תובענה שהוגשה על ידי הציירת והמאיירת מרים בילו כנגד מוזיאון הילדים בחולון. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 2.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
התובענה הוגשה בתחילה במסגרת המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי. בהמשך, בית המשפט הורה על העברתה לתביעה במסגרת פסים רגילים ואולם למרות החלטה זו התובעת לא תיקנה את התביעה והוסיפה סעד לפיצוי כספי.
העובדות: לטענת התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בדמויות ובציורים המוצגים במוזיאון הילדים בחולון. כל המעורבים בפרויקט, לרבות הנתבעות, ידעו היטב כי היא הציירת ומעצבת הדמויות בהן נעשה שימוש במוזיאון. אף על פי כן, הנתבעות עשו שימוש בדמויות שעיצבה מבלי לקבל את רשותה ומבלי להסדיר את זכויות השימוש בהן. הנתבעות אף הכניסו שינויים בחלק מן הדמויות, ללא רשותה, והן גם מוכרות ללא רשות מוצרים המעוצבים על פי הדמויות. התובעת טענה כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים של התובעת בדמויות, והיא זכאית לצו האוסר עליהם להשתמש בהם.
לטענת הנתבעות, לצורך הקמת מוזיאון הילדים הן חתמו על מספר הסכמים עם אברמסון וחברות שבשליטתו, אשר נטלו על עצמם את האחריות המלאה לתכנון וביצוע המוזיאון ותצוגותיו. בהסכמים אלו הובהר כי כל העבודות הקשורות למוזיאון, וכל הזכויות בהן, יהיו בבעלות הנתבעות. הזכויות הנתבעות על ידי התובעת נרכשו אף הן מאברמסון על ידי הנתבעות. לחלופין, טענו הנתבעות כי התובעת מנועה מלטעון כיום לזכויות בדמויות נוכח שתיקתה במשך שנים רבות בהן לא עמדה על זכויותיה. בהתנהלותה, מנעה התובעת מהנתבעות את האפשרות להסדיר את הנושא מבעוד מועד.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעיקרה. נפסק כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בציורים ובשרטוטים נשוא התובענה.
ניתן צו מניעה קבוע, שייכנס לתוקף בתום שנה מיום מתן פסק הדין, האוסר על הנתבעות, בעצמן או באמצעות אחרים, לעשות שימוש כלשהו, בדו-מימד או בתלת-מימד, באיזה מן הציורים או השרטוטים של התובעת.
בנוסף נפסק כי הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.
הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול בו, באופן לא ברור, התובעת לא עתרה לקבלת פיצוי בגין ההפרה ולא עתרה לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את נזקה בגין ההפרה. ניתן להעריך כי בהיקף ההפרה המדובר ניתן היה לתבוע פיצויים בהיקף של (לפחות) מאות אלפי שקלים ויותר ואולם משלא הוגשה תובענה כספית בזמן ובמועד ובהתאם לעיקרון מיצוי העילה, ספק אם התובעת תוכל לעתור לפיצויים בשלב זה.
אומנם, בתביעה לסעד הצהרתי, מי שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי, ותביעתו הנוספת אינה טעונה היתר לפיצול סעדים ואולם, במקרה הנדון אין המדובר בתביעה שהסעד היחידי בה הוא סעד הצהרתי, המדובר בתביעה שהסעד העיקרי בה הוא צו מניעה ועל כן יש ספק ביחס לתוקפו של החריג המדובר במקרה הנדון.
נקודות מרכזיות שנדנו בפסק הדין:
יצירה אומנותית המוגנת בזכויות יוצרים
סעיף 35(1) לחוק מגדיר "יצירה אמנותית" כדלקמן: "'יצירה אמנותית' כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת-אמנות ומעשי-אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".
נפסק כי הציורים והשרטוטים נשוא התביעה הינם "יצירה אומנותית", המוגנת מכוח סעיף 1(1) לחוק זכות יוצרים, 1911.
תנאי להגנה של זכות יוצרים על "יצירה אמנותית" הוא שעסקינן ביצירה מקורית. "מקוריות" משמע יצירה עצמאית, פרי יצירתו של מחברה, המקיימת מידה מסוימת של יצירתיות.
מושג היצירתיות הוגדר בצורה רחבה, כך שהדרישה היא שהיצירה תהיה "תוצר של השקעה מינימלית של משאב אנושי כלשהו". נפסק כי, הציורים נשוא התביעה עונים לדרישה זו.
אופן ביטוי מצומצם
נדחתה טענת הנתבעות לפיה היתה רק דרך אחת לצייר את הדמויות לפי התסריט של אלגום.
