.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובעת: Crocs Inc; הנתבעים: 1. ספורטניס – דורון סוכנויות 2000 (1997) בע"מ 2. דורון דגן 3. אריה דרוקר (Belinda Outlet).
התובעת היא חברה גדולה ומוכרת בתחום ההנעלה. התובעת מייצרת ומשווקת ברחבי העולם, בין היתר, כפכפי גומי הידועים גם כ"כפכפי Crocs".
הנתבעת 1 מפעילה חנות למוצרי טיולים וספורט והיא משווקת בישראל את כפכפי הנתבעים. הנתבע 2 הוא בעל מניות יחיד , דירקטור ומנהל בנתבעת 1. הנתבע 3 מפעיל חנות בתל אביב בה הוא משווק את כפכפי הנתבעים.
העובדות: התובעת, חברת קרוקס, הגישה תביעה בעילה של הפרת סימני מסחר, גניבת עין ועילות נוספות בטענה כי הנתבעים עושים שימוש במוצרים המפרים את זכויותיה. התובעת ביקשה צווי מניעה וכן פיצוי בסך 2,600,000 ש"ח.
על כפכפי התובעת נרשמו בישראל סימני המסחר (תלת ממדיים) הבאים:
סימן מסחר תלת ממדי מס' 212302 בסוג 25 עבור "הנעלה": 
סימן מסחר תלת ממדי מס' 212303 בסוג 25 עבור "הנעלה": 
סימן מסחר מעוצב מס' 183220 בסוג 25 (דמות קרוקודיל בתוך עיגול), אשר מופיע בין היתר על כפכפי התובעת: 
סימן מסחר מילולי מס' 167243 בסוג 25 על המילה "Crocs", אשר מופיע על כפכפי התובעת.
התובעת טענה נגד הפצתם בישראל של כפכפי גומי מדגם Jumper של המותג COQUI, אשר עושה שימוש בדמות של צפרדע בתוך עיגול יחד עם שם המותג:
כפכפי הנתבעים משווקים בישראל בשתי תצורות. בתצורה הישנה הכפכפים מאופיינים בצבע אחיד, ללא הבלטה של סימני הנתבעים; ובתצורה החדשה כפכפי הנתבעים מאופיינים בשילוב של שני צבעים, תוך הבלטת סימני הנתבעים.
התובעת טענה כי כפכפי הנתבעים מהווים חיקוי ברור ובוטה של העיצוב והחוזי הכללי של כפכפי התובעת. היא טענה כי מדובר בניסיון להטעות את הצרכנים ולרכוב על המוניטין של התובעת ומוצריה, תוך הפרת זכויות הקניין הרוחני של התובעת.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה. בית המשפט נתן צו מניעה להפסקת שיווקם של כפכפי הנתבעים בתצורה הישנה (המלאי הקיים יושמד או יימסר לתובעת). בית המשפט קבע כי הנתבעים ימסרו לתובעת חשבונותיהם בגין שיווק הכפכפים בתצורה הישנה וישלנו לה פיצויים בגין הרווחים שהפיקו משיווקם; לחילופין ולבחירת התובעת, טרף וחלף מסירת החשבונות, ישולמו לה פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של 80,000 ₪. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי לאור התנהלותה הדיונית של התובעת שהתעקשה על המשך ניהול ההליך, היא תישא בהוצאות הנתבעים, על הצד הנמוך, בסך של 30,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
דמיון מטעה
בית המשפט הסביר כי מדובר בדמיון בין כפכפי הנתבעים לבין כפכפי התובעת, לרבות סימני המסחר התלת ממדיים הרשומים עליהם, ולא בזהות מוחלטת. לפיכך, יש לבחון האם מתקיים דמיון מטעה בין הכפכפים. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת קיומו של דמיון מטעה הוא "המבחן המשולש" – מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין.
המבחן המשולש רלוונטי הן לעילה של הפרת סימני מסחר והן לעילה של גניבת עין, כאשר בעילה של הפרת סימן מסחר נבחנת ההטעיה רק ביחס לסימנים עצמם ואילו בעילת גניבת עין, נבחנות כלל הנסיבות הרלוונטיות לעניין.
