לייפסטייל נ' יפיז – פיצוי והשבה בגין הפרת סימן מסחר

ת"צ (מחוזי תל אביב-יפו) 13671-02-17 LIFESTYLE EQUITIES C.V ואח' נ' יפיז אופנה (2004) בע"מ ואח' (נבו, 27.04.2023)

הליך שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גרשון גוטובניק. ביום 27.04.23 ניתן פסק הדין.

הצדדים:

התובעות: 1. LIFESTYLE EQUITIES C.V 2. LIFESTYLE LICENSING B.V;

התובעות הן בעלות הזכויות במותג BEVERLY HILLS POLO CLUB (BHPC), עם דמות הסוס הדוהר, הרוכב ומקל הפולו.

הנתבעות: 1. יפיז אופנה (2004) בע"מ 2. יפית אטיאס (התביעה נגדה נדחתה) 3. רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ

תמצית העובדות: הנתבעות שיווקו מוצרים מפרי סימני מסחר וכן חרגו מהוראות הרישיון של BHPC, רישיון אשר ניתן לגורם אחר ואשר הועבר על ידי אותו גורם אל הנתבעות בניגוד להסכם עם התובעות. הנתבעות שיווקו את המוצרים תחילה בתום לב כאשר הן סבורות כי הן פועלות מכוח הרישיון ואולם המשיכו לשווק את המוצרים גם לאחר שנודע להם על טענות התובעות. הצדדים הסכימו כי בית המשפט ייתן פסק דין בדרך של פשרה (ס' 79א).

העובדות בפירוט: מותג התובעות משווק במדינות רבות, ביניהן בישראל, ובבעלות התובעות עשרות סימני מסחר רשומים. תחת המותג משווקים מוצרים רבים, אשר מכירתם במדינות השונות נעשית באמצעות הסכמי רישיון לייצור ושיווק המוצרים.

בשנת 2010 התקשרו התובעות עם חברת ג'ינגלי בע"מ (בשליטתו של מר שלוה ג'ינגלי) בהסכם רישיון לעיצוב, ייצור, פרסום, שיווק והפצת מוצרי BHPC בארץ בקטגוריית ההלבשה התחתונה (בה נכללים גם גרביים וגופיות). בהתאם לתנאי ההתקשרות נאסר על הפצת המוצרים בחנויות מזון, ונאסר על שיווק מוצרים שלא אושרו על ידי התובעות. הותר ייצור מוצרים על ידי בעל הרישיון תוך איסור פעולה באמצעות צדדים שלישיים, ללא אישור.

חברת ג'ינגלי התפרקה בשנת 2013, וחברת דון גילי בע"מ החלה לייצא, לייבא ולסחור במוצרי BHPC במקומה. התובעות טענו כי זה נעשה ללא אישורן כמתחייב ממערכת היחסים החוזית שבין הצדדים, כי הפעילות של חברת דון גילי עם מוצרי BHPC היא מפרה, וכי המוצרים הם מוצרים מפרים.

התובעות טענו כי נחשפו לכך כאשר במהלך חודש ספטמבר 2014, במסגרת בדיקה שגרתית בשווקים, גילו כי המוצרים הנושאים את סימנן המסחרי נמכרים ברשתות מזון, בניגוד מוחלט לתנאי הסכם הרישיון.

בחודש ספטמבר 2014 פנו התובעות לחברת דון גילי במכתב התראה והתריעו בפניה על הפרת ההסכם. בנוסף, התברר להן כי הפעילות המפרה החלה כבר בשנת 2011, כאשר המוצרים נמכרו לרשתות בתחום המזון, וביניהן שופרסל בע"מ ורמי לוי שיווק השקמה 2008 בע"מ.

