תביעה שנדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יעקב שפסר. ביום 16.2.2018 ניתנה ההחלטה בתיק.
הצדדים: התובעת: סמ-ליין בע"מ נגד הנתבעת: תמוז – שיווק מוצרי חשמל ש.י.ש בע"מ
העובדות: תובענה למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעת, האוסר עליה לשווק מסכי טלוויזיה עליהם מופיעות מדבקות המציגות את התובעת כיבואניתם, וכן לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 נוכח הצגתה כיבואנית כאמור. בנוסף, בעקבות צו מניעה קבוע אשר ניתן בהסכמת הצדדים (שקיבלה תוקף של פסק דין), הוגשה בקשה לאכיפת ביצועו של פסק דין זה בהתאם לסעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט.
התובעת, היבואנית הרשמית של מוצרי Samsung ("סמסונג") טוענת כי הנתבעת שיווקה מסכי סמסונג בו צוין כי האחריות עליהם תינתן באמצעות חברת תמוז ואולם, הלכה למעשה, על חלק מן האריזות החיצוניות של המסכים הופיעו מדבקות בהן הוצגו פרטיה של סמ ליין כיבואנית, וזאת על אף שאין מדובר במסכי סמסונג אשר יובאו על-ידה אלא על ידי יבואן מקביל.
בדיון שהתקיים ביום 26.10.2017 הסכימו הצדדים כי צו המניעה הזמני יהפוך לצו מניעה קבוע לפיו לא יעשה שימוש בשם התובעת ולהסכמתם זו ניתן תוקף של פסק דין. בנוסף הסכימו הצדדים, למינוי בודק על-ידי בית המשפט אשר יבדוק האם מוצרי הנתבעת נושאים את מדבקות התובעת.
ביום 5.1.2018 הגיש הבודק את חוות דעתו לבית המשפט, ממנה עלה כי לא נמצא על-ידו סימון של סמ ליין על מוצריה של תמוז, וכי המדבקות הכוללות את פרטיה של סמ ליין הוסרו ממסכי סמסונג שברשות תמוז.
תוצאות ההליך: התובענה נדחתה בקשר לסוגיית הפיצוי. נפסק כי לא נמצא כי התקיימה בענייננו עוולת גניבת העין באופן המאפשר קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק, וזאת בהעדר עמידה בהוכחת יסוד המוניטין הדרוש לשם ביסוס העוולה. כמו כן, ביחס לבקשת הביזיון, נמצא כי הוכחה הפרת צו המניעה מצד תמוז אך זאת באופן חד פעמי בהתייחס למקרה השני בלבד.
על כן, נפסק כי הבקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט מתקבלת בחלקה, ביחס למקרה השני המתואר במסגרתה בלבד, ובהתאם נפסק כי יוטל על הנתבעת קנס של 2,500 ש"ח בגין כל הפרה עתידית של צו המניעה הקבוע.
לא ניתן צו להוצאות.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
גניבת עין
גניבת העין איננה מחייבת יסוד אשמתי
לטענת תמוז, פעולותיה בוצעו בטעות וכי מדובר במדבקות שכלל לא הודבקו על-ידה. מנגד טוענת סמ ליין, כי אחריותה של תמוז למסכים ששווקו על-ידה ואשר על אריזותיהם הופיעו מדבקות עם פרטיה של סמ ליין מתקיימת באופן עצמאי, וללא קשר לרכישתם מיבואן פלוני או לבדיקות שמבצעות לעניין זה רשויות המכס או מכון התקנים.
נפסק כי אף כי ניתן למצוא תימוך לגישה לפיה עוולת גניבת העין איננה מחייבת יסוד אשמתי (מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 57 (2002)) ומכאן שיכולה לכאורה להתבצע גם בהעדר אשמה מצדו של העוסק אשר מכר את הנכס או השירות – ובאופן זה, גם ללא אשם כלשהו בהדבקות המדבקות מצד תמוז – סבר בית המשפט כי בנסיבות ענייננו לא נדרשת הכרעה קונקרטית בסוגיה זו, שכן, ממילא לא עלה בידי סמ ליין להוכיח התקיימות יסודות העוולה לגופה.