בית המשפט הסביר כי טענות התובעת להטעיה תחת שתי העוולות מתמקדות בצורת הכפכפים עצמם, ולא במכלול מעשיהם של הנתבעים, ולכן בחינת ההטעיה תהיה זהה גם לטענות בדבר הפרת סימני המסחר וגם לטענות בדבר גניבת עין. כמו כן, בית המשפט ציין כי הבחינה תיעשה ביחס לאנשים בעלי היגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה, ואופן יישום המבחנים מושפע מאופיו המבחין של הסימן הרשום ומהיקף ההגנה לה הוא ראוי.
עוד ציין בית המשפט כי במקרים בהם מדובר בסימן חזותי שאינו מנותק מהסימן עצמו ואף יכול להתפרש כאלמנט עיצובי, יש לבחון את הסימנים כמכלול ולא במנותק מהטובין עליהם הם מוטבעים. במקרה זה יש לבחון את הכפכפים כמכלול, ולא סימן מול סימן.
בית המשפט הסביר כי יש להבחין בין התצורה הישנה של כפכפי הנתבעים, שביחס אליה קיים חשש להטעיה, לבין התצורה החדשה, שביחס אליה החשש פוחת בצורה ניכרת ויש להתיר את שיווקם.
בעוולות של סימני מסחר וגניבת עין, יש לעיתים גבול דק, שאינו תמיד ברור, בין הטעיה אסורה לבין העתקה "לגיטימית"; ובין שמירה על סימניו ומוצריו של יצרן והפקעת עיצובים הדומים להם מנחלת הכלל לבין פגיעה בתחרות החופשית.
בית המשפט קבע כי שתי התצורות ניצבות בסמוך לאותו גבול, אך התצורה הישנה עומדת סמוך יותר לאותו קו דמיוני והיא מהווה העתקה אסורה שיש בה כדי להטעות, לעומת התצורה החדשה המהווה חיקוי לגיטימי שאין בו כדי להטעות.
בית המשפט הבהיר כי לא מדובר בבחינת "מוסריות" מעשי הנתבעים, אלא בשאלה האם צרכן סביר עלול לחשוב כי כפכפי הנתבעים הם כפכפי התובעת שאו שמקורם בתובעת.
התצורה הישנה
מבחן המראה והצליל – זה המבחן המרכזי מבין שלושת מבחני המשנה של המבחן המשולש. לאחר שבית המשפט השווה בין כפכפי התובעת לבין כפכי הנתבעים בתצורה הישנה, בית המשפט קבע כי המראה של כפכפי הנתבעים דומה לכפכפי התובעת ולסימני המבחר התלת ממדיים, באופן שעולה כדי חשש להטעיה.
אמנם לא מדובר בכפכפים זהים ויש הבדלים עיצוביים בין בימני המסחר התלת ממדיים לבין כפכפי הנתבעת, במספר החורים ובעיצובם, אך החוזי הכללי של הכפכפים דומה באופן מטעה.
צורת הגפה דומה, לרבות הפס הדקורטיבי שמעטר אותה וצורת הפתחים שבצידי הנעל, החורים בגפה העליונה מעוצבים באופן דומה, צורת ומיקום רצועת העקב דומים, לרבות הכיתוב שעל הרצועה, ונראה שכפכפי הנתבעים מנסים להידמות לכפכפי התובעת.
בשל העובדה שבתצורה הישנה של כפכפי הנתבעים, בימני הנתבעים לעינן ניכרים לעין, וחוזי הכפכפים, שהוא הדבר הבולט ביותר לעין, דומה דמיון מטעה, יש בכך כדי להטעות.
עינו של הצרכן לא "תיתפס" על סימני הנתבעים או על ההבדלים בעיצוב, אלא על הדמיון לכפכפי התובעת ולסימני המסחר התלת ממדיים. כמו כן, בשל הדמיון המסוים בין סימני התובעת לבין סימני הנתבעים, כאשר סימני הנתבעים אינם בולטים, עינו של הצרכן עלולה לעבור עליהם ברפרוף ולטעות כי מדובר הסימנים של התובעת.
