זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר תא (ת"א) 52923-12-10 שרון רון (שטיבלמן) נ' אלה שונייה (פורסם בנבו)

תביעה שהוגשה על ידי שרון רון (שטיבלמן) כנגד אלה שונייה, חברת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ וחברת משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (במסגרת ההליך הוגשה גם תביעה שכנגד והודעת צד ג'). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 27.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: תובענה שעניינה בטענת התובע, כי הינו הבעלים של זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירה מקורית שחיבר – המורכבת מדפי מידע, דפי תרגול והרצאות בתחום הנומרולוגיה שאותן העביר במסגרת קורסים שהנחה ואשר תועדו וקובעו במחברות תלמידיו; וכן בטענתו כי הנתבעות הפרו את זכויות התובע ביצירתו האמורה בכך שהוציאו לאור ספרים מאת הנתבעת 1, אלה שונייה – גם היא מומחית בנומרולוגיה ושהתובע טוען שהייתה תלמידתו – שבהם נעשה שימוש בקטעים משמעותיים מיצירת התובע, בלא רשותו ומבלי לייחס לו את היצירה. כמו כן מייחס התובע לנתבעת שימוש מפר ביצירתו בקורסים שהיא מלמדת.

כשנה לאחר הגשת כתב התביעה הראשון וכחודש לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד התובע, לפיה התהפכו היוצרות, משנטען על ידה שהתובע הוא שהעתיק קטעים מספריה של הנתבעת; וכי התובע הגיש את התביעה נגדה כדי להקדים ולתבוע בגין הפרת זכויותיו, כביכול, בטרם ייתבע בעצמו על הפרת זכויות הנתבעת.

תוצאות ההליך: התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 מתקבלת, במובן זה שבית המשפט חייב אותן בתשלום פיצויים לתובע בסך של 60,000 ש"ח.

עוד אני חייב בית המשפט את הנתבעות 1 ו-2 בתשלום הוצאות לתובע בסך של 25,000 ש"ח.

כן מתקבלת ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעת 1, ולפיכך הנתבעת 1 תשפה את הנתבעת 2 בגין כל סכום שבו תישא הנתבעת 2 מכוח פסק דין זה. בנוסף, תישא הנתבעת 1 בתשלום הוצאות לנתבעת 2 בסך של 15,000 ש"ח.

כאמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה בהסכמה שבינה לבין התובע.

כן נדחית התביעה שכנגד, כאשר צוין כי דחייתה של התביעה שכנגד נלקחה בחשבון בפסיקת ההוצאות.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

החוק החדש קובע, בסעיף 4(א)(1), מהן היצירות שהן נושא לזכות יוצרים: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".

הרצאה, אם כן, הוכרה בחוק זה כיצירה הראויה להגנה. כך, במידה שמדובר ביצירה מקורית המקובעת בדרך כלשהי.

גם בפסיקה שקדמה לחוק החדש (פסק הדין בעניין אסף יעקב התבסס על הדין הקודם, ובשעתו החוק החדש היה קיים רק כתזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד-2003), הוכרה ההרצאה כמושא מתאים להגנה. זאת, בכפוף לעמידתה בתנאי הדין להקניית זכות יוצרים – הרי הם תנאי המקוריות והקיבוע.

תנאי הסף הראשון להכרה ביצירה כראויה להגנה הוא דרישת המקוריות. הביטוי "יצירה מקורית" אינו מוגדר בחוק, אך משמעותו נדונה ונקבעה בפסקי דין רבים על פי הדין הקודם; וגם לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו חזרו וקבעו בתי המשפט כי ההלכות שקדמו לו ימשיכו להנחות את בתי המשפט בעתיד.

שאלת המקוריות נבחנת בשני אופנים:

ראשית, מהבחינה העובדתית, נדרש שמקור היצירה יהא ביוצרה; ובלשון בית המשפט העליון בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985): "כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה.".