גניבת עין: כללי
עוולת גניבת העין מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, אשר מורה כדלקמן:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."
בהתאם לסעיף 13(א) לחוק זה, במקרה בו הוכחה קיומה של גניבת עין, עשוי העוסק הנפגע לזכות בפיצויים גם מבלי שהוכיח גרימתו של נזק:
"בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים."
במהותה, נועדה עוולת גניבת העין להגן על זכותו של עוסק לשמור על תדמיתם החיובית של מוצר או שירות המסופקים על-ידו, בעיניי הציבור הרחב, ובפרט בעיניי אותו ציבור לקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות האמורים. עם זאת, עוולת גניבת העין לא נועדה לשמש כבסיס לתביעה בכל מקרה בו התרחשה תחרות בלתי הוגנת, ועל מנת להיכנס בגדריה נקבע בפסיקה כי יש לעמוד בהוכחתם של שני יסודות מצטברים:
הראשון, הוא קיומו של מוניטין, קרי, כי שמה, תאורה או סימנה של סמ ליין כיבואנית רכשו הוקרה והערכה (Reputation) בציבור, אשר התרגל לראות בשם (או בסימן ובתיאור) זה את ציון עסקהּ או סחורותיה של סמ ליין. לעניין זה יובהר, כי על העוסק התובע להוכיח כי רכש מוניטין עצמאי משל עצמו, עד כי למוצר התגבשה "משמעות משנית" המקשרת אותו לעוסק המסוים.
היסוד השני הנדרש לכינונה של עוולת גניבת העין הינו מבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, כאשר לעניין זה, לא נדרשת הטעייה בפועל אלא די בכך שקיים "חשש סביר שהמצג של הנתבע יגרום לצרכן להתבלבל ולרכוש מוצר של הנתבע, בעוד שהוא סבור שהוא רוכש מוצר של התובע" (פרשת אנג'ל, בפס' 24).
מוניטין של יבואן
נפסק כי לא הובאה על-ידי סמ ליין ראייה או הוכחה כלשהי לקיומו של מוניטין הקיים לה בקרב הציבור כיבואנית של מסכי סמסונג (או של מוצרי סמסונג באופן כללי), וזאת על אף טענות חוזרות ונשנות מצד תמוז, כי סמ ליין לא אוחזת בכל מוניטין כאמור.
על מנת לבסס את קיומה של עוולת גניבת עין, נפסק כי סמ ליין נדרשת להוכיח את עצם קיומו של המוניטין הטוב הנטען על-ידה, ובפרט, כי קיים לה מוניטין עצמאי בכובעה כיבואנית מסכי סמסונג, אשר מקושר על-ידי הצרכנים אליה באופן ספציפי. הגם שניתן להניח כי הוכחת מוניטין של יבואן עשויה להיות קשה יותר מהוכחת מוניטין של יצרן המוצרים, אין מניעה כי אכן יהא ליבואן פלוני מוניטין חיובי המזוהה עמו ועם שירותיו בקרב קהל לקוחות המוצרים, שפותח על-ידו, למשל, באמצעות שכנוע הצרכנים כי עסקו מעניק יתרונות דוגמת שירות, אחריות וביטחון באיכות המוצר.
בנוסף מאחר והמסכים שבמחלוקת שווקו על-ידי שופרסל באמצעות אתר האינטרנט בלבד, כאשר באתר זה הוצגה תמוז כנותנת האחריות למסכים בעוד ששמה של סמ ליין לא אוזכר כלל – הרי שאף אילו היה בידי סמ ליין להוכיח כי קיים לה מוניטין, לא ניתן היה לראות ברכישת המסכים כמבוססת על מוניטין זה, מקום בו הצרכן נחשף ל"חלקה" של סמ ליין רק לאחר ביצוע הרכישה והגעת המוצר הפיזי לרשותו.
על כן נפסק כי כי לא הוכח בענייננו קיומו של מוניטין הקיים לה כיבואנית מסכי סמסונג.
