תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'. דבליו . ג'י. בע"מ כנגד הנתבעים: 1.בר און שופ בע"מ; 2.מארק בר-און; 3.חמסה וכסף בע"מ; 4.אינפוטרייד ישראל 2010 בע"מ; 5.שרון גנתי. הנתבעים 1-2 הגישו הודעה כנגד צד שלישי – טל כהן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט כרמי מוסק. ביום 24.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ובגין קיומן של עילות תביעה נוספות. במסגרת התובענה מתבקש בית המשפט על ידי התובעת לחייב את הנתבעים 1-2 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות ב-10 תכנים ששייכים לתובעת ואת הנתבעים 3-5 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ב-5 תמונות השייכות לתובעת.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כדלקמן:
א. התובענה אשר הוגשה כנגד הנתבעים 1-2 והנתבעים 4-5 מתקבלת;
ב. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ג. ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ד. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתכנים, וזאת בסך של 40,000 ₪, וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.
ה. הנתבעים 4-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתמונות, וזאת בסך של 40,000 ₪ וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
למי הבעלות בתמונות ובתכנים?
סעיף 34 לחוק זכויות יוצרים קובע כי "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת".
במקרה דנן, העד מטעם התובעת, מר אבי שכטמן, שעבד אצל התובעת במועדים הרלוונטיים בתפקיד "כותב טעני ושיווקי", העיד כי הוא זה שכתב את רוב התכנים לצורך עבודתו אצל התובעת. כמו כן, אריק בראל, עובד ומנהל, אחד ממייסדי החברה ובעל מניות בתובעת, בעל הכשרה בתחום הצילום, העיד כי הוא זה שצילם את כל התמונות המוצגות באתר התובעת עבור התובעת במהלך עבודתו אצל התובעת.
מהי יצירה אומנותיות המוגנת בזכויות יוצרים?
נפסק כי יש לבחון האם תכני התובעת מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה ספרותית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק ותמונות התובעת מוגנות בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק – בכפוף להוכחת דרישת המקוריות?
בע"א 513/89Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח (4) 133, 172-173 (1994) קבע כב' נשיא בית המשפט העליון השופט שמגר (כתוארו אז) את המבחנים העיקריים הנדרשים לצורך תחולת הגנת הדין הניתנת לבעלי זכות יוצרים:
"(1)ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:
(א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.
(ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.
(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.
(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.
(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.
(2)בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.
(3)יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמתספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית…."
יצוין, כי הפסיקה הכירה בקיומה של זכות יוצרים גם כאשר נוצרת יצירה העושה שימוש בחומר קיים עובר לחוק זכויות היוצרים החדש. כך למשל, בע"א 360/83סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ (פורסם בנבו, 8.9.85) נקבע כי "…כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה… כדי לבחון אם היצירה ראויה להגנה יש לראותה בכללותה, כשלמות אחת. אם, למרות השימוש שעשה המחבר בנושא קיים, השקיע ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו, שמקורם בו, תהיה היצירה מוגנת…כך המאמץ והכישרון הכרוכים בליקוט, בסידור ובעריכה של נושא קיים, יכולים להספיק.. כל שינוי מעבודה קודמת, שניתן להבחין בו, די בו אם השינוי הוא פרי מאמצו העצמאי של המחבר".
המצהירים מטעם התובעת תיארו בתצהיריהם ובעדויותיהם כיצד עמלו והשקיעו רבות על התכנים והתמונות נשוא התביעה.
נפסק כי מהראיות שהובאו עולה כי התמונות והתכנים של התובעת הינם תוצר של חומרי גלם רבים ומגוונים שליקטה, יישמה וחיברה. לא מדובר בתיאור עובדתי גרידא, כפי שהנתבעים מנסים להציג, אלא התיאורים נבחרו בקפידה ומשקפים את "תרומתו המקורית של היוצר". כך גם לגבי התמונות- בחירת הזווית המתאימה, משחקי אור וצל ועיבוד התמונה לאחר הצילום. התובעת השקיעה הן בתכנים והן בתמונות זמן ומחשבה. כאן המקום לציין, כי היעדר תעודה המעידה על מומחיותם של מר שכטמן בתחום הכתיבה ושל מר בראל בצילום אינה פוגמת בעובדה שהתובעת השקיעה זמן ומשאבים ליצירת תכנים ותמונות אשר מהווים יצירות עצמאיות.