בחודש דצמבר 2014 ובחודש פברואר 2015 פנו התובעות לרשת רמי לוי במכתבי התראה. בחודש פברואר 2015 התקבלה תשובת הרשת לפיה פרטי ההלבשה התחתונה הרלוונטיים מסופקים לה על ידי זכיינית הטקסטיל יפיז אופנה 2004 בע"מ (הנתבעת 1), שאחראית כלפיה כספק ביחס למוצרים. בעלת השליטה בחברה זו היא גב' יפית אטיאס (הנתבעת 2). בנוסף, צוין כי מבדיקה ראשונית עלה כי המוצרים מיוצרים באמצעות המשווקת חברת ג'ינגלי, שהיא הזכיינית הבלעדית של התובעות, בהתאם להסכם חתום ומפורש. בינתיים התנהלו חילופי דברים בין התובעות לבין מר ג'ינגלי, חברתי דון גילי וגורמים נוספים אשר לא הובילו להסכמות.

בחודש יולי 2015 הגישו התובעות לבית המשפט כתב תביעה ובקשה לצו מניעה זמני נגד חברת דון גילי ומנהליה (ת"א 24919-07-15). הבקשה לצו מניעה נדחתה. נקבע, באופן לכאורי שלא ייגרם לתובעות נזק מעצם הייבוא של המוצרים, וכי הן גם לא מיהרו לפעול נוכח ההפרה שגילו לטענתן. כמו כן, נקבע כי מתן צו המניעה עלול היה לפגוע גם בצדדים שלישיים שעמדו בקשר מול החברה. מכל מקום, נקבע כי לרשות התובעות עומד הסעד הכספי. עם זאת, הנתבעות בהליך זה חויבו להגיש לתובעות דוח רבעוני מפורט בעניין הכנסותיהן.

לאחר מכן הצדדים הגיעו לפשרה, שעניינה המרכזי היא הימנעות הנתבעים שם מהמשך ביצוע מכירה של המוצרים שבמחלוקת ומסירת נתונים, כשהתובעות שומרות את זכותן להגיש תביעה כספית (אשר אכן הוגשה והיא תלויה ועומדת).

ובחזרה לעניין זה, בחודש אוגוסט 2015 שלחו התובעות מכתבי התראה לרשת רמי לוי, לגב' אטיאס ולחברת יפיז (הנתבעות). במכתבים הן ציינו כי הן רואות בהמשך הפצת המוצרים המפרים ברשת הפרה של זכויותיהן, ובכלל זה של סימן המסחר שלהן. הן הציבו לנתבעות מספר ימים לאסוף את המוצרים ולסלקם מהמדפים. במכתב צוין גם כי בוטל ההסכם בין התובעות לבין חברת ג'ינגלי ושהוגשה תביעה נגד חברת דון גילי ומנהליה. בהמשך התנהלו תכתובות נוספות אשר לא הובילו לתוצאות המיוחלות.

התובעות טענו כי גורמים מסחריים שונים השתתפו בהליך הייצור, הייבוא, השיווק וההפצה של המוצרים המפרים, יחד עם חברת גילי ומנהליה. גורמים אלו רכשו את המוצרים ישירות מסין, מספק הקשור לחסרת דון גילי וייבאו אותם. הם הדפיסו את שמן המסחרי ואת הלוגו המסחרי שלהן על גבי אריזות המוצרים המפרים, וביצעו הפרות שונות של זכויותיהן.

התובעות טענו כי הנתבעות הפרו את סימן המסחר הרשום והמוכר היטב של התובעות, לכן הופרו דיני סימני מסחר, בוצעו עוולות מסחריות, הופקה עשיית עושר ולא במשפט, ובוצעו גזל ופגיעה במוניטין. כמו כן נטען כי נעשתה הטעיה של הציבור בניגוד לחוק הגנת הצרכן, בוצעו עוולות נזיקיות והופרו זכויות יוצרים.

סכום התביעה (לאחר תיקון הועמד על 16,120,889 ש"ח).

הנתבעות טענו כי פעלו כדין ובתום לב. הן טענו כי עמדו בקשר מול גורם מורשה לפעול מטעם התובעות.

התיק עבר גלגולים שונים. הצדדים הסכימו כי תינתן תינתן הכרעה בטענות הצדדים בהתאם להוראות סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט עם נימוקים תמציתיים.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט קבע שעל רשת רמי לוי לשלם לתובעות סך של 947,086 ₪. כמו כן, בית המשפט קבע כי על חברת יפיז, לשלם לתובעות סך של 1,466,750. ובסה"כ 2,413,836 ₪ (סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל). בית המשפט חייב את הנתבעות לשלם סכום זה ביחד ולחוד.