מועד בדיקת שאלת החשש להטעיה בעוולת גניבת עין
כאמור לעיל, די בקיומו של חשש סביר להטעיית הציבור ולא נדרשת הוכחה בדבר הטעייתו בפועל של גורם כלשהו (פרשת אנג'ל, בפס' 24), על כן, ברי כי אין בטענה לפיה המסך היחיד שנרכש מן האתר של שופרסל נקנה על-ידי נציג מטעם סמ ליין כדי לבסס העדרו של חשש מהטעייה. עם זאת, יש לחדד שבענייננו, היות שצרכנים פוטנציאלים של מסכי סמסונג לא יכלו להיחשף למדבקה עם פרטיה של סמ ליין אלא רק לאחר ביצוע הרכישה באתר שופרסל, הרי שבשלב ההתעניינות בקניית המסכים או אף בעת ביצוע רכישתם בפועל, לא התקיים חשש להטעייתם בדבר הגורם המייבא את המסכים. חשש ההטעייה במקרה דנן עשוי להתרחש רק עם הגעת מסכי סמסונג ללקוחות, לאחר רכישתם באתר האינטרנט, שאז נחשפים לקוחות אלו אל אריזת המסכים והמדבקות שהודבקו עליהם, ואשר בהן מוצגת סמ ליין כיבואנית.
בנסיבות אלו, סבר בית המשפט כי רק עם קבלת המסכים שבמחלוקת מתקיים חשש סביר מהטעיית לקוחות.
עוולת גניבת העין מתרחשת, על-פי לשון סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, גם כאשר עוסק גורם לכך שנכס או שירות הניתן על-ידו – בענייננו – מתן האחריות למסכי סמסונג – ייחשב בטעות כנכס או שירות הניתן או הקשור לעוסק אחר. אין בסעיף כל הגבלה של העוולה לפרק הזמן אשר קדם להתקשרות או לרכישה, וההטעייה בגדריה עשויה, לפחות באופן עקרוני, להתרחש גם עם קבלת הצרכן את המוצר הפיזי לגביו נרשם כי סמ ליין הינה יבואניתו (על המשמעות הקיימת לכך באפשרות מתן האחריות על-ידה). הצגת פרטיה של סמ ליין על מדבקות אריזות המסכים שבמחלוקת יכולה להקים אפוא חשש פוטנציאלי להטעייה של הציבור, הן באשר לעובדת היות סמ ליין יבואנית המסכים, והן באשר לאפשרות לראות בה כגורם האמון על מתן האחריות למסכים אלו.
יחד עם זאת, וכאמור לעיל , בשים לב לכך שיסוד המוניטין ויסוד ההטעייה הינם יסודות מצטברים להוכחת גניבת עין, ולאור קביעתי כי לא עלה בידי סמ ליין להוכיח את קיומו של מוניטין בענייננו, אין בחשש הקיים בענייננו מהטעיית הצרכנים כדי לבסס את קיומה של גניבת העין.
חוק הגנת הצרכן
זכות תביעה של יבואן בגין הטעייה צרכנית
סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן קובע כדלקמן:"(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:(1) …… ……. (6) זהות היצרן, היבואן או נותן השירות;…….(17) תנאי אחריות לנכס או לשירות;…. (ב) לא ימכור עוסק, לא ייבא ולא יחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעייה ולא ישתמש בנכס כאמור למתן שירות. ……."
בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן מוגדר "עוסק" באופן הבא:"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן".
מכאן, שהחובה בדבר איסור הטעייה הקבועה בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן חלה גם על תמוז ב"כובעה" כמשווקת, שהרי אף לפי תיאורה של תמוז, מהות עיסוקה הינה ייבוא ושיווק מוצרים שונים בהיקפים גדולים באופן המתיישב עם הגדרת ה"עוסק" לעיל.