שנית, מהבחינה הנורמטיבית, העלו בתי המשפט דרישה נוספת: שיצירה תגלם מידה כלשהי של יצירתיות, או של משאב אנושי אחר, רוחני-אינטלקטואלי, השקול ליצירתיות.

בנוגע למקוריותה של הרצאה בקורס, בוודאי בקורס בסיסי כבענייננו, נבחנת השאלה אם הושקעה מחשבה יצירתית בהרכבת ההרצאה, בבחירת החומרים, הדוגמאות וכיוצא באלה. ניתן בעניין זה לשוב ולהשוות לעניין אסף יעקב, שם נקבע כי אמנם ההרצאות התבססו ברובן על ידע ורעיונות שבנחלת הכלל, אך עצם "ליקוטם, סידורם, עריכתם והפשטתם מהווה ביטוי מקורי שהינו, כשלעצמו, מושא להגנת זכות יוצרים" (עניין אסף יעקב, בפסקה 21).

לצורך הוכחת המקוריות התובע הציג מחברות של עדים שלמדו אצלו. לעניין זה פסק בית המשפט כי לאחר עיון מדוקדק במחברות שהוצגו ובהיעדר ראיה לסתור, נפסק כי יצירת התובע עומדת בתנאי המקוריות – הן בסדר הבאת הדברים, הן ביישום באמצעות הדוגמאות שבהן עשה התובע שימוש בשיעוריו והן בניסוח שבו בחר להעביר את החומר. אלה על פניהם יחודיים ונושאים חותם אישי, ולא הוכח כי הועתקו ממקור אחר כלשהו.

דרישת הקיבוע לא נזכרה במפורש בדין הקודם, כפי שהיא מופיעה בחוק החדש. באשר לקיבוע של הרצאה, עולה השאלה מהי הדרך שבה נדרשת ההרצאה להיות מקובעת, ולשם איזו תכלית.

בטרם חוקק החוק החדש, נחשבה דרישת הקיבוע כדרך פרקטית להוכחת היצירה שנועדה לחפות על היעדר הדרישה לרישום פורמלי:

בעניין אסף יעקב, שקדם לחוק החדש, הציג המרצה ראיות לקיבוע ההרצאה בשלושה אופנים: במצגות שהציג בפני הכיתה, בסיכומים שערך לפני השיעורים ושעליהן התבססו הרצאותיו, וכן במחברות התלמידים שסיכמו את ההרצאות. ואכן, העמדה המקובלת היא כי יש להכיר בהרצאה כיצירה הראויה להגנה, אף אם היא נישאת בעל פה ואינה מוקראת מדפים כתובים, וזאת אם דרישת הקיבוע מתמלאת באחת משתי דרכים חלופיות: ברשימות שהמרצה הכין לקראת ההרצאה; או בסיכומי התלמידים-המאזינים, שמקבעים את ההרצאה – וברשות המרצה.

לעניין דרישת הקיבוע נפסק כי נפסק כי על סמך חומרי הלימוד של התובע, כפי שניתן להם ביטוי במחברות שהציגו תלמידיו – הן מחברתה של ליאת משנת 1993 והן המחברות של שרה ואלי מהקורס הספציפי שבו נכחה הנתבעת – ניתן לומר שהתובע הוכיח את קיבוע יצירתו.

על פי סעיף 11 לחוק החדש, זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה מתוך רשימת הפעולות המופיעה שם, לרבות העתקה. הפרה של זכות היוצרים מוגדרת בסעיף 47 לחוק החדש כעשיית פעולה שהזכות הבלעדית לעשותה מסורה בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק לבעל זכות היוצרים, ובלא רשותו.

על דרך הוכחת ההעתקה עמד בית המשפט העליון עוד בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970):

לעניין הלכה ותיקה זו נאמר בע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי [פורסם בנבו] (10.10.2012), בפסקה 26 לפסק הדין, כי "הלכת אלמגור ביססה את מעמדה כהלכה נוהגת, לא נס ליחה, והיא עומדת בתוקפה עד עצם היום הזה". הלכה זו מוזכרת גם בעניין אסף יעקב, בפסקה 12 (להלן: עניין אלמגור).