מסקנה דומה עולה מהסקר שהציגה התובעת. בהתאם לסקר זה, כ-90% מהנשאלים זיהוי את כפכפי הנתבעים בתצורה הישנה ככפכפי התובעת. גם המשפט ציין כי גם אם נניח שחלק מסוים מהנשאלים לא התעמק בשאלת הסקר או ענה Crocs כתיאור סוג הכפכפים, עדיין מדובר במספר רק של אנשים הסוברים כי מדובר בכפכפי התובעת. לעומת זאת, רק 0.2% הצליחו לזהות כי מדובר בכפכפים של COQUI – דבר המלמד כי סימני הנתבעים אינם בולטים לעין ושהדמיון המטעה מאפיל על האפשרות לזהות את המוצר באופן סביר.
הנתבעים לא הפריכו את האמור בסקר. הנתבעים לא הציגו סקר נגדי ממנו ניתן ללמוד כי כפכפי הנתבעים בתצורה השינה אינם דומים עד כדי הטעיה לכפכפי התובעת ואינם מקימים חשש להטעיה. הטענה היחידה של הנתבעים בהקשר לפיה השם Crocs הפך לגנרי, לא הוכחה כראוי.
מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות – מחד גיסא מדובר באותו סוג סחורות ובמוצרים שאינה יקרים במיוחד כך שסביר שלקוח לא יבדוק את המוצר לעומק. כמו כן, הפרש המחירים בין המוצרים לא מאוד גבוה, כך שסביר שלקוח לא יתהה על פשר המחיר שך כפכפי הנתבעים ביחס למחיר של כפכפי התובעת. מאידך גיסא, מדובר במוצר שאינו זול ואינו נרכש באופן תדיר, כך שסביר שהצרכן הסביר ישקיע מחשבה בטרם קנייתו. כמו כן, כפכפי התובעת נמכרים בעיקר בחנויות ספציפיות ובעלות מוניטין ובאתר ייעודי, וצרכן המעוניין לרכוש דווקא אותן, סביר שיקנה בחנויות אלה. בשקלול האמור, בית המשפט קבע כי תוצאות מבחן זה אינן תומכות בחשש מפני הטעיה אך גם אינן שוללות אותה.
מבחן יתר נסיבות העניין – בתצורה הישנה, כפכפי הנתבעים לא ניסו לבדל עצמם מכפכפי התובעת, אלא להידמות להם. כך למשל, התווית שעל כפכפי הנתבעים עוצבה באופן דומה לתוויות של כפכפי התובעת, לרבות שימוש בצבע דומה. כמו כן, סימני הנתבעים אינם בולטים ונראה שעומעמו בכוונה. אם היה ניסיון כן לבדל את כפכפי הנתבעים מכפכפי התובעת היה ניתן לעשות זאת בקלות (כמו בתצורה החדשה). בית המשפט קבע כי עצם הניסיון להידמות לכפכפי התובעת, מעיד גם הוא לכאורה על חשש להטעיה.
לפיכך, לאור הדמיון במראה של הכפכפים בתצורה השינה, שיש בו כדי להטעות, תוך "הצנעת" סימני הנתבעים, בית המשפט קבע יש ישנו חשש להטעיה.
עם זאת, בית המשפט קבע כי לא מדובר בהפרה במובן החמור ביותר. ישנם הבדלים חזותיים בעיצוב הכפכפים; על כפכפי הנתבעים מצוינים, גם אם לא באופן בולט, השם COQUI וסימן הצפרדע, ולא מדובר בחיקוי שאינו משתמע לשני פנים כגון זיוף. גם בתצורתם הישנה, צרכן בעל מודעות המכיר את סימני התובעת יכול להבחין כי מדובר בכפכפים הנושאים סימנים מסחר השונים מאלו של התובעת.
התצורה החדשה
בית המשפט הסביר כי נסיבות המקרה דומות במהותן לעניין אדידס (ע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G נ' יאסין, פ"ד סה(3) 774, 799 (2012)). בשני המקרים נעשה שימוש בסימן מסחר דומה תוך הבלטת סימנים אחרים, שונים, כך שמכלול הנעל, אינו מעורר חשש להטעיה.
מבחן המראה והצליל – למרות הדמיון המסוים בין הסימן המילולי של התובעת לבין השם COQUI, ולמרות האסוציאציות שהמשותפות בין סמל הקרוקודיל לבין סמל הצפרדע, בית המשפט קבע כי לא מדובר בדמיון מטעה, בטח שלא בין הסימנים כמכלול ולא תחת "שקידה סבירה" של הצרכן.