כמו כן, טענת תמוז לפיה הגדרת "צרכן" בחוק הגנת הצרכן נועדה להגנת גורם אשר רכש נכס לשימוש אישי, ביתי ומשפחתי, ולכן איננה מאפשרת לסמ ליין לתבוע מכוחו של חוק זה – נשללת מפורשות בסעיף 31 לחוק זה, הקובע כי הזכות לסעדים במקרה דנן נתונה גם לעוסק שנפגע במסגרת עסקו מן ההטעייה, ולא רק לצרכן הסופי:
"(א) דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג', ד' או ד'1 כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. (א1) הזכות לסעדים בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו, מהטעיה כאמור בסעיף 2."
הוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן מכוננת איסור על התנהגות, ועוסק נחשב כמי שעבר על איסור ההטעייה במסגרתו גם אם מעשה או מחדל שנעשו על-ידו לא הטעו צרכן בפועל, אך היו עלולים להטעותו (דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 398 (2003) (להלן: "פרשת ברזני")).
על כן נפסק כי שיווק מסכי סמסונג שיובאו בייבוא מקביל, כשעל אריזותיהם מדבקות הכוללות את פרטיה של סמ ליין כיבואנית, עשוי להיכלל במסגרת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, האוסר על הטעיית צרכן בכל נושא מהותי בקשר לעסקה, לרבות ביחס לזהות היבואן.
היסוד הנפשי הנדרש ביחס להטעיה צרכנית
נפסק כי הוראה זו חלה גם ככל שהמדבקות האמורות לא הודבקו על-ידי תמוז (ואין בכך כדי להכריע בנושא) שכן סעיף זה כולל אף פעולה שבוצעה במחדל. זאת ועוד, סעיף 2(ב) לחוק זה אוסר על עוסק למכור או להחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעייה. בהתאם לחלופה זו, האחריות על אי מכירתו של מוצר הכולל הטעייה, מוטלת על העוסק עצמו, וחלה לפיכך, גם מקום בו המוצר עבר לכאורה בדיקות של רשויות המכס או אחרות.
יסוד ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן
נפסק כי בנסיבות אלו החשש מקיומה של הטעייה בעקבות הצגת פרטי סמ ליין על גבי מדבקות המסכים שבמחלוקת המתקיים, כאמור לעיל, לצורך עוולת גניבת העין, יפה גם לאפשרות ההטעייה בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, שהרי גם בלא שפרטיה של סמ ליין הוצגו באתר האינטרנט של שופרסל במועד הרכישה, עם קבלת המסכים והיחשפות הלקוחות לאריזותיהם, קיים חשש כי הצרכנים יוטעו לחשוב כי סמ ליין הינה יבואניתם, ובהעדר תעודת אחריות – כי אף האחריות לגביהם ניתנת על-ידה.
יוצא אפוא, כי בניגוד לטענת תמוז, סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן עשוי לחול באופן עקרוני על נסיבות ענייננו, הגם שסמ ליין איננה בגדר צרכנית המוצר, וזאת בהתייחס לקבוע בסעיף 31(א1) לחוק ולקיומו של חשש מהטעיית הצרכנים.
נזק בעקבות ההטעייה
עם זאת, נפסק כי במקרה דנן, ישנו קושי בנוגע להתקיימותו של נזק בעקבות ההטעייה במדבקות על אריזות המסכים שבמחלוקת.
סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי:"דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג', ד' או ד'1 כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]."
הפרת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן מהווה לפיכך עוולה נזיקית, כאשר פיצויים בגין עוולה נזיקית ניתן לקבל אך בגין נזק שהוכח (סיני דויטש דיני הגנת הצרכן כרך א' 376, 383 (2001)). עצם קבלת פיצוי כספי לפי חוק הגנת הצרכן, מחייב את סמ ליין להוכיח כי נגרם לה נזק מכך שפרטיה הופיעו על המדבקות ואת גובהו, שכן "הכלל הוא שלא יינתן פיצוי אלא אם נגרם נזק, ולא יינתן פיצוי אלא כדי הנזק שנגרם" (פרשת ברזני, בעמ' 413).