נפסק כי, העובדה שישנם מספר מאפיינים שהיו מופיעים בכל ציור המבוסס על הדמויות המתוארות בתסריט, אינה מבטלת את המקוריות והיצירתיות של עיצובי התובעת.
המקוריות והיצירתיות הדרושות לצורך קבלת הגנה של זכות יוצרים הינן מינימאליות, ונפסק כי יצירותיה של התובעת עונות על דרישות אלו ללא צל של ספק.
הזכויות בדמויות החזותיות והזכויות בדמויות הספרותיות או דרמטיות
יש להבחין בין הזכויות בדמויות החזותיות שהתובעת עיצבה בציוריה ושרטוטיה – מחד, לבין הזכויות בדמויות הספרותיות או דרמטיות (אם נערך סרט על סמך התסריט) שפותחו בתסריט שכתבה אלגום, ושהתובעת רק העניקה להן ביטוי חזותי.
נפסק כי התובעת יכולה לטעון לזכויות יוצרים אך ורק בדמויות הויזואליות שעיצבה, כפי שהן מופיעות בציוריה, אך לא בדמויות הספרותיות או הדרמטיות המבוססות כל-כולן על התסריט של אלגום (בהנחה שדמויות אלו מוגנות כיצירה עצמאית ונפרדת מהתסריט).
נפסק כי התובעת לא הוכיחה מן ההיבט עובדתי-ראייתי טענתה כי יש לה זכויות יוצרים בדמויות עצמן, בנפרד מן הציורים בהם העניקה לדמויות ביטוי חזותי. זכויות התובעת מוגבלות לדמויות החזותיות, כפי שהן מופיעות בציורים ובשרטוטים שיצרה, ולא מעבר לכך.
כפועל יוצר מכך, אין כל מניעה שהנתבעות יעצבו מחדש את הדמויות שבתסריט בדרך חזותית שונה מזו שנבחרה על ידי התובעת.
זכות בדמות סיפורית בנפרד מציור הדמות
ההלכה היא כי אין מניעה עקרונית להכיר בזכות יוצרים בדמות מתוך סיפור או סרט, בנפרד מן הזכות בסיפור או בסרט עצמו. כך נפסק ברע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251, 260-261 (1993), בפרשה בה נדונה זכות היוצרים בדמות האנימציה של הברווז הנודע "דונאלד דאק". כב' השופט י' מלץ אמר שם:
"12. בהקשר של דמויות דמיוניות (CHARACTERS) מתעוררת השאלה, אם ניתן להכיר בזכות יוצרים בדמות כשלעצמה (כיצירה דרמטית או ספרותית) בנפרד ממעגל היצירה הרחב יותר בו היא שלובה (סרט, הצגה, סיפור וכיוב')… ניתן לאמר, כי התשובה עליה היא חיובית.
13. סוגיית ההכרה בדמויות דמיוניות (מצויירות, מתוארות באופן מילולי, או מגולמות על ידי שחקנים) כמושא עצמאי לזכויות יוצרים, הועלתה לא אחת בפסיקה האנגלו-אמריקאית. בפסיקה האמריקאית גוברת הנטייה להכיר בזכויות יוצרים בהקשר זה, אם כי הדבר תלוי במידת הייחוד והפיתוח של הדמות. העקרון הכללי קיבל ביטוי בעניין (NICHOLS V. UNIVERSAL PICTURES ,(45 F.2D 119 2D CIR. 1930 שם הציע השופט LEARNED HAND להגן על דמויות דמיוניות באופן עצמאי וללא תלות בהגנה על העלילה, אך סייג זאת בשמירה על ההבחנה הבסיסית בין רעיון וביטוי…
נקבע אם כן במפורש, כי דמויות מצויירות (בספרים או בסרטים מצויירים) עשויות להוות מושא עצמאי לזכויות יוצרים, גם בנפרד ממעגל היצירה הרחב יותר בו הן שלובות, וכי בדרך כלל דמויות אלה אכן מפותחות ומגובשות מספיק כדי לזכות בהגנה".
בית המשפט עמד בעניין גבע הנ"ל על הקושי הטמון בהכרה בדמויות מילוליות, להבדיל מדמויות מצוירות, כפי שהדבר הובהר בפסיקה האמריקאית, וזאת לאור העיקרון הבסיסי לפיו אין מעניקים זכות יוצרים לרעיון מופשט, אלא רק לדרך הביטוי שלו. לכן קל יותר להעניק הגנה לדמות מצוירת, אשר זכתה לביטוי חזותי ייחודי שהוא מוחשי וברור. אך מדברים אלו עולה כי ההגנה הניתנת לדמות מבוססת בעיקרה על העיצוב הגראפי לו זכתה.