לעניין הגישה של הנתבעת ליצירת התובע נפסק כי חרף הכחשות הנתבעת וחברתה גילה, ואף מבלי לקבוע מסמרות לעניין שימוש הנתבעת בטייפ להקלטת הרצאות התובע, חומר הראיות והעדויות מצביע בבירור על כך שלנתבעת הייתה היכרות מוקדמת עם התובע וכן גישה מלאה לחומרי הלימוד של התובע.

לעניין הדמיון בין היצירות נפסק כי קיים הבדל משמעותי בין היקף החומר שנטען שהועתק לבין היקף החומר הנמצא בספרי הנתבעת. טבלת ההשוואה שהציג התובע במסגרת תצהירו, המשווה בין קטעים בסיכומי הרצאותיו לבין קטעים מהספר הראשון של הנתבעת, נושאת כעשרים עמודים. לעומת זאת, הספר הראשון משתרע על פני 575 עמודים. התובע לא טען כי הספר הראשון בכללו מהווה העתקה של ההרצאות שהעביר, ואמנם עיון בספר מעלה כי זה עוסק בנושאים רבים שאף התובע לא טען שמתבססים על הרצאותיו. ואולם, לצורך הקביעה כי הנתבעת הפרה את זכויות התובע ביצירתו לא נדרש שהיצירה תהווה חלק ניכר מהספר אלא די בכך שהספר עושה שימוש בחלק מהותי מהיצירה המוגנת כדי שיהא בכך משום הפרת זכויות התובע ביצירתו.

כמו כן יש לציין כי בשונה מעניין אסף יעקב, התובע בענייננו לא הציג ראיות לכך שסדר הנושאים בספרה של הנתבעת דומה או הוכתב על ידי סדר ההרצאות והנושאים שנלמדו בקורס. טענותיו של התובע ביחס להפרה נסמכו בעיקרן על דמיון מילולי בין הקטעים השונים, בדגש על הדוגמאות שנבחרו, צירופי המספרים וכיוצא באלה. נפסק כי, אכן קיים דמיון, עד כדי זהות, בין קטעים שונים בספר לבין סיכומי ההרצאות של התלמידים שרה ואלי.

הנתבעת טענה שהסתמכה בעבודת המחקר שלה על מקורות רבים, בעיקרם זרים. אם אמנם היה מדובר בתרגום מספרות זרה או בהעתקה ממקור קודם אחר, שומה היה על הנתבעת להציג את המקור שממנו תורגם או נלקח הטקסט. הנתבעת לא עשתה כן, ונראה שלא בכדי; ומכל מקום לנוכח הדמיון הרב והיעדר ראיה לסתור, על פניו נראה כי עניין לנו בהעתקה.

על כן נפסק כי התובע יצר, בחומרי הלימוד שלו, יצירה מקורית הראויה להגנה.

בנוסף נפסק כי הנתבעת עשתה שימוש בדוגמאות ובקטעים מילוליים מתוך יצירתו של התובע, שעל פניהם מהווים חלק מהותי ממנה, בלא שקיבלה את רשותו והסכמתו – ובכך נמצאה מפרה את זכות היוצרים של התובע ביצירתו.

בצד זכות היוצרים, עומדת ליוצר גם הזכות המוסרית – כי יצירתו תיוחס לו ("זכות ההורות"), בהיקף ובמידה הראויים באותו עניין; וכן שלא יוטל בה פגם או סילוף ("הזכות לשלמות היצירה") באופן שיהיה בו משום פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר – בהתאם להוראות סעיף 46 לחוק החדש, ולפניו הוראות סעיף 4א בחוק הקודם.

התובע טען להפרת זכותו המוסרית ביצירתו, בעיקר במובן של הזכות להורות – בכך שהנתבעת לא ייחסה לתובע את החלקים שהעתיקה מיצירתו. כמו כן נטען על ידי התובע, אם כי במידה פחותה, כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית גם בדרך של סילוף ופגיעה בשלמות יצירתו.

