תביעה שהוגשה על ידי חברת הייר אקספרס בע"מ כנגד נוֹבוֹקרֶטין בע"מ, אופיר ארץ קדושה, גבי ויינשטיין ונחם מאזוּגִי. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 21.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה שעניינה פגיעה בזכויות קניין רוחני וּבמוניטין של התובעת, שימוש בסימני מסחר הרשומים שבבעלותה, וּבגין גניבת עין ועשׂיית עושר ולא במשפט.
התובעת, יצרנית וּמשׁווקת של מוצרים לטיפול בשיער, רשמה בישראל את סימני המסחר: "NANOKERATIN SYSTEM" (סימן מס' 206699); NK PRO"" (סימן מס' 222043); וּמותג מִשׁנה נוסף (סימן מס' 214529) [להלן יחד: "סימני המסחר".
הנתבעת 1, נובוקרטין בע"מ, מגדירה עצמה כעוסקת ב"תחום מוצרי יופי וטיפוח לשיער". הנתבע 2, אופיר ארץ קדושה, הינו מנהלהּ של הנתבעת 1. הנתבע 3, גבי וינשטיין, עובד אצל הנתבעת 1 (הגירסאות חלוקות באשר לתפקידו). הנתבע 4, מנחם מאזוגי, הינו בעל המפעל המייצר את מוצרי הנתבעת 1.
במהלך חודש מרץ 2013 נתברר לתובעת, כי הנתבעת 1 (חברה חדשה, שהוקמה ב 10.10.2012 וּפועלת בתחום עיסוק זהה), מֵפֵרה (לשיטתה), סימני מסחר הנמצאים בבעלותה מזה שנים, כאשר היא מטביעה את האותיות "NK" על-גבי מוּצריהּ, וּמשתמשת בשם "NOVOKERATIN", הדומה דמיון רב לשֵׁם "NANOKERATIN", שמה של התובעת המופיע על כל מוּצריהּ. בהתנהלות זו יש, כך הטענה, גם כדי לבלבל וּלהטעות את לקוחות התובעת באופן הממלא אחר יסודות העוולה של גניבת עין.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 60,000 ₪ וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת סימני המסחר
היקף ההגנה על סימני מסחר מוגדר בסעיפים 46 ו-46א. לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 [להלן: "הפקודה"], כדלקמן:
"46. (א) רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס.
(ב) היו כמה בני אדם רשומים כבעלים של סימני מסחר זהים, או זהים בעיקרם, לגבי טובין זהים, יהיו זכויותיו של כל אחד מהם כאילו היה הבעל הרשום היחיד של הסימן, אך לא יזכה הרישום איש מהם לעומת רעהו לשימוש ייחודי בסימן המסחר אלא במידה שהרשם או בית משפט מחוזי קבעו לכל אחד את זכויותיו.
46א. (א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.
(ב) סימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן גם לענין טובין שאינם מאותו הגדר, אם השימוש בסימן על ידי מי שאינו בעליו עשוי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור."
המונח הפרה מוגד בסעיף 1 לפקודה:
""הפרה" – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;
(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר;…"
נפסק כי מֵיכלים ואריזות של מוצרי התובעת, משׁוּוקים כאשר הם נושאים עליהם כיתוב הכולל, בין היתר, את שמות סימני המסחר המצויים בבעלותה, וכן את הלוֹגוֹ "NK*" בתוספת איורים וּמילים נוספות. החברה-התובעת עושה בסימנים אלה שימוש קבוע, באופן מאיר עיניים, סימנים אלה מוּכּרים היטב הן לאנשי מקצוע העוסקים בתחום והן לצרכנים.
על-גבי מוצרי הנתבעת 1 מופיעות האותיות "NK" וסימן המסחר אותו ביקשה לרשום על-גבי מוּצריהּ, אף הם בתוספת איורים ומילים נוספות.