במקרה זה נפסק כי המסך היחיד אשר נמכר במסגרת 95 מסכי סמסונג ששיווקה תמוז לשופרסל, נרכש כאמור על-ידי נציג מטעם סמ ליין ובהתייחס לכך לא הוכח קיומו של נזק כלשהו. זאת ועוד, הבודק מטעם בית המשפט ביקר במחסן הלוגיסטי של תמוז, בדק מוצרים המאוחסנים בו, קיים פגישות עם בעלי תפקידים בתמוז, ביקש וקיבל פרטים הקשורים במוצרים סמסונג המצויים ברשותה והגיש חוות דעת לפיה לא נתקל בסימון של פרטי סמ ליין על אף מוצר השייך לתמוז.
על כן נפסק כי בנסיבות אלו, דומה כי ההפרה נשוא כתב התביעה תוקנה, ובצירוף העובדה שלא הוכח קיומו של נזק לסמ ליין, ולכך שממילא לא נתבקש על-ידה סעד של פיצויים או סעד אחר בגין הטעייה צרכנית בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן, לא נמצא נפקות מעשית לפי סעיף 2 לחוק זה.
עשיית עושר ולא במשפט
סמ ליין טוענת להתעשרותה של תמוז שלא כדין בעקבות הצגת פרטיה על מסכי סמסונג שלא יובאו על-ידה, שכן באופן זה נדרשת סמ ליין להעניק שירות למסכים אלו, על אף ששירות זה אמור היה להיות מסופק על-ידי תמוז. מנגד טוענת תמוז כי אין כל עילה בעשיית עושר בענייננו, שכן לא התקבל ברשותה כל נכס שלא לפי זכות שבדין.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע:
"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."
על פי סעיף זה, גורם המתעשר באמצעות נטילת רכוש הזולת, שלא בעקבות הסכמתו של האחרון, מתעשר שלא על-פי זכות, כאשר ההתעשרות האמורה מוגדרת בהרחבה וכוללת מלבד כספים, נכסים ושירותים שניתנו לנהנה גם חיסכון בהוצאותיו (פרידמן ובר-אור, בעמ' 108, 432). כמו כן, האחריות בגין נטילת אינטרס הזולת איננה מותנית ביסוד נפשי כלשהו מצד הנהנה, אלא בסיסה הוא עצם ההתעשרות מנכס ששייך לאחר באופן שלא נכפה על הנהנה, אלא נבע ממעשה שבוצע על-ידו, וזאת אף ככל שמדובר במעשה שמקורו בטעות או שהתרחש בתום לב (פרידמן ובר-אור, בעמ' 465). בהתאם לסייפת סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר, הסעד הניתן במסגרת חוק עשיית עושר הוא השבת הרווח שהפיק הנהנה.
בענייננו, ככל שאכן סיפקה סמ ליין שירות למסכי סמסונג ששווקו על-ידי תמוז, הגם שאין מדובר במסכים המיובאים על-ידה – הרי שבעצם הענקת השירות על-ידי סמ ליין, מקום בו שירות זה אמור היה להינתן על-ידי תמוז, קיבלה תמוז למעשה שירות מס ליין שהוביל לחיסכון בהוצאותיה. בכך, אפוא, יש משום התעשרות תמוז שלא על-פי זכות. ואולם בנסיבות שלפני לא הוכח כי סמ ליין אכן העניקה שירות כלשהו בפועל למסכי סמסונג ששיווקה תמוז. המקרה היחיד בו לטענת סמ ליין פנה אליה צרכן (מר רפי בן שושן) לקבלת שירות, לא ניתן כלל שירות כאמור על-ידה, וזאת לאחר שטכנאי שנשלח מטעמה גילה כי אין מדובר במסך שייבאה סמ ליין.
יתרה מכך, סמ ליין אף לא ביקשה במסגרת תובענתה סעד של השבת רווחי תמוז כתוצאה משירות שנתנה למסכי סמסונג ומטעמים אלו לא ראה בית המשפט נפקות ממשית בענייננו גם לעילה לפי חוק עשיית עושר (ראו גם ת"א 2150/07 פרנקל נ' הנקל סוד בע"מ, פס' 40 להחלטתו של השופט ענבר (פורסם בנבו, 9.1.2011)).