בנוסף נפסק כי הנתבעות תישאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות שכ"ט ב"כ התובעות בסך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

מישור האחריות

בכל הנוגע לשאלת האחריות בית המשפט לא קיבל את הטענה, הגורפת למדי, של התובעות לפיה היתה מוטלת על הנתבעות חובה לוודא שהמוצרים שהן רוכשות אינם מפרים. בית המשפט הסביר כי הנתבעות רכשו את מוצריהן ממי שנתפס כבעל רישיון מוסמך מטעם התובעות. מדוע שיבררו האם האישור שניתן על ידו למכירת המוצרים ניתן כדין? מדובר בהעמדת רף התנהלות מסחרי שאינו ראוי ואינו מציאותי. זאת במיוחד ביחס לרשת המתקשרת עם ספקים רבים מאוד, כמו רשת רמי לוי.

הדברים יכלו להיות שונים אם היה מתברר שהנתבעות היו מודעות לבעייתיות בזמן אמת, ונמנעו מנקיטת צעדים מתבקשים, אך לא בוססו ראיות בכיוון זה.

המצב שונה לאחר שהתובעות הסבירו לנתבעות על הבעייתיות שיש בפעילותן. הדברים הפכו למובהקים במיוחד לאחר מכתבי ההתראה מאוגוסט 2015, בהם ציינו התובעות כי ביטלו את ההסכם שלהן עם בעל הרישיון, ואף נקטו נגדו בהליך משפטי.

בית המשפט הסביר כי בנסיבות אלה, היה על הנתבעות, לכל הפחות, להיכנס להידברות עם התובעות, ולנסות להגיע עמן להסכמות. התובעות התנגדו למכירת המוצרים הנושאים את סימנן ברשתות מזון. ייתכן שניתן היה להגיע להסכמות מסחריות אחרות. אך הנתבעות התעלמו מאותות האזהרה והחליטו להמשיך ולמכור את המוצרים שרכשו. בכך נטלו על עצמן סיכון.

סעד בגין הפרת סימן מסחר

נפסק כי לטובת התובעות עומדות זכויות הקניין הרוחני שלהן המוגנות גם בארץ. התובעות טרחו ורשמו סימן מסחר. המפר את סימן המסחר צריך לקחת בחשבון שייפסקו נגדו הסעדים הקבועים בסעיף 59 לפקודת סימני המסחר.

בית המשפט העיר גם כי בעל הזכות יכול לתבוע צו מניעה ופיצויים, אך כסעד חלופי הוא יכול לתבוע השוות רווח על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 494 (כרך ראשון, 2015)).

בית המשפט הסביר כי בנסיבות העניין נראה כי סעד השבת רווחים הוא הסעד הראוי. הנתבעות לא עמדו בקשר ישיר מול התובעות בזמן אמת, ולא היו אמורות לעמוד בקשר כזה. הן לא היו אמורות לשלם לתובעות תמורה ישירה בגין מכירת המוצרים, ולא נדרשו לשלם להן דמי שימוש בגין השימוש בסימן. לכן, לא ראוי לפסוק סעד בדמות דמי שימוש ראויים, כאשר ניתן להתחקות אחר הרווחים.

בנוסף, זכותן של התובעות להחליט שמוצריהן לא ימכרו ברשתות שעיקר פעילותן במכירת מזון. לכן, ממילא לא היתה רלוונטיות לשאלה של דמי שימוש. מאחר שהנתבעות בחרו שלא להידבר עם התובעות כדי לנסות וללבן את המחלוקת לעומקה, הן נטלו סיכון כי יישאו באחריות מכוח דיני הקניין הרוחני, ובכלל זה שייחשפו לסעד של השבת רווחים.