בית המשפט קבע כי "המבחן המשולש" אינו מיטיב עם הנתבעת 1. לא ניתן להתעלם מהדמיון הרב בין הסמלים המופיעים על-גבי האריזות והקשר האסוציאטיבי שיוצרים השמות של שתי החברות.
מדובר בענייננוּ בשימוש בסימנים דומים מאד ("NK" ו"Novokeratin"), וּבשמות בעלי צליל דומה, שלא ניתן לחלוק על הדמיון ביניהם. כל זאת במוצרים המשמשים לתחום זהה, וּמיוצרים בעבור בעלי מקצוע וחוג לקוחות ספציפי.
מסקנת בית המשפט היא, כי הנתבעת 1 הֵפֵרה, אפוא, את זכותה של התובעת בסימני המסחר שבבעלותה.
עוולת גניבת עין
לטענת התובעת, מעשי הנתבעת 1 המפורטים לעיל, עולים גם כדי גניבת עין כלפיה, בניגוד לסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות.
סעיף 1(א) לחוק קובע:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."
לעוולה שני יסודות עיקריים: האחד – קיומו של מוניטין למותג הנפגע; והשני – כי מעשׂי הנתבע עלולים להטעות את הציבור לחשוב כי יש קשר בין הסימן המקורי לסימן הנחזה לו.
נפסק כי אין למעשה מחלוקת, בנוגע לדמיון בין המוצרים המקוריים לבין אלו של הנתבעת 1. המוצרים נושאים לוֹגוֹ עם אותיות זהוֹת, וּבָרִי, כי הסיכוי להטעיית הציבור ולבלבול בין הסימנים קיים.
מוניטין שלילי
אשר לשאלת המוניטין של התובעת: בנושא זה עמדות הצדדים חלוקות. התובעת טוענת כי צברה מוניטין רב במשך שנות פעילותה, בארץ וּבחו"ל. מוניטין זה הביא לה לקוחות רבים וּפרסום, כך שהתנהלות הנתבעת מסבה לה לפיכך נזק רב.
הנתבעים מכחישים את הדברים מכל וכל. לטענתם, המוניטין של התובעת הוא גרוע. שמה, לדבריהם, התפרסם כמי שמייצרת מוצרים מזיקים, המְסכּנים את בריאות המשתמשים. עובדה זו הביאה לתובעת, כך טוען בא-כוח הנתבעים, פרסום שלילי בתכנית טלוויזיה פופלארית וּבאתרי חדשות, והביא לפתיחת הליכים נגדה על ידי משרד הבריאות. בשל כל אלה, טוענת הנתבעת, אין סיבה כי תרצה להידמות בכל דרך לתובעת, או תחקה את מוּצריהּ.
נפסק כי טיעון הגיוני זה אינו מתיישב עם התנהלות הנתבעת 1 בפועל.
חזקה על הנתבע 2 כי בין הפעולות שקדמו להקמת הנתבעת 1, הסתייע בגורמים מקצועיים ולמד את השׁוּק, בכל הקשור לתחום אליו ביקש להיכנס. בירור מסוג זה כולל שמות של חברות מתחרות, מוצרים, מחירים, סמלים וכדומה.
יצרן תם-לב המבקש לסכּל בכל דרך בלבול אפשרי של לקוחותיו, יעשה כל שלאַל ידו על-מנת שמוצריו לא יִידמו בשום צורה למוּצריהּ של חברה, בין אם מדובר בחברה מצליחה, וקל וחומר – כאשר מדובר, לעמדתו, בחברה "בעייתית".
אם ביקשה הנתבעת 1 למנוע 'בלבול' כזה, הרי ככל שהדבר נוגע ללוֹגוֹ וּלמראה האריזות של מוּצריהּ, עולה כי לא עשתה די. חזות מוּצריהּ הנוכחית עלולה להטעות בקלות לקוח כזה או אחר.
