תביעה שהוגשה על ידי אלכסנדר פובולוצקי כנגד גריגורי גרומברג ואליקה וולפסון. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
בתמונה: שלום עליכם (וויקיפדיה).
העובדות: תובענה נטען כי הנתבעים הפרו את זכויות יוצרים של התובע במחזה שעיבד על פי הרומן "סטמפניו" של שלום עליכם ושמו "אהבה ומוזיקה".
הצדדים החליטו בשנת 2008 לשתף פעולה בהעלאת הצגה מוסיקלית. בין התובע לבין הנתבע 1 הוסכם כי ישולבו בהצגה קטעי מוסיקה בנגינת כינור על פי לחן של התובע ובביצועו. שיתוף הפעולה בין התובע לנתבע 1 לא צלח ודרכיהם נפרדו.
הנתבע 1 פנה לכנר אחר, מקסים שרייבר, להשלמת החלק המוסיקלי. שיתוף פעולה זה הביא בשנת 2010 להעלאת ההצגה "נגן כנר". מדובר בהצגה בת שני משתתפים, שהינה למעשה הצגת יחיד של הנתבעת 2, המגלמת את רוח'לה, בשילוב קטעי נגינה בכינור של שרייבר.
לטענת התובע, ההצגה מבוצעת על פי עיבוד פרי עטו של הרומן למחזה (בשם "אהבה ומוזיקה"), תוך שינוי החלק המוסיקלי, וזאת ללא הסכמתו ומבלי להזכיר את שמו כמעבד. התביעה הינה לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים, לרבות הזכות המוסרית, עקב השימוש שנעשה לטענת התובע ביצירתו.
מנגד, טוען הנתבע 1 כי העיבוד למחזה כפי שמבוצע בהצגה נכתב על ידיו ולא מבוסס על המחזה "אהבה ומוזיקה".
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי ההצגה אינה מבוססת על המחזה של התובע וכי הרעיון של התובע שסופר לנתבע אינו מוגן בזכות יוצרים.
בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעים (ביחד) את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 58,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הגנה על יצירה מקורית
ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. החוק קובע זאת מפורשות, כפי שקובע גם המקור האנגלי של חוק זכות יוצרים, 1911 בסעיף 1. דרישת המקוריות כתנאי להיותה של יצירה בת הגנה, אף שהינה בגדר דרישה בסיסית, אמנם נשמטה מן התרגום העברי, אולם בית המשפט פירש את סעיף 1 על פי המקור האנגלי. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993), להלן – "עניין גבע").
יצירתיות
עבודה מאומצת לכשעצמה אין בה כדי לענות על דרישת המקוריות. על ההשקעה צריכה להתווסף מידה מסויימת של יצירתיות, משהו מתוך אישיותו של היוצר (ראו: ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (פורסם במאגרים המשפטיים באינטרנט, [פורסם בנבו], 14.3.10) סעיפים 31 – 38).
אין הגנה לרעיון
הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת לרעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של הרעיון (סעיף 5 לחוק). ככל שהרעיון מצומצם וספציפי יותר, כך מצטמצם מבחר דרכי ביטויו ובהתאם לכך מידת ההגנה. מקום שהרעיון אינו ניתן לביטוי אלא בדרך אחת מסוימת, הביטוי לא יהנה כלל מהגנת זכות יוצרים (ענייין גבע המאוזכר לעיל בסעיף 30, עמ' 262 ועניין קווי מידע, המאוזכר לעיל בסעיף 31).
נפסק כי התביעה באה לעולם על רקע הקושי להבחין לעתים בין רעיון לבין אופן ביטויו. על יצירת הליברטו לבדה עבד התובע במשך 6 שנים. אולם, בטרם התממש הרעיון לכדי הצגה על פי עיבוד של התובע, הנתבע 1 העלה הצגה על בסיס אותו רעיון אך על פי עיבוד שעשה בעצמו. עוגמת הנפש של התובע בנסיבות אלה ברורה, אולם משלא הוכח שהנתבע 1 השתמש בעיבוד שעשה התובע, התובע אינו זכאי לסעד. כאמור לעיל בסעיף 32, הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת לרעיון מופשט אלא בעבור ביטויו המוחשי של הרעיון (סעיף 5 לחוק).