בית המשפט הסביר כי ההבדל העיקרי הוא בשמות השונים שעל הכפכפים. בנוגע לדמיון שבין CROCS ל-COQUI, אמנם שתי המילים מתחילות באות C, הן בעלות חמש אותיות, יש בהן נוכחות של התנועה "O" ונוכחות כפולה של העיצוב "ק". אך מספר ההברות שונה בין המילים, המיקום של התנועה "O" שונה, הסיומת שונה ובשם COQUI אין ייצוג לעיצורים R ו-S.
בית המשפט קבע כי למרות הדמיון המסוים בין הסימנים, לא מדובר בדמיון מטעה, ואדם מן השורה לא יראה את השם COQUI ויחשוב בטעות שזה CROCS, גם מבחינת במראה ובעיקר מבחינת הצליל.
זאת בייחוד כאשר השם CROCS מזוהה ומשגור בפי הציבור, כך שהחשש קטן עוד יותר; וזאת בייחוד כאשר השם COQUI מודגש ובוטל על הכפכפים, בשני מקומות שונים, כך שהצרכן יעניק לו יתר תשומת לב וייחס לו חשיבות כאשר הוא מביט על כפכפי הנתבעים.
בנוגע לסימן הצפרדע, בית המשפט קבע כי לא סתם נבחרה הצפרדע ולא סתם היא אוירה כפי שאוירה. עם זאת, למרות שמדובר בסימן שמעורר אסוציאציות דומות לסימן הקרוקודיל, מבחינת חזותית הוא שונה ממנו. מדובר בחיה שונה שמאוירת במנח שונה (פרופיל מול חזית). ההבדלים בין הסימנים בולטין לעין ואין חשש לסבור כי סימן הצפרדע הוא סימן הקרוקודיל, אלא לכל היותר כי סימן הצפרדע הוא סימנה של התובעת, לאור זיכרונו הבלתי מושלם של הצרכן. עם זאת, בית המשפט הסביר כי אין ללמוד מכך על הטעיה, הן לאור בחינת הכפכפים בכללותם והן משום שסימן הקרוקודיל הוא סימן מוכר ונפוץ.
בסקר השלישי שהוצג על ידי התובעת, בו הוצגה לבדה תווית כפכפי הנתבעים, בה מופיע השם COQUI יחד עם סימן הצפרדע, 20.3% מהנשאלים השיבו כי התווית שייכת ל–COQUI, 18.9% השיבו כי התווית שייכת ל-CROCS והיתר השיבו כי הם לא יודעים או כי מדובר בחברות אחרות. כלומר, רק מיעוט מתוך הנשאלים סברו כי מקורם של סימני הנתבעים בתובעת. ישנו דמיון מסוים בין הסימנים, אך הם עדיין נבדלים זה מזה כך שבשקידה סבירה ניתן להבחין ביניהם.
כמו כן, לתובעת אין טענות כנגד השם COQUI וסימן הצפרדע כשלעצמם. לשיטת התובעת אין בסימנים עצמם כדי להטעות, אחרת היא היתה עותרת כנגד שיווק כל סוג נעל שהוא תחת אותם סינים ומבססת את תביעתה גם על הפרת סימניה החזותיים.
בית המשפט הסביר כי ההבדל בין סימניה החזותיים של התובעת לבין סימני הנתבעים הוא ניכר מספיק על מנת להבחין ביניהם. לפיכך, מכלול המראה של כפכפי הנתבעים מהתצורה החדשה אינו יוצר חשש להטעיה, למרות הדמיון בין המוצרים.
בית המשפט מצא בסיס למסקנתו בסקר השני שהציגה התובעת לפיו 94% מהנשאלים השיבו כי לא יקנו כמתנת יום הולדת את כפכפי הנתבעים מהתצורה החדשה לחבר טוב שמעוניין בכפכפי התובעת משום שהם של יצרן אחר. רק 6% מהנשאלים השיבו כי הם היו רוכשים את כפכפי הנתבעים לאותו חבר, מתוך מחשבה שהכפכפים שייכים לתובעת.