זאת ועוד: לקוח אקראי עשוי היה לסבור בתום-לב, בִּראוֹתוֹ את אריזות הנתבעת 1, כי התובעת, שׁאֶת מוּצריהּ הוא רוכש מזה שנים, בחרה לשׁדרג או לעצב מחדש את אריזותיה, כפי שחברות נוהגות לעשות מעת לעת.
בית המשפט סבר כי בשים-לב לנתונים המפורטים, ברור שדרך תיאור מוצרי התובעת, אריזותיהם והסימנים המיוחדים לה, זכו להכרה ולהוקרה בקרב ציבור הלקוחות הרליבנטי.
על כן נפסק כי בשים-לב לנתונים שהובאו בפני בית-המשפט, כי חששהּ של התובעת בדבר קיום סכנת הטעייה מתקיים במקרה דנן ודי בכך, כאמור, בנסיבות שבפניי, להוֹכחת קיום יסודות העוולה.
על כן נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים 1 ו-2 במוצרים הנושאים את סימני המסחר הנדונים ותיאורם כמוסבר, עולה כדי גניבת עין כלפי התובעת.
אחריות אישית של עובדים
הנתבע 4, מנחם מאזוגי, מציין בתצהירו מיום 26.6.2013 כי הינו מנהל המפעל בו מיוצרים חומרים עבור מוצרי הנתבעת 1. הנתבע 4 מכחיש כל קשר או ידיעה באשר להחלטות הנתבעת 1 בכל הנוגע למוּצריהּ.
הנתבע 3, גבי וינשטיין, מציין בתצהירו מיום 24.6.2013 כי הוא עובד כאיש מכירות אצל הנתבעת 1. עיון בפרסום מטעם הנתבעים, מראה שנתבע זה מוצג שם כ"אחד מאנשי הדרכת השיער הוותיקים בישראל הוא מנהל ההדרכה ושותף בחברת נובוקראטין פריז שעשה עליה לישראל…".
הנתבעים 3 ו-4 הסתפקו, אפוא, בהכחשה לאקונית של קשר מצידם לפעילות המֵפֵרה עליה קובלת התובעת. לא הובא מטעמם הסבר כלשהו לנטען לגביהם בתצהיר מטעם התובעת. אין ספק שמדובר בנתונים המצויים בידיעתם המיוחדת. לא הובא מטעמם פירוט מלא ומפורט של מעשיהם במסגרת הפעילות העסקית של הנתבעים 1 ו-2. מהתיעוד שהובא בפניי עולה, כי העוולות הנטענות על-ידי התובעת בוצעו על-ידי הנתבעים כולם, ואין הצדקה לקביעה אחרת לגבי הנתבעים 3 ו-4.
ההלכה בעניין אחריות עוֹבדים, וּבעלי מעמד דומה, לעוולות בנזיקין המבוצעות על-ידי מעביד/מזמין שירותים/חברה, ועל-ידי אותם עובדים במסגרת פעילותם בתאגיד, הובאה בהרחבה בפסק-דינו של הנשיא מ' שמגר ב-ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5), 661, 697, המביא, בין השאר, בהסכמה, את הדברים הבאים מ-ע"א 507/79 אונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2), 757, 794:
"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריות. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות (ע"א 725/78). עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא…"
פיצוי בגין עוולת גניבת עין
סעיפים 13(א) ו-(ב) לחוק עוולות מסחריות מוסיפים וקובעים, כי בית-המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק:
"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת."
התובעת מבקשת כי ייפסק לה פיצוי סטטוטורי, בהתאם לאמור בסעיף 13(א) לחוק, בעבור כל הפרה שנעשתה. נפסק כי בשים לב לכך שפעילותם של הנתבעים היא בתחום עסקי הזהה לזה של התובעת, הרי ההנחה היא שפעילות מֵפֵרה זו אמנם גרמה נזק של ממש לתובעת. עוד נלקחת בחשבון העובדה שהפעילות המֵפֵרה התנהלה בזמן קצר יחסית.
בשים-לב לשיקולים דלעיל, החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 60,000 (שישים אלף) ₪.