יצירה עצמאית
נפסק כי מקום ששתי יצירות דומות נוצרו כל אחת באופן עצמאי ללא תלות של האחת בקיומה של השניה, כל אחד מהיוצרים הינו בעל זכות יוצרים ביצירתו ואין בשימוש שיעשה בה כדי להפר זכויות יוצרים ביצירה של השני (ראו: ע"א 559/69 דן אלמגור נגד גיורא גודיק, פ"ד כד (1) 825, 829 (14.7.1970)).
נפסק כי התובע לא הוכיח כי לנתבע 1 היתה גישה ל"אהבה ומוזיקה" בטרם סיים את כתיבת "נגן כנר". למעשה, גם על פי גירסתו של התובע, הנתבע 1 מסר לו עותק של "נגן כנר" לפני שהוא (התובע) השלים את כתיבת "אהבה ומוסיקה".
בדיקת הפרה – השוואה בין היצירות
התובע טען כי המחזה מבוסס כל יצירתו "אהבה ומוסיקה".
לצורך בדיקת טענת התובע, בית המשפט מינה מומחה מתחום התיאטרון דובר השפה הרוסית, מיכאל פלזנבאום (דרמטורג), אשר נתבקש לחוות דעתו לגבי מידת הדימיון בין ארבעת המסמכים וכן לגבי התרומה היצירתית שבכל מסמך בהשוואה לרומן. פלזנבאום נתבקש בנוסף לצפות בסרטי הוידיאו של החזרה הגנרלית ושל הצגת הבכורה ולחוות דעתו על איזה מבין התמלילים מבוססת ההצגה. פלזנבאום מונה בהסכמת הצדדים, על אף היכרותו המוקדמת עם "אהבה ומוזיקה" (יצירת התובע), אותה תרגם ליידיש במסגרת עבודתו בתיאטרון היידישפיל.
לפי חוות הדעת של פלזנבאום כל ארבע היצירות "בעקרון דומים זה לזה". ארבעתן נכתבו לפי סכימה אחת, קרובה מאד לעלילתו של המקור, אבל המחברים שינו לפעמים את סדר האירועים, ובכל היצירות המחברים הוסיפו קטעים מדמיונם, בליברטו (היצירה שעליה התבסס התובע בכתיבתו) בפרולוג ובשאר היצירות בפרולוג ובאפילוג.
חרף הדימיון בין היצירות, פלזנבאום כותב בחוות דעתו, כי התמלילים של החזרה הגנרלית והצגת הבכורה הם גרסאות מחודשות של "נגן כנר", לאחר עריכה טקסטואלית קוסמטית. הוצא קטע אחד וקוצר האפילוג. סדר הקטעים שונה במקום אחד וכן הוסף קטע אחד קצר מהרומן.
מעדותו של פלזנבאום בבית המשפט עלה, כי עיקר הדימיון בין היצירות הינו שהן נכתבו לפי אותו רעיון כפי שמגולם בליברטו, כאשר מבחינתו "הרעיון הוא חשוב אולי יותר מהטקסט". אולם, לאחר מכן "זה הלך בדרך שלו, זה הלך בדרך שלו", "השינויים נעשו מהליברטו והלאה". מכאן, שההבדלים בין "אהבה ומוזיקה" לבין "נגן כנר", או הזיקה האישית של היוצר של כל אחת מהן ליצירתו, מספיק ברורים כדי לקבוע באיזו מהיצירות נעשה שימוש בהצגה. למעשה, גם לפי גירסת התובע "אהבה ומוזיקה" ו"נגן כנר" הן שתי יצירות נפרדות, אך בניגוד לטענתו, לפי חוות הדעת של פלזנבאום, בהצגה נעשה שימוש בתמליל של "נגן כנר" ולא בתמליל של "אהבה ומוזיקה".
על רקע זה, סמך בית המשפט על חוות דעתו של המומחה באשר לשאלה באיזה מהתמלילים נעשה שימוש בהצגה, ונפסק כי התמליל שנעשה בו שימוש הינו "נגן כנר" (של הנתבעים) ולא ביצירה "אהבה ומוזיקה" (של התובע).