תום לב והפרת סימן מסחר – מישור הפיצוי

בית המשפט התייחס לטענת הנתבעות לפיה טענת תום הלב של המפר את זכויותיהן אינה רלוונטית להכרה בהפרה כאמור. הן טענו כי למעט לעניין זכויות יוצרים, טענת תום הלב אינה אמורה להוות הגנה מפני קביעת אחריות בגין הפרה של סימן מסחר וכיו"ב.

בית המשפט הסביר כי הוא מוכן לקבל את הטענה אך ביחס לעצם האחריות. המצב שונה בעניין הסעד, שאז תום הלב רלוונטי מאוד. כך, כאשר מדובר בסעד של פיצוי בדמות השבת רווחים, נשאלת השאלה האם ההשבה היא צודקת בנסיבות העניין. כאן הדין מעמיד לרשות בית המשפט שיקול דעת, מכוח דיני עשיית עושר עצמם, וודאי כאשר על הפרק פסיקה על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א.

את הבסיס לפיצוי העמיד בית המשפט על הרווחים שהופקו לאחר חודש אוגוסט 2015, שאז לטעמו היה על הנתבעות להיכנס לדין ודברים מקיף עם התובעות, אך לא עשו זאת.

היקף הפיצוי

בית המשפט התייחס תחילה למומחה מטעם התובעות, רו"ח מדינה. כאשר מדינה התייחס למלוא התקופה שנתבעה בכתב התביעה, הוא העמיד את הרווח הגולמי של רשת רמי לוי על 2,882,354 ₪ וניכה הוצאות תפעול של 594,050 ₪, ולכן הגיע לתוצאה של 2,288,304 ₪.

בנוגע לחברת יפיז, הרווח הגולמי הועמד על 6,016,678 ₪, הוצאות התפעול הועמדו על 5% והגיעו לסך של 576,314 ₪. לכן, הרווח הועמד על 5,440,365 ₪.

אך כאשר מדובר על נקודת הזמן שלאחר הודעת הביטול (אוגוסט 2015) הרווח הגולמי של רמי לוי הועמד על 1,982,923 ₪ בניכוי 361,344 ₪ הוצאות תפעול ולכן מגיעים לתוצאה של 1,621,579 ₪. בכל הנוגע לחברת יפיז, 3,148,095 ₪ בניכוי הוצאות התפעול מגיעים לתוצאה של 2,853,314 ₪.

יחד עם זאת, לשיטתו של מדינה, יש לקחת בחשבון גם את הרווחים שמכוח עסקאות סכום אפשר באופן המכונן רווח נוסף העולה על 25 מיליון ₪, ולצורכי חישוב כעשרה מיליון ₪.

המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר קופ, הגיע לתוצאה שונה. ראשית, הוא כפר בחיוב מכוח עסקאות סכום אפס. בכל הנוגע למכירות, הוא קבע הוצאות תפעוליות ניכרות וגם פחת.

לפי חוות דעתו של ד"ר קופ, הרווח הגולמי של הרשת לכל התקופה עמד על 2,629,263 ₪. והרווח הגולמי של חברת יפיז עמד על 5,453,630 ₪. אך לכך יש להוסיף הוצאת תפעוליות ופחת. ולכן מגיעים לכך שהרשת הרוויחה 336,789 ₪, וחברת יפיז הרוויחה 2,274,530 ₪.

בנוגע לרווחים לאחר אוגוסט 2015, הרשת הרוויחה רווח גולמי של 1,158,130 ₪ בניכוי הוצאות תפעוליות של 1,133,333 ₪ ולכן הרוויחה 24,797 ₪, וזאת גם בהתחשב בפחת. חברת יפיז הרוויחה רווח גולמי של 1,618,283 ₪, בניכוי הוצאות תפעוליות של 1,292,080 ₪ ולכן מגיעים לרווח של 326,204 ₪, וזאת גם בהתחשב בפחת.

בית המשפט הסביר כי לאחר בחינת הנתונים מקובלים עליו ההסברים של ד"ר קופ כי נתוני המכירה עליהם הסתמך הם המשקפים יותר את המציאות בשל ההישענות על מערכת Comex. ממערכת זו עולה התאמה יחסית בין סך הקניות וסך המכירות. לכן, בית המשפט לא קיבל את עמדת רו"ח מדינה כי קיימים מוצרים רבים שנמכרו ולא דווחו.