על כן נפסק כי תמונות ותכני התובעת מהווים יצירות ראויות להגנת זכות יוצרים, שכן מדובר ביצירות עצמאיות של התובעת, אשר הושקעו בהן מידה מספקת של מחשבה מיוחדת, מקצועיות ויצירתיות. וזאת גם תחת ההנחה כי המדובר בתיאורים קצרים של פריטי יודאיקה ואין צורך ביצירתיות מיוחדת או בבעלי מקצוע מיוחדים, עדיין מדובר בתמונות ובתכנים שהושקעה בהם מחשבה ייחודית של התובעת, באמצעות עובדיה.
הגנת "מפר תמים"
הנתבעים טוענים כי הם פעלו בתום לב. לטענתם, הם השתמשו בתכנים מבלי לדעת ומבלי שהייתה להם סיבה כלשהי לחשוד בכך שהתכנים מהווים משום "תכנים מפרים". לפיכך, עומדת להם, לשיטתם, הגנה לפי סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, הקובע הגנה למפר תמים, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים לתוכן בו עשה שימוש.
סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים קובע כדלקמן:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
נטל ההוכחה רובץ במקרה כזה על הנתבע, אשר צריך להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת. לא די בהוכחה של מצב נפשי סובייקטיבי של תום לב, אלא יש להראות כי גם על פי מבחן אובייקטיבי לא ניתן היה לחשוד בקיומה של זכות יוצרים. כמו כן, המילים "זכויות יוצרים" או הסימן © שוללים את "התמימות", ויוצרים חזקה שאותו אדם שפרסם את היצירה הוא בעל הזכות ביצירה.
יתר על כן, מפר שנמנע מביצוע בדיקה לגבי קיום זכות היוצרים ביצירה או לגבי זכות היוצרים או לגבי זהות בעל זכות היוצרים בה, לא יוכל ליהנות מן ההגנה.
בענייננו, הנתבעים 1-2 לא בדקו למי שייכות זכויות היוצרים. הנתבעים לא וידאו מול הצד השלישי האם הזכויות בתכנים שלו והאם הם רשאים להשתמש בתכנים האלה. הנתבע 2 הודה כי לא התעניין בפרטים האלה.
אשר לנתבעים 3-5- מהראיות עולה כי הנתבעים 3-5 ידעו אף ידעו כי התמונות המופיעות באתר התובעת שייכות לתובעת ועל מנת להשתמש בתמונות האלה נדרשת הסכמה מפורשת של התובעת.
למעלה מן הצורך ציין בית המשפט, כי חרף העובדה שהתובעת אינה מחויבת על פי דין להגן באופן אקטיבי על זכויות היוצרים שלה, באתר התובעת מופיע הסימן © ואף מופיע הכיתוב לפיו הזכויות שייכות לתובעת.
הפרת זכות יוצרים
סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים מגדיר מהי זכות יוצרים ומבהיר כי זוהי הזכות הבלעדית לעשות ביצירה פעולות מסוימות לרבות "העתקה" ועשיית "יצירה נגזרת".
פעולת העתקה מוגדרת בסעיף 12 לחוק:
"העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר".
פעולת "עשיית יצירה נגזרת" מוגדרת בסעיף 16 לחוק:
"עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבויה"
מבחינת הראיות עולה, כי הן תכני התובעת והן תמונות התובעת הועתקו במדויק. בנוסף, התכנים תורגמו לשפה הרוסית.
העובדה שנתבעים 1-2 לא ביצעו את אקט ההעתקה בעצמם אינה פוטרת אותם, שכן סעיף 47 לחוק קובע "העושה ביצירה פעולה מהפעולות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'". הווה אומר, הגם שפעולת ההעתקה בוצעה על ידי חברה חיצונית (AB Consulting), הרי שהנתבעים 1-2 הינם השולח. היינו, העובדה שהנתבעים 1-2 לא בקיאים בתחום אינה מעלה ואינה מורידה.