התובעת טענה כי המטרה האמיתית של הסקר השני היתה לבדוק את יכולת הנשאלים לזהות מותג על בסיס מידע מוקדם והוראות ספציפיות שניתנו להם לצורך זיהויו. היא טענה כי יכולת זיהוי מותג, בטח לאחת קבלת הדרכה ספציפית, אינה אלא בדיקת אוריינות ואין לה קשר לבדיקת סכנת ההטעיה.
בית המשפט לא הסכים עם התובעת. מרבית הנשאלים זיהו את הכפכפים שלא תחת המותג CROCS ולכן מתאיין כמעט לחלוטין החשש להטעיה.
התובעת גם טענה כי שאלת הסקר לא בדקה בכנת הטעיה בסיטואציה צרכנית רגילה, הן לאור ההדרכה הספציפית שקיבלו הנשאלים והן לאור העובדה ששאלת הסקר הינה סגורה ונסמכת על חשיפה נעזרת. כמו כן, היא טענה כי באופן ניוח השאלות נפלו פגמים רבים והסקר לוקה בהטיה של "תוקף נראה". בנוסף, סיטואציית הרכישה שהופיעה בשאלת הסקר נועדה ליצור באופן מלאכותי רמת מעורכות גבוהה מצד הנשאלים שאינה מאפיינת את רמת המעורבות של צרכן ממוצע בסיטואציית רכישה רגילה. הסקרים אף לוקים בחוסר שקיפות מאחר שהממצאים המלאים שלהם לא צורפו בניגוד לנדרש בפסיקה.
בית המשפט קבע כי לא די בטענות אלו כדי לסתור את תוקפו של הסקר. לא מדובר בפגמים מהותיים שיש בהם כדי לאיין את המסקנה המתקבלת ממנו. מהסקר עדיין עולה בבירור כי הנסקים יכולים לזהות בקלות כי מדובר במותג שונה.
בקשר לתוקף הנראה ולמעורבות הגבוהה בסקר, בית המשפט הסביר כי מוקשית בעיניו הטענה שצרכן יגלה מעורבות גבוהה יותר במענה על שאלות באינטרנט, מאשר בבואו לרכוש מוצר משווי העולה על 160 ₪. או כי הנסקרים יעדיפו לרצות סורך סקר עלום, על פני רכישת המותג שהם מעוניינים בו.
בנוגע לממצאים המלאים של הסקר, צורף מדגם האוכלוסייה שעל בסיסה נעשה הסקר, וההבדל היחיד בינו לבין הסקר הקודם היה בפרסום פילוח כלל התשובות לסוגיהן, בניגוד לפרסום קבוצת התשובות. בית המשפט ציין כי אכן היה ראוי לפרסם את הממצאים המדויקים, אך אין בכך כדי לפגום באמינות ובממצאי הסקר.
מנגד, לפי הסקר הרביעי שהציגה התובעת, 58% מהנשאלים זיהו את כפכפי הנתבעים מהתצורה החדשה כ-CROCS. למרות זאת, בית המשפט הסביר כי אין בכך כדי לשנות את מסקנתו. בית המשפט הסביר את ההבדלים בין הממצאים של הסקר השני לבין הממצאים של הסקר הרביעי בתי נקודות עיקריות:
רמת המעורבות של הנסקרים בשאלה – בעוד ששאלת הסקר השני שהציגה התובעת עודדה רמת מעורבות גבוהה, שאלת הסדר הרביעי לא סיננה מעורבות נמוכה. לאור הדומיננטיות הכמעט המוחלטת של התובעת בשוק כפכפי הגומי, סביר כי נסקר בעל כמת מעורבות נמוכה ישיב לגבי מקורו של כפכף הגומי המוצג לו כי הוא שייך לחברה היחידה שהוא מכיר בשוק. לעומת זאת, נסקרים בעלי רמת מעורבות גבוהה, יתעמקו בשאלה המוצגת להם וינסו לענות תשובה מדויקת. בית המשפט הסביר כי היה על סוקר הסקר הרביעי להתייחס לקהל "צרכני כפכפי הגומי". כלומר, היה מקום לברור צרכנים עם רמת מעורבות או מודעות מסוימת, ולא קהל שאדיש לתשובה שהוא נותן.