במקרה של גבע נקבע כי היתה הפרת זכות יוצרים רק משום שנמצא כי גבע "עשה שימוש בדמות מצויירת הדומה לדונאלד דאק בפרטיה הגרפיים".
נפסק כי ההשלכה לענייננו ברורה: גם אם ניתן להכיר בזכויות נפרדות בדמויות המוצגות במוזיאון, זכויות אלו לא היו משתרעות על הדמות הנראית שונה מהותית מהדמות שעיצבה התובעת בציוריה.
על כן נפסק כי לתובעת אין זכות כלשהי בדמות הספרותית או הדרמטית שאופיינה בתסריט של אלגום. כמו כן, אין כל ראיה שהתובעת זכאית לזכויות יוצרים בדמויות עצמן, אם ניתן כלל להכיר בזכות שכזו לגבי דמויות אלו. לכן, הנתבעות אינן מנועות מלעצב מחדש ובדרך שונה את הדמויות נשוא התביעה על-פי התסריט של אלגום או כל תסריט אחר, תוך שימוש בשם שניתן להן, ובלבד שהדבר יעשה בצורה חזותית שונה מזו המופיעה באיורי התובעת.
עשיית עותק תלת-מימדי
בנוסף נפסק כי זכות היוצרים של התובעת משתרעת לא רק על הדמויות הדו-מימדיות הנראות בציוריה, אלא גם על דמויות תלת-מימד המבוססות על ציורים אלו. הפרה של זכויות היוצרים בציורים יכולה להתרחש גם בהעתקת היצירה למימד אחר, כגון ביצירת פסלים, משחקים או צעצועים המבוססים על הציור.
גם בהוראות חוק זכות יוצרים החדש, המגדיר "העתקה" ככוללת עשיית עותק תלת-מימדי של יצירה דו-מימדית (סעיף 12(2) לחוק).
לפיכך, נפסק כי, זכותה של התובעת להגנה אינה מוגבלת לציורים שהיא הכינה, אלא היא משתרעת גם על העברת ציורים אלו לדמויות תלת-מימדיות.
הבעלות בזכות היוצרים
באופן רגיל, תהיינה זכויות היוצרים ביצירה נתונות ל"מחברה", אך לכלל זה מספר חריגים. סעיף 5(1)(א) לחוק זכויות יוצרים, 1911 קובע: "בכפוף להוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה, ובתנאי – שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והגלופות או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין כל הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הגלופה או ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים".
על כן נפסק כי, התובעת הינה הבעלים של הציורים והשרטוטים שהכינה.
העברת בעלות של יצירה על ידי מי שאינו הבעלים של היצירה
נפסק כי הנתבעות לא רכשו מאברמסון את זכויות היוצרים ביצירות של התובעת ולא שילמו עבורן מעולם, כפי שאף לא היו יכולות לעשות כן מן הבחינה המשפטית לאור העובדה שהזכויות לא הועברו לאברמסון או לחברות שבשליטתו. לכן אין רלבנטיות להסכמים בין הנתבעות לבין אברמסון – תהא משמעותם אשר תהא – בהם נאמר כי כל הזכויות בכל החומר הנוגע לפרוייקט תכנון המוזיאון והקמתו, כולל עיצוב התצוגות, יהיו בבעלות הנתבעת 3, ולא בבעלות אברמסון או מי מטעמו. הסכמים אלו אינם יכולים לחייב את התובעת בדרך כלשהי, ולהעניק לנתבעות זכויות ביצירות שהיו ונותרו בבעלותה.
כפי שהנתבעת 3 מצאה לנכון להתקשר ישירות עם התסריטאית אלגום ועם המוסיקאי לידור, ולא סמכה על ההסכמים שחתמה עם אברמסון. כך היה עליה לעשות גם עם התובעת, ובהעדר הסכמה מצד התובעת – להימנע מלהשתמש ביצירותיה.
הגנת תום הלב
סעיף 8 לחוק זכות יוצרים, 1911 מעניק הגנה מצומצמת – כנגד תשלום פיצויים בלבד – למי שלא ידע שקיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה; אין החוק מעניק הגנה כלשהי למי שלא ידע את זהות הבעלים של זכות היוצרים ביצירה, וההגנה הניתנת בסעיף זה איננה כנגד מתן צו מניעה ("לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה…").
בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר. סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. במקרה דנא נפסק כי, ברור שהנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בציורים שעיצבה התובעת: לטענתן (שהופרכה עובדתית) הן רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות.
על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה. ההלכה כי העדר ידיעה על הפרת זכות יוצרים איננו מהווה הגנה מפני הפרה ישירה של הזכות אושרה לאחרונה בע"א 4630/06 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, טרם פורסם (8.7.12) [פורסם בנבו].