עוד טוענת התובעת כי העובדה שהגופן בו מופיעים תכני התובעת באתר התובעת זהה לגופן בו מופיעים תכני התובעת באתר הנתבעת 1 ושונה מהגופן בו מופיעים התכנים בהודעת הדואר אלקטרוני ומהגופן של התכנים האחרים המופיעים באתר הנתבעת 1 מלמדת על העתקת הטקסטים מאתר התובעת ולא מהודעות הדואר האלקטרוני. נפסק כי לא ניתן לקבוע כי הנתבעים 1-2 העתיקו את התכנים בהכרח מאתר התובעת ולא מהודעות הדואר האלקטרוני שהתקבלו מהצד השלישי אך ורק בשל ההבדלים בגופן התכנים. עם זאת, העתקה של יצירה המבוצעת ללא הרשאה תהיה בגדר הפרה של זכות היוצרים, גם אם לא התבצעה מהמקור, אלא הועתקה על ידי הקלדת המלל למשל והכנסתו לאתר הנתבעים.
אשר לנתבעים 3-5- הנתבע 5 ציין בתצהירו כי הנתבעת 4 לא העתיקה את התמונות מאתר התובעת ולא הפרה את זכויות היוצרים של התובעת, אלא ארבע תמונות מתוך חמש נלקחו מקובץ אקסל שנשלח אליהם מאת מוזיאון ישראל ותמונה חמישית נלקחה מבלוג חנוכיות באינטרנט, ברם מהראיות עולה כי התמונות שהועתקו הן התמונות של התובעת והנתבע 5 העתיק את התמונות בפועל. יצוין, כי גם אם הנתבע 4 העתיק את התמונות מאתר מוזיאון ישראל, הוא הפר את זכויות היוצרים של התובעת.
לאור האמור, נפסק כי בוצעה העתקה הן של התכנים והן של התמונות.
הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
התובעת עתרה לסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום של עד 100,000 ₪ בשל כל הפרה.
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, שכותרתו "פיצויים בלא הוכחת נזק", קובע בזו הלשון:
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.
(ד) השר רשאי, בצו לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א)" .
הרציונל העומד בבסיס ההסדר של פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, הוא הקושי הניכר שעשוי לעמוד בדרכו של בעל זכות יוצרים התובע בשל הפרתה, להוכיח באופן מדויק את הנזק שנגרם לו עקב ההפרה. בנוסף, המחוקק הכיר בצורך כי פסיקת הפיצוי במקרה של הפרת זכות יוצרים תגלם גם אלמנט הרתעתי, על מנת שלא יקל המפר ראש במעשי ההפרה, ועל מנת שיהיה בפיצוי שייפסק נגדו עקב מעשי הפרה- משום הרתעה מספקת בכדי שמעשים אלו לא יישנו.
עם זאת, ברי שהפיצוי אמור לשקף גם אומדן של הנזק המשוער שנגרם לתובע. היינו, בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה הייתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בית המשפט לפסוק פיצויים בסכום המרבי.
התובעת טוענת, כי הושקעו כספים רבים על מנת שאתר האינטרנט שלה יהיה מדורג במקומות הראשונים במנועי החיפוש- השקעה כספית בפרסומות, בתשלומים ל- SEO, משכורות לכותב ולצלם, בציוד לצילום וכו'.
מעדותו של דן מואב עולה כי העתקת התכנים והתמונות פגעה בדירוג הופעת אתר התובעת בגוגל. עם זאת, מר מואב אישר כי אינו יכול לייחס לאתר של הנתבעת את הפגיעה כי היו הרבה אתרים אחרים שגנבו את התוכן. יצוין, כי לא התובעת ולא הנתבעים הביאו ראיות התומכות בטענותיהם בעניין זה.