אופן ניסוח השאלות – בעוד ששאלת הסקר השני היתה סגורה והתמקדה ביכולת זיהוי המותג, שאלת הסקר של מר הררי היתה פתוחה, באופן שהתייחסות הנסקרים ל-CROCS, יכולה להתפרש גם כתיאור סוג או כשם מוצר. כפי שעולה מהסקר הראשון, לפחות חלק מסוים מהציבור מתייחס ל"כפכפי גופי" כ"קרוקס". לפיכך, בית המשפט הסביר כי ניתן לייחס לאותם 58% שענו בסקר הרביעי כי מדובר בכפכפי CROCS, לכך שהם התייחסו לתיאור הכפכף, מבלי ששאלת הסקר "נטרלה" את אותה הטיה. בית המשפט הדגיש כי אין בכוונתו לקבוע כי הסימן CROCS הפך לגנרי. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנסיבות בהן שם החברה משמש לעיתים גם לזיהוי המוצר או המקור. התובעת שולטת בשוק כפכפי הגומי שמעוצרים בצורף כפכף עץ , כך שלפחות חלק מהציבור משתמש בשמה כדי לתאר את סוג מוצריה, בהיעדר תחליף שגור בשפה העברית.
בית המשפט הסביר כי למצער כפות המאזניים מעוינות בשאלה האם הסקרים מוכיחים כי קהל הצרכנים מוטעה מהתצורה החדשה. לכן התובעת לא הוכיחה בראיות את תביעתה ביחס לעניין זה.
בית המשפט הסביר כי בכל מקרה, ניתן להיווכח כי אף לגישת התובעת, הדגשת סימני הנתבעים הגדילה את היכולת להבחין בין הכפכפים והפחיתה את החשש להטעיה. זה מוכיח כי צרכן השוקד "בשקידה סבירה" יכול להבחין בין מבלי לעשות הרבה.
זה נכון בייחוד לאור זאת שראיות התובעת מבוססות על סקר אינטרנטי, שנערך על גבי מסך מחשב או מכשיר סלולרי ובו מוצגת רק תמונה, שלעיתים אינה גדולה וברורה מספיק. זאת בניגוד למעמד הרכישה בפועל, בו הצרכן אוחז את הכפכף בידיו והוא יכול להבחין בקלות בסימני הנתבעים ובהבדלים בין הכפכפים (רכישה במרשתת מתבצעת באתר ייעודי עם כתובת מובחנת, כך שממילא אין חשש להטעיה).
מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות – בזהה לקביעת בית המשפט ביחס לכפכפי הנתבעים בתצורה הישנה, בית המשפט קבע כי למבחן זה פנים לכאן ולכאן, ואין בו כדי להעניק משקל מכריע לאחד הצדדים.
מבחן יתר הנסיבות – בית המשפט הסביר כי אופיים המבחין של הסימנים התלת ממדיים, החלש מטבעו, יחד עם הרצון לעודד תחרות ושוק חופשי, משליכים על אופן יישום המבחנים ועל היקף ההגנה לה הם ראויים. לא ניתן להתעלם מהרובד האסתטי שבצורת כפכפי התובעת ולא ניתן לנתק את הצלחת כפכפי התובעת מעיצובם האסתטי. למצער, בית המשפט סבור כי לצורה של כפכפי התובעת משמעות לגבי הבחירה של הצרכן לרכוש אותם, מעבר לייחוס המקור. לפיכך, בית המשפט קבע כי אין סיבה להפקיע את העיצוב האסתטי של כפכפי התובעת מנחלת הכלל.
התנגשות בין דיני העיצובים לדיני סימני מסחר
בית המשפט הסביר כי על האסתטיקה של מוצרים מגנים דיני העיצובים והמדגמים, תחתם ניתנת הגנה על עיצוב או מדגם מקורי לזמן מוגבל שמשקף את האיזון הראוי בין הרצון לעודד מקוריות לבין הרצון לאפשר שוק חופשי ותחרותי ושכלל הציבור יזכה ליהנות מהעיצוב. החלת ההגנה של סימני מסחר, שהיא הגנה מונופוליסטית שאינה מוגבלת בזמן, על עיצוב הכפכפים, משמעותה הפקעה לצמיתות של העיצוב מנחלת הכלל תוך "עקיפת" תקופת ההגנה המוגבלת שנקבעה במסגרת דיני העיצובים. הגנה זו כבר נגמרה לאין להאריכה באמצעות רישום סימן מסחר.
