תמצית פסק הדין: בע"א 2682/11 עיריית פתח תקווה נ' הרי זיסו קיבל בית המשפט העליון את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהכיר בהגנה על רעיון לאיתור בעלי כלבים באמצעות מאגר DNA. נקבע כי חוק זכות יוצרים אינו מגן על הרעיון או על שיטת הביצוע כשלעצמם, אלא על אופן ביטוים. העירייה יישמה את הרעיון אך לא העתיקה את המצגת או את הצעת המחקר שבאמצעותן הוצג, ולכן לא הוכחה הפרת זכות יוצרים. זיסו חויב בהוצאות ושכר טרחה בסך 25,000 ש"ח.
ההבחנה מכריעה גם במסגרת הגנה על זכויות יוצרים בתוצרים מסחריים וטכנולוגיים: העובדה שגורם אחר אימץ רעיון שהוצג לו אינה מוכיחה כשלעצמה העתקה של יצירה מוגנת. יש לזהות מהו הביטוי הקונקרטי של הרעיון, האם הועתק, והאם קיימת עילה אחרת שאינה נשענת על עצם בעלות ברעיון.
ערעור שהוגש על ידי עיריית פתח תקוה כנגד הרי זיסו. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב הכולל את השופטת מ' נאור, השופט ס' ג'ובראן והשופט נ' סולברג.
ביום 20.5.2013 ניתן פסק הדין בערעור.
הערעור הוא על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בה"פ 1052-10-08 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' שטמר ביום 20.02.2011.
העובדות: המשיב הגה רעיון לזיהוי הצואה ולאיתור בעלי הכלבים הסוררים, והציגוֹ לפני המופקדים על הנושא במספר רשויות מקומיות, בתחילה בראשון לציון ובפתח תקווה.
בעתירתו לבית המשפט המחוזי ביקש המשיב סעד הצהרתי על כך שהוא בעל זכות היוצרים ברעיון, וטען כי עיריית פתח תקווה הוליכה אותו שולל הציגה בפניו מצגים כוזבים, על מנת שיסתמך עליהם, כדי לקבל ממנו את פרטי הרעיון והפיילוט, ולאחר לימודם והפנמתם, הפסיקה את ההתקשרות עימו.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את עתירתו של מר הרי זיסו למתן סעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכויות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA, רעיון שלימים יוּשׂם על-ידי עיריית פתח תקווה.
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל. פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל. נדחתה בקשת המשיב להצהיר כי הוא בעל זכות יוצרים ברעיון.
נפסק כי אין זכות יוצרים ברעיון ולא בתהליך ושיטת ביצוע וכי עיריית פתח תקווה יִשמה את הרעיון שהגה המשיב, אך לא העתיקה את דרך ביטויו של הרעיון.
בנוסף חייב בית המשפט את המשיב בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הגנה על רעיון במסגרת חוק זכות יוצרים
עד לחקיקת חוק זכות יוצרים בשנת 2007, הכללים המנחים לעניין היקף זכות היוצרים ביצירה היו אלה שהותוו בפסק דינו של השופט ש' לוין בע"א 23/81 משה הרשקו נ' חיים אורבוך, פ"ד מ"ב(3) 749 (1988). נקבע שם כי "זכות היוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטויו או על 'לבושו'" (שם, בעמוד 756, פסקה 8).
סעיף 5 לחוק זכות יוצרים מונה במפורש רשימה של "יצירות" שעליהן לא תחול זכות יוצרים כמשמעה בסעיף 4 לחוק, ובהן גם "רעיון" (סעיף-קטן (1)) ו"תהליך ושיטת ביצוע" (סעיף-קטן (2)).
הגנת זכות יוצרים כאמור אינה חלה ביחס לרעיונות שהם כשלעצמם "חופשיים כאוויר" או ביחס לתהליך ושיטת ביצוע אלא רק על דרך ביטוים, קרי – ההגנה מוענקת אך ורק ביחס לצורת הבעתם.
ביצוע הרעיון או העתקת דרך הביטוי
כשאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים על הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי מקורי של הרעיון או העתקה של ביטוי ספציפי שהופיע במקום אחר.
נפסק כי כל שהוכח בבית המשפט המחוזי הוא כי עיריית פתח תקווה ישמה את הרעיון שביסוד יצירתו של המשיב, קרי – הקמת מאגר DNA באמצעות דגימות רוק שתלקחנה בהסכמת בעלי הכלבים.
ואולם, לא הוכח כי עיריית פתח תקווה "העתיקה" את דרך הביטוי שבמסגרתו הובע הרעיון, קרי – המצגת והצעת המחקר.
בנסיבות אלה – נפסק כי כשמדובר בישום רעיון של המשיב על-ידי עיריית פתח תקווה, להבדיל מהעתקת דרך ביטויו של הרעיון – דינו של הערעור להתקבל.
דוקטרינת האיחוד – חריג להגנה על ביטויו של הרעיון
דוקטרינת האיחוד מקורהּ במשפט האמריקאי והיא חריג להענקת זכות יוצרים על דרך ביטוי של רעיון.
בית המשפט ביטל את קביעת בית המשפט המחוזי כי משהוּכחו אפשרויות שונות ליישום הרעיון נשוא הערעור, יש להסיק לכאורה כי דוקטרינת האיחוד אינה מתקיימת. ופסק כי המדובר בטעות.
הכלל בדוקטרינת האיחוד (“The Merger Doctrine”) הוא שכאשר רעיון אינו ניתן לביטוי אלא בדרך אחת מסויימת, הרי שאין הגנה בזכויות יוצרים (רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מ"ח(1) 251, 262 (1993), פסקה 17 לפסק-דינו של השופט י' מלץ); קרי – הדוקטרינה אינה מתייחסת לאפשרויות יישום הרעיון אלא לדרכי הביטוי שלו (ראו Leaffer, בעמודים 84-85, 87).
היחס בין דיני זכויות היוצרים לדיני הפטנטים
במאמר מוסגר ציין בית המשפט עי מבין כל ההגנות בדיני הקניין הרוחני, התחום שמגן באופן הנרחב ביותר על זכויותיו של יוצר הרעיון, הוא תחום הפטנטים. דהיינו, כאשר מבשיל רעיון של יוצר ל"אמצאה", באופן שיש בה משום התקדמות בתחומהּ, ומקורהּ הוא במוחו של היוצר, הרי שהוא זכאי לרשום אותה אצל רשם הפטנטים.
המשיב לא הוכיח כי הרעיון הטכנולוגי אכן שקול ל"אמצאה", כי הוא עומד בתנאי סעיף 3 לחוק הפטנטים, ועל-כן לא יוכל לזכות בסעד מתאים מכוח דינים אלו.
מאמרים נוספים באשכול: גבולות ההגנה על רעיונות
אין הגנת זכות יוצרים על רעיון למחזה | פטנט על רעיון – הבחנה בין רעיון לאמצאה