לאור האמור, בית המשפט קבע כי הרווח הגולמי של חברת יפיז עומד על 1,618,283 ₪ לתקופה שלאחר אוגוסט 2015. עם זאת, בית המשפט הסביר כי לא יוכל לקבל את ההוצאות התפעוליות שהוצגו על ידי ד"ר קופ ביחס לחברת יפיז, ובעניין זה קיבל את עמדת רו"ח מדינה והעמיד אותן על היחס שנקבע על ידו בין הסכום שקבע לאחר תאריך הביטול של הרווח הגולמי מול הוצאות התפעול.

לפיכך, בית המשפט קבע של חברת יפיז להשיב 1,466,750 ₪.

בכל הנוגע לרשת רמי לוי, בית המשפט קיבל את הרווח הגולמי שקבע ד"ר קופ לתקופה שלאחר אוגוסט 2015. רווח זה עומד על 1,158,130 ₪. אך בעניין זה שוב בית המשפט קיבל את היחס בין הסכום שלאחר ניגוח הוצאות התפעול שהעמיד רו"ח מדינה לבין הסכום שלפני הניכוי. לפיכך בית המשפט הגיע לתוצאה שעל הרשת להשיב 947,086 ₪.

גם כאן בית המשפט לא קיבל את ההוצאות התפעוליות שהציג ד"ר קופ. רוב פעילותה של הרשת אינו נוגע בפעילות מהסוג הרלוונטי, וממילא היו מוצאות הוצאות רבות גם ללא הפעילות המסחרית שעל הפרק. בנוסף בית המשפט לא שכלל את הפחת.

בנוגע לעסקאות סכום אפס, בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעות לפיה לא בוססה טעות קולוסלית ברישומים, במובן זה שנשמט רישום פריטים בהיקפים אדירים כמוצרי התובעות. עם זאת, בית המשפט הסביר שנראה כי נפלו טעיות בהיקף שאינו זניח. נתון זה פועל לטובת התובעות ולרעת הנתבעות. בית המשפט התחשב בחלק ממנו כאשר נמנע מלשכלל את הפחת. כמו כן, בית המשפט הניח כי מגיע לתובעות סכום נוסף על עסקאות אלה בדרך האומדן, ולכך יש להוסיף גם את הלקיחה בחשבון של הנתונים החלקיים שעליהן עמד המומחה מטעמן. ועדיין, בית המשפט הסביר כי מדובר באי דיוקים הרחוקים מאוד מהתמונה שהציגו התובעות. הם לא משנים את התמונה מיסודה. בסופו של דבר, בית המשפט מצא שלא להוסיף את העיוות לחישוב, ולהגדיל את הסכומים, בשים לב לשיהוי התובעות עד שביטלו את ההתקשרות עם מר ג'ינגלי והחברות עמן פעל. אם היו פועלת מהר יותר ייתכן שהנתבעות לא היו מזמינות בינתיים מוצרים נוספים והיו מוכרות פחות מוצרים.

לפיכך, בית המשפט קבע שעל רשת רמי לוי לשלם לתובעות סך של 947,086 ₪. כמו כן, בית המשפט קבע כי על חברת יפיז, לשלם לתובעות סך של 1,466,750. ובסה"כ 2,413,836 ₪ (סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בית המשפט חייב את הנתבעות לשלם סכום זה ביחד ולחוד. בית המשפט הסביר כי אכן, חברת יפיז היא חברה עצמאית, אך פעילותה התחום זה היתה קשורה בקשר הדוק לרשת. כך למשל על גבי המוצרים שמכרה חברת יפיז נכתב במפורש כי המוכרת היה "יפיז מבית רמי לוי".

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם

פטנטים מסוג Utility Model בסין

בשנים האחרונות, התעצמותה המטאורית של סין למעצמה כלכלית עולמית הונעה על ידי התקדמות טכנולוגית מרשימה במגוון תעשיות. לצד צמיחה מהירה זו, חלה עלייה משמעותית במספר

>>>