הנתבעת לא כללה בספריה כל התייחסות לתובע, על אף שעשתה שימוש בחומרי הלימוד שיצר. בכך אכן הפרה את זכותו המוסרית ל"הורות" על יצירתו.

אשר לזכות לשלמות היצירה, בית המשפט לא מצא בטענות התובע משום ביסוס לקביעה כי הנתבעת סילפה או פגמה ביצירתו באופן שפגע בשמו או בכבודו. התובע לא התמקד בטענותיו כנגד הנתבעת בטענות לסילוף או פגיעה ביצירתו; ויותר מפעם, טען את ההיפך מכך – כי הנתבעת העתיקה את הקטעים ממש כפי שהועברו מהתובע לתלמידיו. משכך נמצא כי לא הוכח שהנתבעת פגעה בזכות התובע לשלמות יצירתו.

הנתבעת העבירה את זכויות היוצרים בספריה לאסטרולוג וזו הוציאה לאור את ספריה, לפחות עד תחילת שנת 2010, אז התקשרו הנתבעת ואסטרולוג עם משכל. מכאן, לכאורה, שאסטרולוג הפרה אף היא את זכות היוצרים של התובע. ואולם, לדברי אלישע, מנהל אסטרולוג ומי שהיה בקשר עם הנתבעת, לא רק שלא ידע שספריה של הנתבעת מפרים את זכויות התובע ביצירתו, אלא שעובר להליכים בתובענה דנן כלל לא הכיר את שמו של התובע. לפיכך טוען אלישע כי גם אם אסטרולוג הפרה זכויות של התובע, הרי שעשתה כן כ"מפר תמים", ועל כן אין להטיל עליה אחריות בגין אותן הפרות.

סעיף 58 לחוק החדש קובע את חריג "המפר התמים" לחבות בגין הפרת זכות יוצרים: "מפר שלא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". 

ועוד לענייננו, קובע סעיף 48 לחוק החדש, בהקשר של הפרה עקיפה של זכות יוצרים, כי מי שמוכר, מעמיד למכירה, או מפיץ בהיקף מסחרי עותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים – וזאת אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר. נוסח דומה מופיע גם בסעיף 51 לחוק החדש, בהתייחס להפרה עקיפה של הזכות המוסרית ביצירה.

נטל ההוכחה בעניין "המפר התמים" רובץ על הנתבע המעלה טענה זו, וכפי שכבר נקבע בעבר – יקשה עליו להרימו. הוראות החוק בנוגע ל"מפר תמים" (סעיף 8 לחוק הקודם) יחולו "רק על אדם המפר זכות יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות היוצרים…" (ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 (1957); ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 431-430 (2005)). כוחם של דברים אלה יפה גם כיום, במשטר הנוהג תחת החוק החדש (ראו אפורי, בעמ' 463-461 והאסמכתאות שם).

המלומד גרינמן התייחס בספרו לטענת "מפר תמים" המועלית על ידי מוציא לאור, כגון אסטרולוג בענייננו: "מו"לים, מדפיסים וגופי תקשורת יתקשו במיוחד לטעון להפרה תמימה, שכן מתפקידם להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות". (גרינמן, כרך ב', בעמ' 805) ומסכם גרינמן, לעניין זה, בספרו: "נראה, שטענה בדבר הפרה תמימה עשויה להתקבל בנסיבות יוצאות דופן בלבד שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל, כגון שהיא נחזית להיות יצירה ישנה מאוד שתקופת הגנתה חלפה מכבר.".

בענייננו, התובע פנה באמצעות עו"ד בלהוסקי לאסטרולוג ויידע אותה בדבר ההפרה הנטענת וזו בחרה שלא לחדול מהפצת העותקים המפרים ועל כן, נפסק כי טענת תום הלב לא תעמוד עוד להגנתה.