הכרה בסימני המסחר התלת ממדיים כמעניקים הגנה על כל עיצוב דומה של כפכף המעוצב ככפכף עץ עם רצועה וחורים מעוגלים בגפה, עלול להרחיב יתר על המידה את ההגנה שניתנה לעיצוב של הכפכפים במסגרת דיני המדגמים, להעניק בו בלעדיות לתובעת ולפגוע באיזון העדין שמקבע במסגרת דיני העיצובים והמדגמים.
מאחר שתמה תקופת ההגנה על כפכפי התובעת מכוח דיני המדגמים, ליצרנים ולצרכנים הזכות לייצר ולקנות כפכפי גומי הדומים לכפכפי התובעת מבחינה אסתטית , כל עוד הצרכן לא יוטעה לחשוב שמדובר בכפכפים שמקורם בתובעת.
בהתאם, בית המשפט קבע כי יש לבחון בצמצום את שאלת הפרת סימני המסחר התלת ממדיים, ולהגבילה לכפכפים המעוצבים באופן זהה או כמעט זהה לכפכפי התובעת, או לכפכפים שכמכלול יש בהם כדי להטעות. יש להקפיד כי רק הסימנים התלת ממדיים יופקעו מנחלת הכלל, ולא העיצוב האסתטי כולו.
לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע כי בכל הנודע לתצורה החדשה, אין להפקיע את העיצוב האסתטי מנחלת הכלל, והאינטרס לתרות חופשית גובר על החשש להטעיה.
זכרונו של הצרכן הממוצע
התובעת טענה כי נקודת המוצא לבחינת חשש להטעיה היא כי זכרונו של הצרכן הממוצע הינו סלקטיבי ומוגבל ביותר. בהתאם, אפילו מעט נקודות דמיון בולטות בין החיקוי למוצר המקורי עלול לגרום להטעיה משום שהצרכן יעדיף להסתמך על נקודות דמיון בולטות בין המוצרים ולא יחפש נקודות שוני מינוריות.
בית המשפט הסביר כי למרות שהתובעת צודקת בטענתה זו, היא אינה מתאימה לנסיבות מקרה זה. כאשר שם המותג COQUI מודגש, לא מדובר ב"נקודות שוני מינוריות". שם המותג בולט בתצורה החדשה, והוא גובר על העיצוב הדומה במבט שטחי. בנוסף, המוניטין הרב של התובעת והיות שמה שגור בקרב קהל הצרכנים, מפחיתים את החשש. כאשר צרכן מעוניין לרכוש מוצר של התובעת, סיכוי נמוך שהוא לא יזכור את שמה כאשר הוא נתקל בכפכפים, תוך מחשבה ש- COQUI הוא CROCS.
כמו כן, התובעת טענה כי גם אם צרכן ישים לב להבדלים מינוריים כלשהם בין הכפכפים, הוא יניח שמדובר בווריאציה נוספת של הדגם הקלאסי של התובעת או בשיתוף פעולה עם גוף אחר. בית המשפט דחה טענה זו.
ראשית, בית המשפט הסביר כי ההנחה כי גם כפכף גומי שנושר מיתוג שונה קשור לתובעת, נובעת מההנחה שכל כפכפי הגופי בעיצוב כפכפי עץ קשורים לתובעת. משמעות טענת התובעת היא השתלטות על כל העיצובים האסתטיים הדומים לכפכפי התובעת. לא סתם, בתחומים אחרים, עיצוב דומה אינו מראה בהכרח על קשר בין המותגים. ההנחה כי רק התובעת מייצרת כפכפי גומי באותו סגנון היא שמבססת את הקשר. מצד שני, ניתן להניח שככל שיהיו יותר מתחרים בשוק, מידת המודעות אליהם תגבר וטענה זו תאבד מתוקפה. בנסיבות אלו, יש להקפיד כי ההגנה תחול רק על סימני המסחר, ולא על האסתטיקה של הכפכפים המעוצבים ככפכפי עץ.
שנית, בפסיקה נקבע כי דרישת הדמיון בין שני המוצרים הינה ברף העולה על רף של "קשר" בלבד.
