אופנת סגל – פיצוי בגין עוולת גניבת עין תא (מחוזי ת"א) 24150-09-16 אופנת סגל נ' אסף סגל (פורסם בנבו, 29.5.2018)

תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופטת שושנה אלמגור. ביום 29.5.2018 ניתן פסק הדין בתיק.

הצדדים:

– התובעת: אופנת סגל

– הנתבע: אסף סגל

העובדות: בעבר היו האחים יהושע ויעקב סגל הבעלים של הלבשה סגל בע"מ, שהפעילה את "אופנת סגל". בשנת 2014 רכשה התובעת, שהיא שותפות, את פעילותה של החנות. בבעלות התובעת סימן המסחר הרשום "אופנת סגל". עוד בשנת 2002 נכרת חוזה בין האחים לבין הנתבע, בנו של יהושע, שמכוחו ניתנה לנתבע הרשות להשתמש בסימני המסחר, כדי לפתוח חנות בכיכר המדינה בעיר עד ליום 14.05.09 לכל המאוחר. בשנת 2002 פתח הנתבע את החנות בכיכר המדינה. תחילה היא נקראה "אופנת סגל" ולאחר מכן שונה שמה.

ביום 16.04.12 (לאחר תום תקופת הרישיון) הגיש דודו של הנתבע תביעה נגזרת בשם הלבשה סגל בע"מ נגד הנתבע (תנ"ג [מחוזי ת"א] 18962-04-12) שעילתה הפרת סימן מסחר, לגניבת עין ולעשיית עושר ולא במשפט מצד הנתבע. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה לפיו אושר לנתבע להשתמש בשם "סגל – אסי סגל" באופן ובסמליל שפורטו בנספחים לאותו הסכם.

לאחר הסכם הפשרה לטענת התובעת הנתבע ביצע שימוש מפר בסימנה ב: א. פרסום מבצע לעובדי סלקום; ב. שיחות עם לקוחות; ג. פרסום בפייסבוק וגוגל; ד. הסמליל על שלט החנות ועל כרטיס הביקור; ה. תמונות הידוענים האוחזים שקית שעליה הסמליל הישן; ו. שיחת טלפון; ז. רישום שם העסק ברשויות המס.

התובעת סבורה כי הנתבע הפר את הסכם הפשרה וכי הנתבע מפר את זכויותיה, מפר את סימן המסחר שרשום על שמה, מעוול בגניבת עין, מטעה את ציבור לקוחותיה לחשוב שהוא 'אופנת סגל' ומכאן התובענה.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪. בנוסף, חייבת בית המשפט את הנתבע בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי-דין בסכום של 7,500 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

הפרת סימן מסחר

התובעת היא הבעלים של סימן המסחר "אופנת סגל", שמספרו 255380. "הפרה", כמוגדר בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב–1972, היא:

[…] שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) […]

(3) […]

(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לענין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור…

סעיף 46(א) לאותה פקודה קובע כי "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס".

בעל סימן המסחר רשאי להשתמש בו שימוש ייחודי; שימוש ללא היתר בסימן מסחר רשום עולה כדי הפרתו. לטענת התובעת הנתבע משתמש בסימן המסחר הרשום על שמה באופן שיש בו כדי להביא לדילולו ולשחיקתו.

בית המשפט ניתח בצורה יסודית את כל אחת מההפרות שנטענו וקיבל רק את חלקן הקטן: נפסק כי הוכח כי באתר המרשתת של הנתבע הופיעו כשלושה תצלומים של ידוענים שאוחזים בשקית שעל-גביה סמליל שבו נכתב השם SEGAL, והתוספת Asi Segal כתובה בכתב זערורי ביחס אליו ולא לכל רוחבו כפי שהתחייב מהסכם הפשרה. זהו סמליל מטעה ומנוגד להסכם הפשרה וכך גם השלט שבתוך החנות, אשר כָּלל סמליל שלא לפי הסכם הפשרה, שבו השם Asi Segal אינו מופיע לאורך כל השם SEGAL.

אין פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת סימן מסחר

נפסק כי העילה של הפרת סימן מסחר לפי פקודת סימני המסחר שהוכחה אינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק, והתובעת לא הוכיחה את היקף נזקה.

גניבת עין

עוולת גניבת העין, שגם עליה התובעת מבססת את תביעתה, קבועה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

כדי להוכיח את עילת התביעה של גניבת עין יש להוכיח קיומם של מוניטין וחשש סביר להטעיית הציבור (ראו ע"א 7629/12 סוויסה נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC, פסקאות 61, 86 [פורסם בנבו] [פורסם באר"ש, 16.11.2014]).

נפסק כי בסעיף 15 להסכם הפשרה הצהיר הנתבע כי אין לו כל זכות מסוג כלשהו במוניטין של הלבשה סגל, ומכאן שאף הוא אינו חולק על כך שלתובעת מוניטין.

בית המשפט לאחר עיון בסמלילים המפרים כפי שתוארו שוכנע כי הוכחה העילה שבסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות. נפסק כי הואיל וההפרות האלה תוקנו אין צורך ליתן צו שיורה על תיקונן.

בית המשפט קבע כי תכליתו של הסכם הפשרה הייתה ליצור בידול והפרדה בין העסקים של התובעת ושל הנתבע, כדי למנוע הטעיית לקוחות. בהסכם הפשרה התחייב הנתבע שלא להשתמש בסמליל מפר והנתבע הפר התחייבות זו. נפסק כי עיצוב הסמליל מטעה ועלול לגרום לציבור לסבור כי עסקו של הנתבע הוא אופנת סגל. לפי הסכם הפשרה הסמליל החדש לא יטעה צרכנים.

בית המשפט עיין בסמלילים המפרים ושוכנע כי הוכחה העילה שבסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות.

פיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות מאפשר לפצות את הנפגע ללא הוכחת נזק וקובע כדלהלן:

"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

(ב) לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת."

בית המשפט מאזכר את פסק הדין בעניין ע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן [פורסם בנבו] (פורסם באר"ש, 13.05.2013) עמד בית המשפט העליון על שני החיקוקים מתחום הקניין הרוחני (סעיף 56 לחוק זכות יוצרים וסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות) שמאפשרים מתן פיצוי לנפגע מהפרה ללא הוכחת נזק. ואולם שלא כמו סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, אשר מונה רשימת שיקולים בשאלה של קביעת שיעור פיצויים, כגון היקף ההפרה, הנזק שנגרם, הרווח שצמח למפר וכיוצא באלה, סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות אינו כולל רשימה כזאת. תכליתו של ההסדר של פיצוי ללא הוכחת נזק נועד לאפשר לבעל הזכות שהפרו את זכותו לתבוע פיצוי בגין ההפרה גם במצבים שבהם הוא נתקל בקושי להוכיח את נזקו הממשי (פסקה 71).

כפי שציין השופט נֹעם סולברג בעניין רונית דגלי אומות: "…משהוּכחה הפרה, זכאי בעל הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לנוכח ההנחה הכללית כי עצם ההפרה מגלמת נזק […]".

בית המשפט מזכיר כי שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת עין והרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון לצורך פסיקת גובה הפיצוי אינה סגורה. על בית המשפט להביא בחשבון בין היתר את עוצמות ההפרות, את מספרן, את משכן, את אשמו של המפר, את גודל עסקו וכיוצ"ב.

בנסיבות המקרה דנן, לאחר שבית המשפט בחן את ההפרות שהוכחו בראי השיקולים דלעיל, סבר בית המשפט כי גובה הפיצוי הראוי בגינן הוא בסך כולל של שלושים אלף ש"ח.