יתרה מכך, אסטרולוג מתמחה בהוצאה לאור בעיקר בתחומי המיסטיקה, תחום מצומצם יחסית. אלישע עצמו העיד כי הוא מכיר היטב את הספרות בתחום. לפיכך, כאשר הנתבעת פנתה אליו וביקשה להוציא לאור ספר ראשון פרי עטה בתחום הנומרולוגיה, והגישה לו טיוטה הנושאת למעלה מאלפיים עמודים – ניתן היה לצפות שיתעורר אצלו חשד, או לכל הפחות חשש, כי ייתכן שנכללו בטיוטה קטעים שיש בהם זכויות ליוצרים קודמים; ובעקבות זאת, כי הדברים ייבדקו על ידו כדבעי. משלא עשה כן, אין לומר כי אסטרולוג היא בגדר "מפר תמים" של זכויות התובע.

משכך, אסטרולוג נושאת גם היא באחריות להפרת זכויותיו של התובע ביצירתו.

ואולם, כאמור, אסטרולוג הפנתה הודעת צד שלישי נגד הנתבעת שבה היא טוענת כי ככל שייקבע שאסטרולוג הפרה את זכויות התובע – על הנתבעת לשאת במלוא הפיצוי, וזאת מכוח התחייבויותיה בהסכם עם אסטרולוג משנת 2004. הנתבעת, מצידה, אינה מכחישה את תוכן ההסכם והתחייבויותיה מכוחו. עם זאת טוענת הנתבעת כי האחריות לבדיקת הנושא של זכויות יוצרים הייתה מוטלת, בראש ובראשונה, על אסטרולוג, שכן זהו לחם חוקה במסגרת עיסוקה בהוצאה לאור והפצת ספרים. ואמנם, כפי שצוין לעיל, לא בנקל תוסר האחריות ממי שעיסוקו בהעתקה, הפצה ושידור של יצירות, כדוגמת מוציאים לאור, מדפיסים וגופי תקשורת – אך זאת במישור שבינם לבין הבעלים בזכויות שהופרו ביצירה המקורית. וכך גם בענייננו, נדחו טענות אסטרולוג בנוגע להיותה "מפר תמים" של זכויות התובע. אלא שבמישור שבין אסטרולוג לנתבעת, ובמסגרת הקצאת הסיכונים שביניהן כפי שנקבעה בהסכם משנת 2004, נטלה הנתבעת מאסטרולוג את האחריות בנוגע להפרת זכויות יוצרים בספריה; ואף התחייבה לשפות את אסטרולוג בגין כל נזק שייגרם לה עקב הפרה כזו.

לפיכך, בית המשפט קיבל את ההודעה לצד השלישי, ופסק כי הנתבעת היא שתישא בכל סכום שבו תחויב אסטרולוג בגין הפרת זכויותיו של התובע.

הנתבעת העלתה טענה כי התובע השתהה כשש שנים מיום היוודע לו על הספר הראשון בשנת 2004 ועד שהגיש את תביעתו בשנת 2010 וטען בה להפרת זכויותיו. לטענת הנתבעת, בכך יצר התובע מצג של ויתור על זכות התביעה שלו וגרם לכך שהנתבעת הרעה את מצבה משהשקיעה משאבים רבים בהפקת ובהוצאת הספר השני.

נפסק כי אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר שיהוי התובע בהגשת התביעה, שכן יסודותיה של עילת השיהוי אינם מתקיימים בענייננו. נפסק כי הנתבעת לא הוכיחה  שהתובע הציג בפניה מצג מטעה, או מצג אחר כלשהו בטרם פנה אליה באמצעות עו"ד בלהוסקי במכתבי ההתראה ששלחה. עד לאותו מועד לא נוצר כל קשר בין התובע לנתבעת, בוודאי שלא כזה שניתן לכנותו "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו" (כאמור בהלכה שנקבעה בעניין פסק דין תלמוד תורה). יתרה מכך, התובע הבהיר כי כל שהועבר אליו בשנת 2004 (הועבר מתלמידתו מזל ולא ישירות מהנתבעת) היו דפים מתוך ספר באנגלית – ולא מתוך הספר הראשון של הנתבעת, שהוא העותק המפר את יצירתו. משכך נראה כי התובע לא ידע בשנת 2004 כי עומדת לו זכות תביעה ולא הונח כל יסוד לקבוע כי ויתר או יצר מצג של ויתור על זכותו זו.