כמו כן, יש לבחון את היקף ההפרות ומשך הזמן בו בוצעו ההפרות – במקרה דנן, הוכח כי מדובר ב- 10 תכנים וב-5 תמונות. מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי מדובר בהפרה שנמשכה מספר שבועות. כמו כן, היצירות הוסרו מאתרי הנתבעים לאחר שהתובעת פנתה אליהם בדרישה להסרת היצירות. הנתבעים 3-5 הסירו לאלתר את התמונות. אשר לנתבעים 1-2- גם אם אקבל את טענת התובעת, לפיה האתר של הנתבעים 1-2 לא נפרץ כטענתם, עדיין מדובר במספר חודשים בודדים, לכל היותר. כמו כן, נראה שההפרות לא הניבו לנתבעים רווחים משמעותיים כלשהם. האתר של הנתבעים 1-2 אינו בגדר אתר מתחרה באתר של התובעת, שכן הנתבעים 1-2 לא מוכרים סחורה באינטרנט אלא רק לתיירים שמגיעים לחנות במסגרת ביקורם באזור.
יצוין, כי חרף הדמיון בסוג ההפרה, בתוצאה וביתר הפרמטרים, קיים הבדל מהותי בהתנהלות הנתבעים 3-5 לעומת נתבעים 1-2. נפסק כי הנתבעים 3-5 היו מודעים באופן חד משמעי וברור לעובדה שהתמונות שייכות לתובעת וכן לעובדה שתחולת זכויות יוצרים חלה על התמונות הללו, ובכל זאת הם בחרו להתעלם מכך ולהשתמש בתמונות ללא רשות, עד שנשלח אליהם מכתב התראה. התנהלות זו וידיעה ברורה וחד משמעית של הפרת זכויות היוצרים מעצימה את חומרת ההפרה.
מספר ההפרות – פיצוי נפרד בגין כל תמונה
בית המשפט בחן האם היצירות מהוות "מסכת אחת של מעשים" או לאו? המבחן השולט לצורך הקביעה האם עסקינן בהפרה אחת או במספר הפרות הינו מבחן הזכות שנפגעה. לפי מבחן זה, יש לראות בהפרה של זכויות יוצרים שונות כהפרות עצמאיות ונפרדות (ראו: רע"א 4148/09אקו"ם נ' חדד [פורסם בנבו]) . נפסק כי במקרה זה הוכח שמספר ההפרות הינו כמספר התמונות והתכנים. היצירות לא מהוות "מסכת אחת של מעשים", שכן בכל אחת מהתמונות ובכל אחד מהתכנים הושקעה השקעה נפרדת של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי.
גובה הפיצוי
נוכח מכלול השיקולים הללו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה בפני הפרות כמו גם לפיצוי התובעת במקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט לנכון כי הנתבעים 1-2 ישלמו לתובעת 4,000 בגין כל אחת מ- 10 ההפרות והנתבעים 3-5 ישלמו לתובעת 8,000₪ בגין הפרת כל אחת מ-5 ההפרות.
אחריות נושאי משרה בתאגיד
האם יש עילה שבדין להטיל אחריות אישית על הנתבע 2 בגין הפרת זכות היוצרים של התובעת ביצירותיה?
על מנת להוכיח עילות תביעה אישיות כנגד האורגנים, נדרשה התובעת להוכיח כי יסודות העוולה של הפרת זכויות היוצרים ביצירותיה מתקיימים אצל כל אחד מהנתבעים, כפי שנקבע בע"א 78/725 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 259 (להלן: "פס"ד בריטיש קנדיאן").
"אנו נדרשנו לשאלת אחריותו בנזיקין של המערער והבהרנו לעיל, כי עובדת היותו אורגן של חברה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. אם מעשיו ומחדליו עולים כדי עוולה אזרחית, תוטל עליו אחריות אישית בנזיקין. מאידך גיסא, לא תוטל על פלוני אחריות אישית בשל כך בלבד שבתוקף תפקידו בחברה הוא משמש כמנהלה וכאורגן שלה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהי במעשים".
נוכח ההלכה האמורה, ובשים לב לכך שהתכנים נשוא התביעה נמצאו בידיעתו של הנתבע 2, ולא הובאו ראיות מצד הנתבעים 1-2 המבהירות שהנתבע 2 לא היה מעורב בפועל בהעלאת התכנים לאתר אינטרנט, שוכנע בית המשפט כי על נתבע 2 לשאת באחריות אישית בגין הפרת זכויות יוצרים של התובעת.