התובעת טענה גם כי סימני המסחר התלת ממדיים מעניקים לה זכות בלעדית בעיצוב הייחודי של מוצריה גם ללא קשר לסכנת ההטעיה. כאשר מדובר בשימוש בסימן מסחר רשום (בשונה משימוש בסימן מסחר דומה), לא צריך להוכיח סכנת הטעיה על מנת לבסס עילה של הפרת סימן מסחר ודי בשימוש לא מורשה בסימן עצמו.
בית המשפט דחה טענה זו. בית המשפט הסביר כי הנתבעים לא עושים שימוש בסימן מסחר זהה אלא דומה. ישנם הבדלים בין המוצרים ויש לייחס חשיבות להבדלים הללו ולא להעניק הגנת יתר לתובעת. ישנו היגיון ברישום סימני המסחר התלת ממדיים על מנת למנוע מראש זיופים של כפכפי התובעת, גם אם לא נעשה שימוש בשמה או בסימן הקרוקודיל. אך מכאן ועד השתלטות על כל העיצובים הדומים, המרחק גדול.
גניבת עין
לעוולת גניבת עין שני יסודות: הוכחת מוניטין בנכס מושא התביעה וחשש מפני הטיה של הציבור לחשוב כי הנכס שייך לתובע.
בית המשפט הסביר כי אין ספק שלתובעת מוניטין רב בכפכפיה. בנוגע לחשש מפני הטעיה, בחינה זו אינה שונה מבחינת ההטעיה בנוגע לסימני מסחר.
משמצא כי בתצורה הישנה יש כדי להטעות, בית המשפט קבע כי מתקיימת גם עוולת גניבת העין בפכפכי הנתבעים בתצורה הישנה. מצד שני, מאחר שלא מצא כי ישנו חשש להטעיה בתצורה החדשה, בית המשפט קבע כי לא מתקיימת גניבת עין בקשר אליה. לכך יש להוסיף את השוני בין אריזות הכפכפים ואת הודעת הנתבעים על שינוי צבע התווית, כך שהחשש להטעיה קטן עוד יותר.
עשיית עושר ולא במשפט, דילול מוניטין ועוללות
בעניין אדידס נקבע בדעת הרוב כי כאשר דיני הקניין הרוחני נבדקו ונמצא כי הם לא הופרו מבחינה מהותית, אין להעניק סעד מתוקף העילה של עשיית עושר, אלא במקרים חריגים ונדירים, בהם מתקיים "יסוד נוסף" בעל מטען ערכי שלילי המצדיק מתן סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
בעניין זה, בית המשפט הסביר על אף ההסתייגות הטבעית ממעשי הנתבעים, כאשר נדחו הטענות המהותיות הנוגעות להפרת דיני הקניין הרוחני, אין להעניק לתובעת סעד בגין עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן, לא מתקיים במקרה זה "יסוד נוסף" שלילי. לא מדובר בהעתקה מושלמת ולאור משך הזמן שבו משווקים כפכפי התובעת וההכנסות המשמעותיות שהתקבלו מהם, התובעת כבר מזמן השיבה את השקעתה בפיתוח מוצריה ואף מעבר לכך. הענקת סעד בגין עשיית עושר ולא במשפט במקרה זה תביא לפגיעה בחופש העיסוק ובתחרות החופשית ובאיזון בין אלו לבין האינטרסים הנוגדים של התובעת.
בנוגע לדילול ופגיעה במוניטין, נקבע בפסיקה כי כאשר מדובר בשימוש בסימן מסחר על מוצרים מאותו הגדר וככל שנמצא שאין דמיון מטעה בין המוצרים או הסימנים וקיים בידול ביניהם, אין מקום לטענה שהמוניטין של בעל הסימן ידולל. כלומר, כאשר נמצא שאין דמיון מטעה בין הכפכפים, לא מתעורר חשש שהצרכן יקשר בין איכות כפכפי הנתבעים לבין התובעת, וממילא לא קמה עילה הדילול. בהעדר חשש להטעיה, אין גם מקום לטענות בדבר גזך מוניטין של התובעת או פגיעה בו. מטבע הדברים, הימצאותו של מתחרה תגרום לירידה ברווחי התובעת, אך לא מפאת דילול ופגיעה במוניטין, אלא משום שסך המכירות יתחלק בין שחקנים רבים יותר.