התובע עותר לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בשיעור של 100,000 ש"ח לכל הפרה (בהתאם לסעיף 56(א) לחוק החדש), וזאת בגין שלוש הפרות.

עם זאת יצוין כי התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 100,000 ש"ח בלבד, וזאת לצרכי אגרה.

כפי שצוין לעיל, הוראות הדין שחלות על הפרת זכויות התובע באמצעות העתקת חומרי הלימוד שלו והוצאת הספר הראשון בשנת 2004, כמו גם על התרופות בגין הפרה זו, הן הוראות הדין הקודם, ובכללן הוראת סעיף 3א לפקודה שלפיה הפיצוי הסטטוטורי עמד על 10,000 – 20,000 ש"ח.

עם זאת, בפני בית המשפט הוצגה מהדורת הספר הראשון משנת 2010, שהיא המהדורה השלישית לספר הראשון (המהדורה השנייה יצאה לאור בשנת 2008). המהדורות המאוחרות לספר הראשון יצאו לאור, אם כן, לאחר יום התחילה (25.5.2008), שממנו ואילך חלות הוראות החוק החדש, ובכללן הוראת סעיף 56(א) שלפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה.

הוראות החוק החדש חלות גם לגבי ההפרות שבספר השני, שיצא לאור בשנת 2009. לפיכך, נקבע כי בקביעת סכום הפיצוי בגין הפרת זכויותיו של התובע יש לשקלל את סכומי הפיצוי הנמוכים יחסית שבדין הקודם, בגין ההפרות שבמהדורה הראשונה של הספר הראשון, עם סכומי הפיצוי הגבוהים יותר, האפשריים על פי הדין החדש, בגין ההפרות בספר השני ובמהדורות המאוחרות של הספר הראשון.

שקלול זה, כמו גם קביעת שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניו.

בנוגע לדין הקודם קבע בית המשפט כי בעת קביעת הפיצויים בגין הפרת זכות יוצרים יש להתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: (א) עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; (ב) סוג היצירה; (ג) מידת אשמו של המפר; (ד) הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון אברהם ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270 (1992) – להלן: עניין עזבון ניניו). הנחיות אלו מצאו את ביטוין בהוראות סעיף 56(ב) לחוק החדש:

"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, שיקולים אלה:

(1) היקף ההפרה;

(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3) חומרת ההפרה;

(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע."

בענייננו מדובר בהפרה של זכות יוצרים, שראשיתה בהעתקת קטעים ודוגמאות מהרצאות התובע והחומרים שהעביר התובע לנתבעת במסגרת שיעורים, גם פרטיים, שלמדה; המשכה בפרסום ספרים של הנתבעת, במספר מהדורות, תוך שימוש בקטעים המועתקים – ספרים שהופצו במאות עותקים, על פי עדות אלישע, ושהנתבעת מקדמת את מכירותיהם במסגרת קורסים שהיא מעבירה; וסיומה בהתכחשות והתעלמות מופגנת של הנתבעת מהתובע וטענותיו בנוגע להפרת זכויותיו. הנתבעת אף סירבה להיפגש עם התובע וללבן את המחלוקת ביניהם כאשר הלה פנה אליה טרם הגשת התביעה, ובהיעדר שיתוף פעולה מצידה נאלץ התובע לפנות לבית המשפט. משכך בחרה הנתבעת לנהוג, יש ליתן משקל גם לשיקולי הרתעה שמטרתם למנוע ממנה, כמו גם ממפרים פוטנציאליים אחרים, מלבצע הפרות דומות בעתיד.