תקנת השוק בזכויות יוצרים
הנתבעות טענו כי רכשו את זכויות התובעת בתנאים של "תקנת השוק", על-פי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, ועל כן הם זכאים ליהנות מן הבעלות בזכויות אלו גם אם יסתבר כי אברמסון לא היה רשאי להעבירן לנתבעות.
בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי לא הוכחו התנאים הנדרשים לתחולת ההוראה של "תקנת השוק". לא הוכח כי הנתבעות רכשו מאברמסון את הזכויות ביצירות של התובעת, וגם אין לייחס להן תום לב ברכישה שכזו, לו היתה מתבצעת, כאשר לא טרחו לפנות אל התובעת, ולמצער לוודא שאברמסון מחזיק בידיו הסכם לרכישת הזכויות מהתובעת. שנית, "תקנת השוק" איננה מאפשרת לרוכש של יצירה המפרה זכות יוצרים להמשיך ולסחרה לאחרים, או לנצלה בכל דרך מסחרית אחרת השמורה בלעדית לבעלים של זכות היוצרים. לכן, גם אם הנתבעות היו רוכשות מאברמסון בתנאי תקנת השוק את יצירותיה של התובעת, הן לא היו זכאיות להמשיך ולהציגן בפומבי, או להעתיקן או לשכפלן בדו-מימד או בתלת-מימד.
צו מניעה קבוע
אשר להפרת זכות יוצרים (כמו גם כל זכות קנין רוחני אחרת), ההלכה הינה כי מתן צו מניעה להפסקת ההפרה הינו הסעד הראשוני לו זכאי הבעלים, ומתן פיצויים איננו תחליף לכך (ראה: רע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גלי צה"ל, פ"ד נז(2) 625, 629).
אין סיבה שלא להחיל הלכות אלו גם כיום, גם אם סעיף 53 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 מעניק לבית המשפט שיקול דעת מעט רחב יותר בקובעו: "בתביעה בשל הפרת זכות יוצרים זכאי התובע לסעד בדרך של צו מניעה, אלא אם כן מצא בית המשפט טעמים המצדיקים שלא להורות כן".
נפסק כי התנהגותה של התובעת אינה מצדיקה לשלול ממנה את הזכות לסעד של צו מניעה קבוע, שנועד למנוע הפרה מתמשכת ועתידית.
הכלל, כאמור, הוא כי כאשר צו מניעה נדרש לצורך הגנה על זכות קניינית, לרבות זכות של קניין רוחני, בתי המשפט יעניקו סעד זה כעניין שבשגרה, אלא אם קיימים טעמים טובים שלא לעשות כן.
נפסק כי לא מתקיימים טעמים שכאלה. התנהגותה של התובעת אין בה כדי להעניק לנתבעות זכות להמשיך ולהפר את זכויות היוצרים של התובעת, כפי שעשו עד כה.
כפי שהובהר בהלכת רוקר הנ"ל, השיקולים שמפעיל בית המשפט במסגרת שיקול הדעת במתן צו מניעה להגנת זכות קניינית הינם: עוצמת הזכות הקניינית שנפגעה; עוצמת הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה; עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות; והתנהגות בעלי הדין.
במקרה זה, התנהגותן של הנתבעות עצמן משוללת תום לב: הן מפרות ביודעין את זכות היוצרים של התובעת במשך שנים ומשתמשות ביצירותיה ללא הסכמה, תוך הסתמכות על טענות עובדתיות ומשפטיות מופרכות. הנתבעות ידעו כשנה וחצי לפני פתיחת המוזיאון כי נושא רכישת הזכויות מהתובעת לא הוסדר, וחרף כך פתחו את המוזיאון תוך שימוש ביצירותיה, מבלי להעניק לה, לכל הפחות, את הקרדיט על עבודתה ומבלי לאזכר את שמה.
יהיו טעמיה של התובעת להתנגדות לשימוש ביצירותיה אשר יהיו – אין הנתבעות רשאיות לעשות דין לעצמן ולהפר את זכויות היוצרים ואת "הזכות המוסרית" של התובעת ביצירות.
יש גם להביא בחשבון כי מדובר בהפרה הנמשכת למעלה מעשר שנים, והגיע הזמן לשים לה קץ.
עם זאת, נוכח התנהגותה של התובעת כמתואר לעיל, ועל מנת למנוע פגיעה קשה ובלתי הכרחית במוזיאון הילדים ובציבור המבקרים בו, נפסק כי צו המניעה ייכנס לתוקף רק בעוד שנה, באופן שיאפשר לנתבעות להשלים את תהליך החלפת התצוגה.