אשר לפגיעה בו, התובע העיד כי הרקע להגשת התביעה היה פניות חוזרות ונשנות מצד תלמידיו, שמסרו לו כי החומר שאותו הוא מלמד מופיע בספריה של הנתבעת. לטענת התובע, יש בכך כדי להמחיש שבהפרת זכויותיו פגעה הנתבעת בשמו הטוב, ובפרט בפני תלמידיו. באופן דומה טען התובע כי יש בהפרה משום רווח לנתבעת, אשר ספריה משמשים לה לקידומה בתחום עיסוקה. עם זאת, התובע לא תמך את טענותיו אלה בעדויות של תלמידיו, או בראיות אחרות, ומכאן שטענותיו אלה לא הוכחו. כמו כן יש לתת משקל משמעותי לכך שהקטעים מתוך יצירתו של התובע המופיעים בספרי הנתבעת אינם מהווים את עיקר יצירתה, מבחינה כמותית ומהותית, ונראה כי ספריה היו עומדים על תילם כספרים מקיפים בתחום הנומרולוגיה גם אלמלא נכללו בהם החלקים שהועתקו.

בנסיבות אלה ובשים לב לסכומי הפיצויים הסטטוטוריים שנקבעו בדין הקודם והחדש, כאמור, נפסק כי הפיצוי המגיע לתובע יועמד על סך של 40,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירתו.

עוד עותר התובע לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך דומה (100,000 ש"ח לכל הפרה) בגין הפרת זכותו המוסרית. כאמור, טענות התובע בנוגע להפרת זכותו המוסרית התמקדו בהיעדר ייחוס שמו ליצירתו, היינו פגיעה בזכותו להורות על יצירתו. אשר על כן, ובהתחשב גם כאן בסכומים שנקבעו בדין הקודם והחדש, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע על סך של 20,000 ש"ח.

בנוסף לפיצוי עותר התובע לקבלת צווים שונים:

(א) צווי מניעה – להורות לנתבעות לחדול ולהימנע בעתיד מכל שימוש בחומרים המקוריים של התובע, לרבות העתקה, הדפסה והוצאה לאור של ספרי הנתבעת, וכן שימוש במסגרת הרצאות, סדנאות, הדרכות וכיוצא באלה שהנתבעת או מי מטעמה לוקחים בהם חלק;

(ב) צווי עשה – במסגרתם להורות לנתבעות לאסוף את כל העותקים של ספרי הנתבעת שבידי משווקים, מפיצים, סוכנים וכיוצא באלה ולמסור אותם לידי התובע לצורך השמדתם.

בית המשפט פסק כי אין הצדקה למתן הצווים המבוקשים. בהתחשב בחלק היחסי של יצירת התובע בספריה של הנתבעת, וכן בזמן שחלף מאז יצא הספר הראשון לאור והופץ לקהל הרחב, נראה שאיסור על שיווק הספרים כמו גם השמדתם אינם מתאימים ואינם מידתיים בנסיבות אלה. דברים אלה תקפים גם לגבי שיווק ספרי הנתבעת במסגרת קורסים שהיא מעבירה, וכאמור טענות התובע בנוגע לשימוש מפר אחר במסגרת קורסים אלה לא הוכחו.

בנוסף עותר התובע לקבלת צו למתן חשבונות לפיו יש להורות לנתבעות להעביר דין וחשבון מפורט בנוגע להיקף המכירות והרווחים של ספרי הנתבעת.

לעניין זה נפסק כי משבחר התובע לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק הוא אינו זכאי שייפסקו לו לצד פיצויים אלה גם פיצויים על נזקים ספציפיים שנגרמו לו, ובכלל זאת השבה של רווחי הנתבעת (ראו עניין עזבון ניניו, בעמ' 266; אפורי, עמ' 243). לפיכך, משנפסק פיצוי לתובע ללא הוכחת נזק, אין מקום ליתן צו למתן חשבונות.